מגיל צעיר עסקתי בחיפושים רוחניים. אני מניחה שהיה בכך מן הסקרנות. אנתרופולוגית, הסטורית ותחושה ברורה ש"לא יכול להיות שזה הכל". אבל נודה על האמת, המניע העיקרי, במבט לאחור היה פאניקה. היי, הייתי חייבת משהו שירגיע אותי. לא יתכן שאהיה עלה נידף. שהרגשות יכשכשו בי כמו בכלב. אז למדתי מדיטציה, הלכתי לקורסים, סדנאות, קבוצות עבודה. קראתי ערימות של ספרים: קסטנדה, שטיינר, גורדג'ייף, טרונגפה, אושו - רשימה חלקית, וגם ספרי פילוסופיה, פסיכולוגיה ואם נשאר זמן גם ספרות יפה. אבל זה לא עזר. בחיים כמו בחיים. בכל זאת הייתי חרדה, לחוצה, מרוכזת בעצמי ותמיד רוצה להיות במקום אחר. התווכחתי עם עצמי, התחשבנתי, פחדתי מעצמי ומאחרים. הייתי מכורה לאיך זה נראה. לא סתם בחרתי במקצוע ויזואלי. הכי חשוב היה איך זה נראה. האסתטיקה, היופי, מראית העין.

קשה לשים את האצבע על הרגע המדוייק ואולי לא היה רגע כזה. לאט לאט משהו נרגע. כמה ערכים נטמעו בחיי, על אחרים ויתרתי. עדיין חשוב לי איך זה נראה, אבל אני לא לוקחת את עצמי כל כך ברצינות וגם הזולת הנקרה בדרכי זוכה ליחס יותר חומל ואוהד. עדיין כועסת לעיתים אבל קל לי לעבור הלאה. לא נאחזת בחוויה או מפגש, משחררת בקלות. מחוברת יותר לאיך אני מרגישה מאשר לאיך אני חושבת שזה צריך להיות.

לפעמים יש לי תחושות ברורות ומשמחות של אהבה, הכרת תודה, יראת כבוד לטבע והנאה מהפשוט והלבבי. אני פנויה וקשובה יותר לעומד מולי ולעיתים "רואה" אותו לעומק. בשורה התחתונה - בעיני, וזה מאד אישי כנראה, גיל 50 עדיף לגמרי על גיל 20 . לא אופנתי כל כך בתרבות שלנו אבל תמיד העדפתי מבוגרים חכמים ואני שמחה להצטרף לזקני השבט.

ולסיום: אתכם שעברתם כמה דברים בחיים אני שואלת: מתי הייתם במיטבכם? אז או עכשיו? ולמה?

ואתכם הצעירים אני שואלת: מה יהיה העוגן? הדבר שיוביל אתכם בדרכי החיים עם חוסן פנימי. במה תתמידו?