איש מאכיל אישה בגרבר. היא פותחת עיניים. הוא עדיין שם. מחייך אליה. היא עוצמת עיניים שוב. פותחת את הפה. הכפית מגיעה אל חלל פיה ונחה על לשונה. מגע המתכת כבר לא קר בגלל ליקוקיה הקודמים.  הגרבר מציף את פיה. היא בולעת.

טעים, היא חושבת. טעם שמזכיר את הילדות. היא רק לא מצליחה לזהות בוודאות את המרכיבים: בננה, תפוח או אגס, ואולי גם איזה ירק? אבל זה טעים. רך וטעים.

האישה מדמיינת שהוא אביה, המאכיל אותה כמו כשהייתה תינוקת. התחושה נעימה, בטוחה. פחות חושנית, אבל יותר מרגיעה. מה יותר חשוב השלווה או ההרפתקה? היא לא בטוחה.

זכרונות ילדות עולים. היום הראשון של הגן עם כל שאר הילדים, ואמא משאירה אותה לבד עם גננת חמורת סבר. לא מכירה אף-אחד, רק מציירת ציורים. גם בהפסקה. בארגז החול יש יותר מידי ילדים. הם לא רעים, רק זרים.

היא נזכרת במוצץ שהיה לה והדובי שאהבה, וגם הבובה ששמה לא היה זהבה, ולא אהובה, אלא נעימה. הבובה נעימה, כי היא הייתה נעימה למגע. והדובי בוב כי הוא היה זכר. יש הבדל בין זכר לנקבה, את זה כבר אז היא ידעה. ובכל זאת, הדובי והבובה הסתדרו נפלא. הוא בצד אחד של המיטה והבובה בצד השני. והיא? היא באמצע מחבקת את שניהם. החברים הראשונים אחרי ההורים. וגם סבא וסבתא שגם נחמדים.

ואלוהים. היתה לי אז תחושה של אלוהים? או שזה משהו נרכש שלומדים מההורים. ואולי זה בא איתך ועם הזמן דווקא קצת שוכחים. היום אני מרגישה קרובה לאלוהים, אבל זה לא היה ככה תמיד. כשהייתי קטנה נראה לי שדיברתי איתו, או שאלו היו חברים דמיוניים. אני חושבת שזה כן היה אלוהים. סוג של אבא גדול. היום אני יודעת שזה גם אמא וגם...

עוד כפית של גרבר. טעים, באמת טעים. אני לא עושה פרסומת, אבל זה באמת טעים פליטת התינוקות הרכה הזאת.

 ...וגם החבר. אלוהים הוא גם החבר. אהוב שמקשיב. גם כועס, ולפעמים לא מדברים, אבל ככה זה עם חברים.

"טעים" אני אומרת לבסוף לחבר שלי.  "אני שם לב. גמרת הכל מתוקה"

חייכתי. כמו ילדה קטנה. פשוט נהניתי מהאכילה ומההרפתקה של הטעם החדש-ישן, כך סתם באמצע השגרה. נהניתי מהחזרה לילדות, גם אם לרגע קצר. נהניתי מהזכרון הישן שפתאום הציף.

"עוד צנצנת?" שאל חבר שלי."לא" אני עונה "שבעתי. תודה על החוויה הקולינרית."

"יש לי עוד הפתעה בשבילך" הוא הוציא קופסה מהמגירה. שוקולד השחר למריחה.

לא. לא. לא. זו תקופה אחרת לגמרי שאין לי כוח עכשיו בשבילה. מה אני צריכה איתי עכשיו את כל בית הספר היסודי. מורים, ציונים ועוד תלמידים זרים.

אז אמרתי "לא תודה, עכשיו תורך" נראה אותו מתמודד עם זכרונות ילדות של מכוניות וחיילי-צעצוע.