שנה שלמה. בדיוק לפני שנה התערבתי עם חבר שאעלה פוסט כל חמישי בלילה כמו שעון. וניצחתי. זה היה מאמץ מעניין. ניסיתי גם להבין דבר או שניים על הדרך, אבל עוד לא ברור לי אם הצלחתי. מה שכן, תמיד הטריד אותי עניין השאלון המטופש הזה מצד ימין. קולנוע? ספר? חיה? ברור שאני מעדיף לקרוא את טולסטוי וללטף כלב מאשר לקרוא כלב וללטף את טולסטוי.
והנה חשבתי פתאום שזה יהיה נחמד אם אסגיר את המעט שעוד לא סיפרתי כאן ואענה על השאלון בצורה רצינית במשך כמה שבועות. אז הנה ההתחלה. מצד שני, יכול להיות שכל הרעיון יתאדה לגמרי בשבוע הבא, ואז נצטרך ללמוד - שוב - להסתפק במועט. --------
כשהייתי בן חמש עברנו לבית עם מרפסת. חמישה מטר אורכה, מטר אחד רוחבה. ככה נדמה לי על כל פנים. כשהייתי בן תשע או עשר סגרנו אותה. לא לבד, כמובן, עאבד הקבלן עזר לנו מאוד. בין היום בו קיבלנו בית עם מרפסת ליום בו הפכה המרפסת להיות החדר של אחותי הגדולה, היא לא שימשה אותנו לשום דבר. היא השקיפה על הגינה שלנו, שדשא תפס את מרבית שטחה, וורדים קוצניים את חלקה הקטן. מסביב סביב הקיפו את הגינה שיחים ירוקים שכל המבוגרים קראו להם גדר חיה. ומכיוון שנתברכנו בגינה מפוארה שכזו לא נדרשנו למרפסת. גיזום הגדר החיה היא אחת הפעולות הזכורות לי ביותר מן הילדות. אני זוכר את מספרי הגיזום העצומים בעלי הידיות בצבע בורדו בוהק, וגם את קול שקשוק להביהן זה בזה. עוד אני זוכר שמיד עם תום הגיזום, שנעשה בחן רב בידי אבי, היינו אחותי ואני נדרשים למלא את חצייה השני של המלאכה, שכלל איסוף כל הענפים המוטלים על המדרכה אל תוך דליים גדולים, וריקונם בקצה השכונה ליד מגרש הכדורגל. לעיתים היו נשמטים בדרכנו ענפים אחדים מן הדליים אל המדרכה, ותמיד היה בנמצא שכן צדקן שהיה נוזף בנו ודורש איסוף של שובל הענפים הירוקים.
אבל ענייני היה במרפסת, שאמנם עמדה מיותמת רוב הזמן, אבל בכל זאת היה לה שימוש אחד מהותי. המרפסת היתה הדרך הקצרה ביותר בשבילי לצאת מן הבית בין שתיים לארבע, שעות בהן היתה אמי נחה את מנוחת הצהריים. תנועה שפופה אחת מעבר למעקה הסורגים ואז הורדת רגל כמה עשרות סנטימטרים אל חריץ תיבת הדואר, השענת כל משקל הגוף על הרגל הזו וקפיצה למטה של המטר ועשרים או שלושים האחרונים, והנה כולי חופשי ומאושר. הדרך חזרה היתה מאומצת מעט יותר אבל גם היא הצליחה יופי בדרך כלל. כל שיכולתי להתפלל הוא שאיש לא סגר את תריסי ההזזה מבפנים.
ולמה כל העניין עם המרפסת? כי מצחיק אותי תמיד לחשוב שכל המוסיקה שאני שומע כבר שנים ארוכות נגלתה לאוזניי דווקא על ידי גבר שהלך לאיבוד דרך מרפסת. בנעורי היתה לשלמה ארצי תוכנית בגלי צה"ל בימי שישי בצהריים. התוכנית נעה הלוך ושוב בין מלנכוליה מהורהרת לסנטימנטליות מתקתקה, כפי שרק מי שהולך לאיבוד דרך מרפסות או מביט בברושים ואיננו יודע להחליט אם הם צוחקים או בוכים יכול לייצר. ואני, שהמרפסת היתה הדרך שלי לגלות את עצמי מידי אחר הצהריים מחדש, ושידעתי שהברושים בשולי בית הקברות אינם צוחקים, בשל קדושת המקום, אבל גם אינם בוכים, כי הם בכלל סוג של עצים, לא היה לי מה לחפש בהאזנה לתוכנית הזו אלמלא קטע הפתיחה והסיום שלה שהוציא אותי מדעתי. ביום בו יצאה התוכנית לחופשה, בקיץ של שמונים ושתיים, ממש בדקה האחרונה, עלה ארצי לשידור מעל גבי המנגינה וסיפר לכל מי ששאלו - וגם לי - שזה קטע שנקרא קאונטרי של פסנתרן אמריקאי בשם קית' ג'ארט.
חודש אחר כך התחילה מלחמת לבנון ושום דבר כבר לא היה כמו שהיה, אבל עוד לפני זה הספקתי להגיע לחנות תקליטים אחת שאהבתי נורא בקלן, גרמניה, ולמצוא שם את התקליט ההוא. באותו יום הפסקתי לשמוע את כל מה ששמעתי עד אז - מה שהתחיל עם הפרצוף הצועק של קינג קרימסון בבר מצווה ונגמר עם תקליט של רוברט פריפ ובריאן אינו, שאמנם קניתי גם אותו באותה נסיעה לגרמניה לפני הצבא, אבל מכרתי אותו עשרים שנה מאוחר יותר לאוזן השלישית והוא עדיין היה סגור בצלופן - ועברתי למשהו אחר.
במשך חמש עשרה שנים קניתי כל תקליט שאותו קית' ג'ארט הוציא. אחר כך, כשזה נהיה כבר קרוב למאה תקליטים, התחלתי לסנן את הרכישה. אבל לא עצרתי אצלו. לא מזמן חבר אחד עשה לי חשבון שבעשרים וחמש השנים האחרונות הוצאתי כחמישים אלף דולר על תקליטים ודיסקים. "יכול היה להיות לך בית עכשיו", אמר. "נכון", השבתי, אבל מה עושה בן אדם בביתו אם אין לו מוסיקה להקשיב לה? אז אני שומע מוסיקה בדירות שכורות, הרבה מוסיקה. הבאתי דיסקים בייבוא אישי מפולין ומיפן לפני שראיתי בעיניים סושי או את האוּמְשְלַגְפְּלָץ. רציתי תמיד להגיע למצב שבו לא אעמוד יותר מול המדפים ואחיה בתחושה שאין מה לשמוע, כמו שקורה לכולם, ואחרי אלפיים דיסקים בערך זה התחיל להסתדר. כבר קשה להגיד שאני זוכר את כולם, מתי קניתי אותם ומתי אני אוהב לשמוע כל אחד ואחד, אבל לא אטעה ברובם. יש לי אסופה של ספרים שהם בעצם אינדקסים של הקלטות, והילדים יגידו לכם בעיניים עצומות שאלה הספרים שאני הכי אוהב ללכת לישון איתם. וזה נכון. שום דבר בספרות לא מרתק אותי כמו הדיסקוגרפיה המלאה של, נאמר, איזה חצוצרן מפורסם כמו לואיס ארמסטרונג (זה מ-1929!) או מפורסם פחות כמו איזה אוסטרי אחד בשם פרנץ קוגלמן.
הפעם היחידה בה ניתן היה להאשים אותי בהתעללות בבעלי חיים היתה כשכמעט הרגתי את סימור, גור לברדור יפה ואכזרי שהיה לי, אחרי שאכל את "המדריך המלא להקלטות הג'אז של הבי.בי.סי 1992", ספר שהשגתי במאמץ רב ובחצי משכורת חודשית. בסוף התגברתי על עצמי אבל שום דבר בינינו לא חזר להיות כפי שהיה לפני כן. במהלך השנים גם אספתי ככה את החברים שלי, במועדוני ג'אז ובין המדפים בחנויות התקליטים. לילות ארוכים היינו יושבים ולא עושים כלום חוץ מאשר לשמוע ג'אז ולדבר עליו. גרושתי טענה שאין לנו כלל עניין זה בזה ושכל אחד מחכה בקוצר רוח שהשני יגמור להגיד את מה שיש לו כדי להכניס לו מיד, "אבל התקליט ההוא של ריי צ'ארלס ובטי קרטר - קודם תשמע אותו אחר כך תדבר איתי", ושאנחנו בעצם בכלל לא מקשיבים אחד לשני או למוסיקה עצמה, אלא רק עושים הפגנת שרירים אינטלקטואלית.
לא נעים לי להגיד את זה אבל היא לגמרי צדקה בנקודה הזו.
בזמן האחרון אני מרים את העיניים ומסתכל אל המדפים קצת בייאוש. פתאום הכל נראה לי כבד מדי. כאילו אני צריך להעמיס את כל האלפים האלו על הגב ולנדוד הלאה. אבל הרבה יותר אני מודאג מזה שהתחלתי לקנות מוסיקה קלאסית בשנתיים האחרונות. לא ברור לי בכלל שאעמוד בזה, ושם יש באמת הרבה מאוד.
גם הילדים לא תמיד עומדים בזה. כשהיו בני שנתיים לימדתי אותם להגיד קולטריין, שזה שם של סקסופוניסט. כשהיו באים אלי חברים הייתי שם דיסק שלו ושואל "מי מנגן" והם היו עונים במקהלה "קולטריין". זה היה להיט, חברים היו הרוסים. יצאנו עם הנאמבר שלנו לסיבוב הופעות.
אבל לאט לאט אני מאבד אחיזה גם אצלם. בשבוע שעבר הם היו שקועים באיזו זמרת שבריטני ספירס היא שושנה דמארי לעומתה. שמתי להם את איש האבטיח של הרבי הנקוק, שהיה נקודת האור היחידה בכל מלחמת יום הכיפורים, שייראו מאיפה התחיל הכל. "תשמעו איזה יופי של קצב," אמרתי.
"ו-ו-א-ו, א-ר-ם, ת-ש-מ-ע א-י-ז-ה ק-צ-ב מ-א-מ-ם", אמרה מיקה, מגלגלת את המילים לאט לאט מן הפה, ושניהם קמו ויצאו באדישות מהחדר. שבת שלום. |
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (46)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לא מבינה כלום במוזיקה - רק מקשיבה . סתם .
מבינה בדיוק מה אתה כותב - וזה מצוין . לי .
ולכן אני ממש מרוצה מהגרפומניות שלך .
ו...מחכה לפרק על החלום . תודה .
גדי שכמוך !
לא סתם אתה אוהב מוסיקה כל כך.
(:
מזל טוב להב. הינה לך מתנה וירטואלית קטנה ליום ההולדת:
http://www.knpr.org/common/listen.cfm
http://www.cpr.org/index.php?option=com_content&task=view&id=73
שתי תחנות המשדרות ברשת מוסיקה קלאסית (נבדה וקולורדו), יש עשרות כאלו ברשת (ואולי יותר), אבל משום מה אלו מצאו חן בעיניי, במיוחד זו של נבדה.
חבר את הלפטופ לרמקולים או יותר, ותן למוסיקה לייצב את מצב רוחך על "חיובי פלוס".
לפחות אצלי זה עובד.
רכוש פחות דיסקים וכך תקיים גם את מצוותו של ג'ון:
Imagine no posession, I wonder if you can
No need for greed or hunger , a brotherhood of man
Imagine all the people sharing all the world
מזלטוב :)
עונג צרוף.
הכל. מתחילת הפוסט ועד ברכת היומולדת.
שמחה שגיליתי.
שמחה שיש פה מדף שלם של אוצרות מהשנה האחרונה לגלות אותם.
:-))
אז זו את דוקטור דוליטל, שאת מבינה לחשים של ציפורים?
נעים מאוד.
וגם תודה רבה. אכן כן.
ציפור קטנה לחשה לי שיש לך יומולדת .
האם זה נכון ?
אם כן אז מזל טוב ואם לא תשתמש בברכה למשהו אחר.
(:
אחרי המוזיקה,
השקט נעשה נעים יותר.
(בהתחלה, הכל זרק אותי למספריים, ג'וני דאפ ווינונה ריידר. משום מה)
איזה יופי הכתיבה שלך :)
אני דווקא המשכתי בכיוון של בריאן אינו ורוברט פריפ.
מוסיקה היא היצירה המושלמת. אין מה להגיד. מדהים שהאדם גילה אותה!
"...בזמן האחרון אני מרים את העיניים ומסתכל אל המדפים קצת בייאוש. פתאום הכל נראה לי כבד מדי. כאילו אני צריך להעמיס את כל האלפים האלו על הגב ולנדוד הלאה. אבל הרבה יותר אני מודאג מזה שהתחלתי לקנות מוסיקה קלאסית בשנתיים האחרונות. לא ברור לי בכלל שאעמוד בזה, ושם יש באמת הרבה מאוד...".
ואני (די חדשה פה ...) קראתי את הפוסטים האחרונים שלך ומאוד נהנתי.
מודאגת שלא תמשיך לשתף בכל יום חמישי
ומרגישה שדווקא הכל קליל אצלך
לימור.
הייתי רציני לגמרי כשכתבתי זה היה עניין של התערבות עם חבר.
אבל לא אשלול את ההנחה שהתגבשה אצלי משבוע לשבוע שאני פשוט גרפומן מן הסוג הנחות ביותר.
אם כבר בכתיבה בקפה-קפה עסקינן, יש לי (אליך) שאלה -
בזמן האחרון תהיתי ביני לבין עצמי למה בעצם אני כותבת כאן. העליתי ארבע סיבות:
1. בשביל תשומת הלב (מענה לבדידות)
2. בשביל מחיאות הכפיים (מענה לאגו יומרני)
3. בשביל לתת תוקף למה שאני חושבת (בבחינת "אם עץ נופל ביער ואף אחד... וכו')
4. בשביל pure fun (מענה לצורך ב... fun?)
לפתע, כל אחת מהסיבות הללו נדמתה שטחית.
ועכשיו לשאלה: מה מניע אותך לכתוב כאן כל שבוע?
(בשיא הרצינות)
רעיון ענק לפוסט
"ו-ו-א-ו, א-ר-ם, ת-ש-מ-ע א-י-ז-ה ק-צ-ב מ-א-מ-ם", אמרה מיקה, מגלגלת את המילים לאט לאט מן הפה,
ועכשיו, עם נענוע צואר ואצבע מורה וישרה שזזים ימינה ושמאלה, להגיד לאט ובהטעמה: No, she did't (א-לה לאקישה מהגטו)
אצלי זה תמיד היה רדיו, שפוטת גל"צ שכמוני, שלמה ארצי, דובי לנץ, דני קרפל. רדיו אמריקאי אפילו לא מצליח ללקק למולי שפירא את הצפורניים. הדימוי שלך עומד מול המדפים הקורסים מתקליטים בתחושה ש"אין לי מה לשמוע" מזכיר כל נקבה מערבית מצויה שחושבת מול ארון מפוצץ בבגדים."אין לי מה ללבוש". ושנינו צודקים בענין הזה.
ונראה שעכשיו,כשאתה בענין של השאלון, גם התחילה אצלך קבלת קהל, ואתה מגיב לתגובות בין שתיים לארבע. יופי לך.
לא מבינה מה יש לשני אנשים נאורים כלכך נגד טרנס-סקסואלים.
רה רה רהאהאה רו-מא-רומאמאאא גה-גה-או-לה-לה
ראיתם איזה משקפי שמש מדהימים יש עליו/ה??!
טעם רע, טעם רע, אבל בין שלושתנו היא היחידה שהיתה בקבלת פנים אצל המלכה אליזבת לפני שבועיים.
מי אני שאבעט אותה אל מחוץ לבית?
זאת ששרה ?bad romance
האמת ששחר פתחה את יוטיוב כדי שאשמע אבל הורידה לי את המסך כדי שלא אראה כמה טעם רע יש שם או מסרים נועזים.
דוקא שמחתי על ניסיון ההסתרה :)
מה זה "הגיעה"?
היא ישנה אצלי בפרוזדור כבר שלושה שבועות.
בשבוע שעבר הם היו שקועים באיזו זמרת שבריטני ספירס היא שושנה דמארי לעומתה.
תגיד, ליידי געגע הגיעה גם אליכם?
פתאום חושבת על זה שבשנים האחרונות לא שומעת רדיו. פשוט בין המחשב, לטלוויזיה,
אבל מה שהיה לך התכנית של שלמה ארצי, עבורי היה ציפורי לילה של יעקב גלעד אי שם באייטיז
זוכרת שגילה לי לראשונה את REM עם דרייבר 8 שנשאר עד היום השיר שלהם שאני הכי אוהבת.
http://www.youtube.com/watch?v=PH4idj6kDVU
אין עליך
הכתיבה שלך היא תמצית של מוסיקה שמיימית
ואל תלחץ מהקלאסית, תהנה ממנה. זה בדיוק מה שאני עושה לאחרונה ואפילו בלי להבין בזה כלום, אלא סתם כי זה נעים לי. אתמול רכשתי לעצמי את "ארבע העונות" של וויולדי ואת מוסיקת לילה זעירה של מוצרט. הנחתי אותם לידי נעורי (שלעולם לא יגמרו) שכוללים את ניל יאנג, לואי ארמסטרונג , לאונרד המלך כהן, דונלד פייגן , אלה פיג'רלד וכל האחרים - והסתבר שכולם מסתדרים מצוין יחד גם על המדף של הדיסקים וגם באוזן שלי.
שבת שלום שתהיה לך.
(ואתה צודק לגמרי - מה שווה בית אם אין מספיק מוסיקה לשמוע בתוכו)
בתחושה שלי ?!
מרחק נגיעה.
:))
יפה. הורדות אזניים...
אתה מבין, אותי מחשבה כזאתי דווקא מרגיעה. לדעת שתמיד יש עוד. ולא אצלי.
וככה יש לי עוד סיבה להוציא את הראש החוצה ממה שכבר יש לי, אחרת איעלם בתוך עצמי.
מזתומרת מה הדאגה? את יודעת כמה ביצועים יש למיסה הגדולה של באך?
בן אדם ממוצע זקוק לפחות לארבעה-עשר מתוכם בתור נקודת פתיחה?
וזו לא בדיוק היצירה היחידה שנכתבה מאז 1749.
אז אני מודאג.
קולנוע.
חלום אני צריך להמציא.
לא באמת אל תעשה לנו את זה .
אתה ממש לא חייב.
זה ממש לא נורא שקשה לנו.
(:
את קית' ג'ארט הכיר לי א' עוד בלילות במגורי קצינים שהתפלחתי אליהם בהסגת-גבול קשה, הוא החזיק שם מערכת סטריאו שלא היתה מביישת דיסקוטק, אבל זה לא הפריע לו להשמיע לי גם את ממי אופרת רוק וגם פיית נו מור בהתחלה הכי עצבנית שלהם וסוניק יות', ובכלל מה זה לזרוק תקליט של בריאן אינו?? ואל תגיד לי cake.
פעם שאלו את פרנסיס בלק (פיקסיז, מכיר??) איך הוא מתיימר לעשות מוזיקה בשירים של 3 דקות גג, אז הוא ענה שגם ג'רי לי לואיס היה עובד ככה, ויצא לו לא רע בכלל. בקיצור, א-נ-י ע-ם מ-י-ק-ה. טוטאלמון.
ובעניין הקלאסית, מה עניין דאגה למיסה גדולה של באך?
תתרווח. אין דבר מנחם יותר מאינסופיותו של האוקיינוס.
אז גם אני. חסד נעוריי שאני שומרת לשלמה ארצי, הוא בגלל התוכנית הזו שלו, ובצניעות, שכה רחוקה ממנו בדרך כלל, הגיש את המוזיקה הזו. כמו תה שחור חזק ומתוק עם עוגייה אחת מלוחה, שגם נישאר קצת רעבים. ואחר כך מיכל ניב שאין כמוה ולא עושים יותר, עם הפסקת עשר. שני אלו, תפוח מעץ הדעת.
טוב, איחרתי אתמול, אני מתנצל.
ישבו אצלי חברים, עשו רוח עם עטיפות תקליטים, לא נתנו לאף קטע לנגן מהתחלה ועד הסוף, אבל בעיקר שתו נורא לאט.
והרי עד שהבקבוק לא מתהפך על השולחן וכלום לא נשפך ממנו איש לא הולך.
זה לימד אותי גרפיקאי אחד בוורשה.
בסוף מרוב שאני מתחשב בכם התחלתי לכתוב עוד בזמן שהם עוד היו פה. וזה לא קל.
אבל, כמו שסבתא שלי היתה אומרת, מה שלא עושים בשבילכם לא טוב לכם.
שבוע הבא בעשר וחמישה. אני מבטיח.
ואני חיכיתי אתמול עד שתיים וחצי בלילה למוצא פיך
וכשזה לא הגיע הלכתי לישון
קצת מאוכזבת
הפיצוי הגיע בבוקר
ועוד על מוסיקה ומרפסת
בהחלט פיצוי הולם
(איזה הצטרפות מקרים, הגבר שעובר דרך מרפסות שר עכשיו ברדיו)
שבת שלום
ברוטוס: אני דפקה התחברתי לקונטרה בס
נטוס: רוצה קונטרה?
ברוטוס: הפסנתר של קית' גארט נפלא
נטוס: שלמה ארצי בתכנית בגל"צ היה מוצלח מאד
..
אהה (מהנהנת)
שבת שלום
אצלנו בבית שומעים עכשיו "מה עושים העצים"
ו"מי יודע מדוע ולמה, לובשת הזברה פיג'מה"
ובאותו ענין, בהקשר לכתיבה שלך - החזרת אותי 30 שנה אחורה.
סופ"ש נעים גם אצלך.
השאלון 2 - חלום ?
עונג שבת הפוסטים שלך. אני מקווה שזה שתמה השנה וההתערבות לא אומר שאנחנו נפסיד.
מסתבר שגדלנו באותו בית, רק שכשהיתה מוכרזת מנוחת שתיים עד ארבע ופחדנו לנשום, אתה היית יוצא דרך המרפסת ואני הייתי נצמדת לטרנזיסטור השחור ומקשיבה לתכנית שקראו לה "לאם ולילד". בסוף כל תכנית היתה איזו חידת הגיון כזו עם "קפד ראשו" ו"קצוץ זנבו". ובסוף כל תכנית כזו הייתי בטוחה שאו שהם הזויים, או שאני ממש מטומטמת. המחשבה הזו לא עברה לי עד היום.
אני קטנה מאוד במוסיקות, באמת, אבל עם קית' ג'ארט ידעתי רגעים יפים ועדינים.
חיממת לי את הלב והעלית לי חיוך דבילי על הפנים.
עכשיו אני אצא רכה יותר אל העולם האכזר שם בחוץ.
שבת שלום, להב.
הורדות אזניים?
אני בעד האזנה. משותפת.
המילה הראשונה חייבת להפוך לקולטריין, לא עוד במבה.
אני שייכת לדור הגלגלצ ומוזיקת הטראש
מודה, ככל שאנינת טעם באוכל (טוב נו לטעמי) ובספרים (שוב לטעמי)
מגלה כי התחום הזה הוא כמו עולם בו כמעט ולא דרכה רגלי
תאר לעצמך איזו הפתעה נעימה זו היתה לגלות שחלק מאותם שהזכרת פה
מוכרים לי ואפילו התגלגלו לי פעם אחת או שתיים על הלשון ,
ובינינו לפני שכולם יגיעו, זה כייף ככה החמישי הזה, כמו מוסד
לרוב יודעת היכן אבלה וגם את מי אקרא
:)
שני דברים להב.
1. אין לי מושג למה זה עשה לי עצוב... אולי זה ריח של געגוע אולי משהו אחר
2. אני רוצה לכתוב כמוך.
לילה טוב.
רונית.
בקטע של קאונטרי אני כבר בוכה.
נראה מה יקרה בסוף.