שנה שלמה. בדיוק לפני שנה התערבתי עם חבר שאעלה פוסט כל חמישי בלילה כמו שעון. וניצחתי. זה היה מאמץ מעניין. ניסיתי גם להבין דבר או שניים על הדרך, אבל עוד לא ברור לי אם הצלחתי. מה שכן, תמיד הטריד אותי עניין השאלון המטופש הזה מצד ימין. קולנוע? ספר? חיה? ברור שאני מעדיף לקרוא את טולסטוי וללטף כלב מאשר לקרוא כלב וללטף את טולסטוי.
והנה חשבתי פתאום שזה יהיה נחמד אם אסגיר את המעט שעוד לא סיפרתי כאן ואענה על השאלון בצורה רצינית במשך כמה שבועות. אז הנה ההתחלה. מצד שני, יכול להיות שכל הרעיון יתאדה לגמרי בשבוע הבא, ואז נצטרך ללמוד - שוב - להסתפק במועט. --------
כשהייתי בן חמש עברנו לבית עם מרפסת. חמישה מטר אורכה, מטר אחד רוחבה. ככה נדמה לי על כל פנים. כשהייתי בן תשע או עשר סגרנו אותה. לא לבד, כמובן, עאבד הקבלן עזר לנו מאוד. בין היום בו קיבלנו בית עם מרפסת ליום בו הפכה המרפסת להיות החדר של אחותי הגדולה, היא לא שימשה אותנו לשום דבר. היא השקיפה על הגינה שלנו, שדשא תפס את מרבית שטחה, וורדים קוצניים את חלקה הקטן. מסביב סביב הקיפו את הגינה שיחים ירוקים שכל המבוגרים קראו להם גדר חיה. ומכיוון שנתברכנו בגינה מפוארה שכזו לא נדרשנו למרפסת. גיזום הגדר החיה היא אחת הפעולות הזכורות לי ביותר מן הילדות. אני זוכר את מספרי הגיזום העצומים בעלי הידיות בצבע בורדו בוהק, וגם את קול שקשוק להביהן זה בזה. עוד אני זוכר שמיד עם תום הגיזום, שנעשה בחן רב בידי אבי, היינו אחותי ואני נדרשים למלא את חצייה השני של המלאכה, שכלל איסוף כל הענפים המוטלים על המדרכה אל תוך דליים גדולים, וריקונם בקצה השכונה ליד מגרש הכדורגל. לעיתים היו נשמטים בדרכנו ענפים אחדים מן הדליים אל המדרכה, ותמיד היה בנמצא שכן צדקן שהיה נוזף בנו ודורש איסוף של שובל הענפים הירוקים.
אבל ענייני היה במרפסת, שאמנם עמדה מיותמת רוב הזמן, אבל בכל זאת היה לה שימוש אחד מהותי. המרפסת היתה הדרך הקצרה ביותר בשבילי לצאת מן הבית בין שתיים לארבע, שעות בהן היתה אמי נחה את מנוחת הצהריים. תנועה שפופה אחת מעבר למעקה הסורגים ואז הורדת רגל כמה עשרות סנטימטרים אל חריץ תיבת הדואר, השענת כל משקל הגוף על הרגל הזו וקפיצה למטה של המטר ועשרים או שלושים האחרונים, והנה כולי חופשי ומאושר. הדרך חזרה היתה מאומצת מעט יותר אבל גם היא הצליחה יופי בדרך כלל. כל שיכולתי להתפלל הוא שאיש לא סגר את תריסי ההזזה מבפנים.
ולמה כל העניין עם המרפסת? כי מצחיק אותי תמיד לחשוב שכל המוסיקה שאני שומע כבר שנים ארוכות נגלתה לאוזניי דווקא על ידי גבר שהלך לאיבוד דרך מרפסת. בנעורי היתה לשלמה ארצי תוכנית בגלי צה"ל בימי שישי בצהריים. התוכנית נעה הלוך ושוב בין מלנכוליה מהורהרת לסנטימנטליות מתקתקה, כפי שרק מי שהולך לאיבוד דרך מרפסות או מביט בברושים ואיננו יודע להחליט אם הם צוחקים או בוכים יכול לייצר. ואני, שהמרפסת היתה הדרך שלי לגלות את עצמי מידי אחר הצהריים מחדש, ושידעתי שהברושים בשולי בית הקברות אינם צוחקים, בשל קדושת המקום, אבל גם אינם בוכים, כי הם בכלל סוג של עצים, לא היה לי מה לחפש בהאזנה לתוכנית הזו אלמלא קטע הפתיחה והסיום שלה שהוציא אותי מדעתי. ביום בו יצאה התוכנית לחופשה, בקיץ של שמונים ושתיים, ממש בדקה האחרונה, עלה ארצי לשידור מעל גבי המנגינה וסיפר לכל מי ששאלו - וגם לי - שזה קטע שנקרא קאונטרי של פסנתרן אמריקאי בשם קית' ג'ארט.
חודש אחר כך התחילה מלחמת לבנון ושום דבר כבר לא היה כמו שהיה, אבל עוד לפני זה הספקתי להגיע לחנות תקליטים אחת שאהבתי נורא בקלן, גרמניה, ולמצוא שם את התקליט ההוא. באותו יום הפסקתי לשמוע את כל מה ששמעתי עד אז - מה שהתחיל עם הפרצוף הצועק של קינג קרימסון בבר מצווה ונגמר עם תקליט של רוברט פריפ ובריאן אינו, שאמנם קניתי גם אותו באותה נסיעה לגרמניה לפני הצבא, אבל מכרתי אותו עשרים שנה מאוחר יותר לאוזן השלישית והוא עדיין היה סגור בצלופן - ועברתי למשהו אחר.
במשך חמש עשרה שנים קניתי כל תקליט שאותו קית' ג'ארט הוציא. אחר כך, כשזה נהיה כבר קרוב למאה תקליטים, התחלתי לסנן את הרכישה. אבל לא עצרתי אצלו. לא מזמן חבר אחד עשה לי חשבון שבעשרים וחמש השנים האחרונות הוצאתי כחמישים אלף דולר על תקליטים ודיסקים. "יכול היה להיות לך בית עכשיו", אמר. "נכון", השבתי, אבל מה עושה בן אדם בביתו אם אין לו מוסיקה להקשיב לה? אז אני שומע מוסיקה בדירות שכורות, הרבה מוסיקה. הבאתי דיסקים בייבוא אישי מפולין ומיפן לפני שראיתי בעיניים סושי או את האוּמְשְלַגְפְּלָץ. רציתי תמיד להגיע למצב שבו לא אעמוד יותר מול המדפים ואחיה בתחושה שאין מה לשמוע, כמו שקורה לכולם, ואחרי אלפיים דיסקים בערך זה התחיל להסתדר. כבר קשה להגיד שאני זוכר את כולם, מתי קניתי אותם ומתי אני אוהב לשמוע כל אחד ואחד, אבל לא אטעה ברובם. יש לי אסופה של ספרים שהם בעצם אינדקסים של הקלטות, והילדים יגידו לכם בעיניים עצומות שאלה הספרים שאני הכי אוהב ללכת לישון איתם. וזה נכון. שום דבר בספרות לא מרתק אותי כמו הדיסקוגרפיה המלאה של, נאמר, איזה חצוצרן מפורסם כמו לואיס ארמסטרונג (זה מ-1929!) או מפורסם פחות כמו איזה אוסטרי אחד בשם פרנץ קוגלמן.
הפעם היחידה בה ניתן היה להאשים אותי בהתעללות בבעלי חיים היתה כשכמעט הרגתי את סימור, גור לברדור יפה ואכזרי שהיה לי, אחרי שאכל את "המדריך המלא להקלטות הג'אז של הבי.בי.סי 1992", ספר שהשגתי במאמץ רב ובחצי משכורת חודשית. בסוף התגברתי על עצמי אבל שום דבר בינינו לא חזר להיות כפי שהיה לפני כן. במהלך השנים גם אספתי ככה את החברים שלי, במועדוני ג'אז ובין המדפים בחנויות התקליטים. לילות ארוכים היינו יושבים ולא עושים כלום חוץ מאשר לשמוע ג'אז ולדבר עליו. גרושתי טענה שאין לנו כלל עניין זה בזה ושכל אחד מחכה בקוצר רוח שהשני יגמור להגיד את מה שיש לו כדי להכניס לו מיד, "אבל התקליט ההוא של ריי צ'ארלס ובטי קרטר - קודם תשמע אותו אחר כך תדבר איתי", ושאנחנו בעצם בכלל לא מקשיבים אחד לשני או למוסיקה עצמה, אלא רק עושים הפגנת שרירים אינטלקטואלית.
לא נעים לי להגיד את זה אבל היא לגמרי צדקה בנקודה הזו.
בזמן האחרון אני מרים את העיניים ומסתכל אל המדפים קצת בייאוש. פתאום הכל נראה לי כבד מדי. כאילו אני צריך להעמיס את כל האלפים האלו על הגב ולנדוד הלאה. אבל הרבה יותר אני מודאג מזה שהתחלתי לקנות מוסיקה קלאסית בשנתיים האחרונות. לא ברור לי בכלל שאעמוד בזה, ושם יש באמת הרבה מאוד.
גם הילדים לא תמיד עומדים בזה. כשהיו בני שנתיים לימדתי אותם להגיד קולטריין, שזה שם של סקסופוניסט. כשהיו באים אלי חברים הייתי שם דיסק שלו ושואל "מי מנגן" והם היו עונים במקהלה "קולטריין". זה היה להיט, חברים היו הרוסים. יצאנו עם הנאמבר שלנו לסיבוב הופעות.
אבל לאט לאט אני מאבד אחיזה גם אצלם. בשבוע שעבר הם היו שקועים באיזו זמרת שבריטני ספירס היא שושנה דמארי לעומתה. שמתי להם את איש האבטיח של הרבי הנקוק, שהיה נקודת האור היחידה בכל מלחמת יום הכיפורים, שייראו מאיפה התחיל הכל. "תשמעו איזה יופי של קצב," אמרתי.
"ו-ו-א-ו, א-ר-ם, ת-ש-מ-ע א-י-ז-ה ק-צ-ב מ-א-מ-ם", אמרה מיקה, מגלגלת את המילים לאט לאט מן הפה, ושניהם קמו ויצאו באדישות מהחדר. שבת שלום. |