נפגשים שוב ביום שישי

אני מריח את יום שישי לפי התכונה בבית. האדון שלי ר. לא צריך לקום למשמרת מלחיצה כרגיעון הלאומי לאנשים הזויים ולא צריך לשדר לאנשי סיור על שוד, פריצה, העדרות, רעש בשעות לא סבירות ועוד כהנה וכהנה מקרי לילה הזויים. לאנשים אצלנו במדינה כל כך משעמם, אני ממש לא מבין אותם. איך הלילה הופך יום והיום הופך לילה. יש כזו ערנות בלילה וכאלה מקרים מוזרים שניידות הסיור במחוז יפתח, ירקון, גלילות לא נחות לרגע. מה זה פה? יום שישי הגיע צריך לבשל ,להנות מאכילה ולנוח. את המדינה שלנו  אני מרגיש כמו סיר לחץ מבעבע.

היום, אני מתרווח עוד שעה קלה ליד ר. זה הפנישר ששינה את שמו פעמיים. הוא לומד אנגלית לבד. אלומה את יכולה להתגאות בו, איך שהוא חוזר ממשמרת במקום לנוח, הוא לומד אנגלית כשאני מילל לו בחתולית, לקצת תשומי. ממש אוהב אותו.

הוא מלטף אותי וחוזר לאנגלית.

אני "חולה "על הבשר הרך של חזה עוף לפני הטיגון, אני מריח אותו מכל החדרים בבית.

חוץ משניצלים עם שומשום, אני אוהב את הריח של רכז הרימונים, ושוב אני שומע מבעלת הבית שזה מתכון לעצלנים. היד כואבת לה, מטריפה אותה, היא בוחרת להכין רק מה שקל לה, כדי לא לאמץ את היד. לבי, לבי עליה. אך הריח הזה מצליח לשרבב לי את הלשון החוצה ואני מלקק את שפתי בתאווה גלויה

היום יאכלו בני הבית חזה עוף במשרת רימונים, זה טעים חברים. וואו כמה טעים. מי שרוצה, מוזמן לבקש ממני את המתכון.