משיכת קולמוס
זליגת מוח
*** - הוא אמר שזהו זה. הוא החליט שהוא מתחתן עם ליאורה. (הוא= הנכד שלה. מתחתן? להד"ם, הוא גם לא חבר של ליאורה)
- מה תלבשי בחתונה שלי? הוא שאל, איזו שמלה? כן, הוא היה אצלי השבוע. (לא היה ולא בטיח)
- אמרתי לו שקניתי שמלה. אף אחד לא ראה אותה. אתם תראו אותה בחתונה. - כן קניתי ולא ספרתי לכם. (איך קנתה? לא יוצאת מהבית)
- טוב אני אגלה לכם. אני אלבש את השמלה שקניתי לחתונה של מירי. (מירי, הבת שלה, התחתנה לפני 35 שנים)
(ולא, הוא לא התחתן אתמול)
*** - כולם היו אצלי. הם הגיעו אלי עם כל הילדים שלהם. - בקשתי מסוניטה שתבשל את כל מה שהם אוהבים. - איך הם נהנו מהאוכל. (הם לא היו אצלה)
*** - סוניטה קומי, קומי, את לא רואה שבעלי התעורר? - תכיני לו ארוחת בוקר. (בעלה מת לפני 15 שנים)
*** - אתן יודעות מי מתה? אסתר. - אתמול. קראתי בעתון. - בשבת שעברה כששיחקנו קלפים היא קבלה התקף לב ומתה באמצע המשחק. (אתמול או בשבת שעברה באמצע המשחק? כך או כך, אסתר לא מתה)
-----------------------------------------------------------------------------------------------------
????????
לא יודעת איך קוראים לזה. אלצהיימר? תשישות נפש? זליגת מח?
לה קוראים אמא שלי.
|
תגובות אחרונות
-
הנץ דואה
בתגובה על רִיק ואימה
-
גלי?פטר
בתגובה על - - - - -
-
פלג קטנה
בתגובה על צ'יקיטיטה - לאחותי הקטנה
-
טומי טומי
בתגובה על The lonely shepherd
-
שיחה עם עצמי
בתגובה על אם החתן
-
יוסיפור
בתגובה על קראו לזה חלה
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לפחות היא בעולם שלה
בארועים שלה חיה
בטוח שזה קשה פלג
זה אפילו מפחיד
אכן צובט בלב
חיבוק
אוי צובט לבב..
שרי
תודה
תודה לכולכם,
איך שאתם יודעים להיות כשזקוקים לכם.
שתהיה לכולנו שבת נפלאה
זליגת מח,,
איזה צירוף חזק ונוקב
המיטיב לתאר מצב כואב
עצוב)-:
נכתב בדם ליבך. זליגת מוח או מנפלאות התבונה.
אבל יש גם צד נפלא - היו ביקורים וירטואליים מנכדים שלא באו, יש שמחות, יש הכנה ומחשבה (איזו שמלה?).
בעולם הזקנה השומם - הזליגה הזו מאפשרת לה ליצור עולם שלם של התרחשות והיא לוקחת את זה למקומות של התרחשויות טובות, אז זה בטח נותן לה המון.
ישנם אחרים שבמצב דומה מרגישים רדופים, שלוקחים להם וכו' ואז עולמם גם מתמלא בכאב חרדות.
שבת שלום!
חיבוק גדול, ענק...
כמה עצוב.
עצוב האלצהיימר הזה...
זליגת מוח. איזה שם מדויק. מדויק עד כאב.
חיבוק גדול ועוטף לך, גושקה.
אני יודעת, זה לא הזמן לצחוק, ולא להתרווח אחורה ולהתפוצץ, אבל פלגוגה, רוצה שנפגיש את אמא שלך עם אבא שלי?
לאט לאט הולכים איתם אחורה, טשטוש הזמנים והדמויות, עד ינקות. הגוף עומד יפה בהתחלה בהצטמקות המוח, או במחיקתו, אבל גם תורו של הגוף מגיע והוא מצטרף לריקוד האחרון. בהתחלה צחקנו, מה גם שיש רגעי שפיות שהיה נדמה שהוא צוחק עלינו, אח"כ הולך ומתרחק ושוקע ומכונס אל תוך עצמו. כשאני הולכת אליו, למוסד המפואר ששמנו אותו בהרצליה פיתוח, שלא ניקה שום נים בייסורי המצפון, נשארה שימחה בעיניו כשאני באה, הוא זורח. הוא לא יודע שאני איריס, אבל הוא יודע שבאתי בשבילו. "אז מה העניינים?", זה פתיח שמבטיח נורמאליות, אבל אח"כ עוברים ללוויות ולחתונות, שבמציאות התרחשו לפני מאה שנים.
טוב, סליחה, אבל תודה ש"נתת" לי אפשרות לשפוך כאן..
גושקה
כאשר הדמעות יוצאות, זאת הקלה גדולה ויופי שאת יכולה להוציא גם בכתיבה. בשביל זה אנחנו פה.
צ'אט
ואני לא מסוגלת להגיב אצלך. קוראת כל מילה שם.
לפעמים הצורך לכתוב חזק מאיתנו אבל אי אפשר להגיב.
אני ממש לא מגיב בפוסטי הסרטן.
אפילו לא במילה.
קורא כל פסיק.
רק ככה אני יכולה.
סוף סוף הן יוצאות. הדמעות.
למה רק כשכואב אני כותבת?
למה אני צריכה שתדעו?
מתנצלת מראש אם לא אשיב לתגובות.
אני לא יכולה.
תודה שאתם פה.
כמה צרימות. כמה צרימות.
כמו ברזל על זכוכית במוחי.
בילבלת לי את כל שרידי פירורי המח