אז מה לעזאזל מהירות החושך?!?
החיים.
מנקודת המבט שלי בלבד.
רעיונות, תובנות, מחשבות וחוויות מדרך קצת אחרת.
על יזמות, על לנסות, על לחלום ועל לצאת לרדוף אחרי זה...
פוסטים פופולאריים
-
רוצים להשתתף בניסוי?!? - יוצאים לדרך...
10/3/07 | 3480 צפיות
-
שוב אני - והפעם אצלכם בטלוויזיה
20/2/07 | 1324 צפיות
-
השעה ה-25
22/4/07 | 2090 צפיות
-
יש אנשים בעולם
27/3/07 | 2496 צפיות
-
עשרים ושמונה. סיכומון קצרצר.
23/8/07 | 1847 צפיות
-
UGG - על ארבעה חודשים, המון אנשים וישיבה אחת קטנה...
4/7/07 | 1989 צפיות
פוסטים אחרונים
- המסיבה של אבא 27/11/07
- תל-אביב-לודז'-ניירובי. קו אווירי. 6/9/07
- עשרים ושמונה. סיכומון קצרצר. 23/8/07
- מסיבתיומולדת!! 17/8/07
- You G G?!? - או - מי אמר ניסוי ולא קיבל? 10/8/07
- UGG - על ארבעה חודשים, המון אנשים וישיבה אחת קטנה... 4/7/07
0
לחיות. ויפה שעה אחת קודם...
לא בכל יום אתה נתקל במשהו שגורם לך לחשוב. לחשוב באמת אני מתכוון, לא המחשבה הרגילה שלנו שלרוב לוקחת שש שניות בטרם מגיעה הבאה אחריה. להתעמק. הרבה מאוד דברים, אנשים וארגונים מעניינים שלא מקבלים במה בשום מקום אחר, לצד הרבה מאוד פופוליזם זול ו"עיתונות בשקל", מהסוג שמותיר רושם שמתמחרים כתבות לפי מילה ולכן ישנה העדפה גורפת לכמה שיותר ולא לאיכות או עניין. כך או כך – נתקלתי בטור של דני פנחס. דני פנחס הוא איש מיוחד. מאוד מיוחד. דני פנחס החליט שמספיק לו להלחם על חשבון איכות החיים שלו, והוא רוצה לדעת שהוא חי את מה שנותר לו עד הסוף. מיצה כל רגע. שאף את החיים עד השניה האחרונה. דני פנחס חולה סרטן. סופני. סרטן המעי למתעניינים שבינכם. לא מהסוג שנהוג להחלים ממנו. ובקצת פחות עדינות, מהסוג שנגמר מתחת לאדמה. עניין של זמן. לפני כמה חודשים האיש לקח החלטה מאוד לא שגרתית – הוא מפסיק לטפל בזה. הוא לא מעוניין יותר בסבל הכרוך בטיפולים. הוא לא מעוניין יותר לחיות בחרדה ופחד. הוא מעוניין בדבר אחד – לחיות כל רגע שהוא פה. עד הסוף הברור. עד שזה יגמר. עד המוות. אין לי דעה חד משמעית בעניין, או יכולת לדמיין מה הייתי עושה במצבו. ספק אם מישהו בריא מסוגל. הצהרתי לא אחת, ואני עומד מאחורי ההצהרה שלי, שאני אעדיף להעלם מפה בהבזק קצר. אם וכאשר יהיה צריך להסתיים, אני לא רוצה הכנות – אני רוצה את זה קצר וקולע. פוף. ודי. מהניסיון האישי שלי קשה לתכנן את זה ממילא. אי אפשר לדעת מתי, איפה, למה ובעיקר איך לעזאזל זה יגיע. כן אפשר לדעת שזה יגיע. וכדאי להכיר בעובדות. ובעיקר – לגלות כמה הידיעה הזאת משחררת. וואו!. כמה הרבה אומץ יש בהחלטה של האיש הזה, וכמה הרבה חיים ואפשריות יש בהבנה שיום אחד זה יקרה לכולנו. ועד אז אנחנו פה. חיים. קורעים את העולם. מסתערים, נחים, רצים, ישנים, חולמים, עצובים, מתרגשים, עצובים ובעיקר אוהבים. את מה שיש. או לפחות טורחים לדאוג לזה שמה שיש לנו יספק אותנו. ויעשה לנו חיוך אמיתי. מבפנים. בלי פחד. אופטימיות היא משהו שבוחרים בעיני. והיא מאפשרת לעשות אינסוף דברים. להאמין שהכל אפשרי (אפילו לצד הידיעה שזה לא לגמרי נכון...). ההתעסקות בטפל היא משהו שקורה לכולנו, ובכלל זה גם לי. אבל יש רגעים כאלה, כמו זה שהיה לי כשקראתי את דני, שאתה מבין שחבל. שאם זה היה נגמר כרגע נגיד – לא ככה הייתי רוצה שזה יסתיים עבורי. ולכן לפעמים צריך לעזוב ולהמשיך הלאה, למה שחשוב באמת. למה שחשוב לעצמך. יאיר לפיד כתב פעם טור על מה היה עושה אם היו לו שישה חודשים לחיות. השורה התחתונה למי שמתעצל לקרוא היא שאין תשובה. אין תשובה ללמה חלק קטן באמת הגשימו את עצמם (בעיני עצמם) והרוב עסוקים בלהתלונן על זה שלא. למעט עניין אחד משותף – המיעוט המוזר הזה עשה את הדבר הלא הגיוני. הלא קונבנציונאלי. הלא סביר. השונה. הפשוט. המובן מאליו. הדבר שהוא רצה לעשות. לא חושב שצריך נורות אזהרה מהסוג שקיבל דני פנחס – לו אני מאחל מכאן שהימים שישנם לו יהיו היפים ביותר בחייו. לא יודע אם הסימן שאני קיבלתי פעם היה סוג של טריגר לחשיבה שלי. לא יודע אם זה תופס לגבי כל אחד. כן יודע שזה שווה מחשבה. של יותר משש שניות. מה היינו עושים אם היינו יודעים שזהו. מה היה עושה אותנו מאושרים באמת, ומה הכי היינו רוצים להגשים לפני שעפים מפה. ואז, במקום לחכות שזה יקרה, להקדים את זה. לבצע. לצאת החוצה ולעשות את זה. ולחייך מבפנים. ולדעת שמתי שזה ייגמר, נעוף מפה עם חיוך רחב, כי היינו, חלמנו, עשינו הרגשנו ואהבנו. כל רגע. שיהיה אחלה שבוע, עידו וכמה קטנות לסיום:
זהו. עכשיו באמת הולכים לעבוד... תנו חיוך - השאר כבר יגיע  רק טוב, עידו |
תגובות אחרונות
-
amazing grace
בתגובה על המסיבה של אבא
-
e_lan
בתגובה על תל-אביב-לודז'-ניירובי. קו אווירי.
-
המנוי אינו זמין כעת
בתגובה על עשרים ושמונה. סיכומון קצרצר.
-
ירון חקלאי
בתגובה על מסיבתיומולדת!!
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כולנו... זאת התחלה טובה
עידו
אשכרה קראתי הכל.....
משתדלת...:)
מצטרף למוגלי בדיעה שהכל טמון באחריות,אנשים הרי מפחדים מתנערים מאחריות בכל מקרה של כישלון ("להצלחה אבות רבים,הכישלון יתום" וכו...) וברמה האישית פי כמה וכמה,תמיד ננסה לתרץ כישלון אישי בתירוצים סטייל הריצפה עקומה....
יש כמה ציטוטים שמסכמים את התפיסה שלי:(מצטער אין לי מושג של מי הם...לא שלי בכל מקרה...)
you can't win untill you're not afraid to lose
I'm not afraid of dying
I'm afraid to be alive without being aware of it
ואחרון ...
the future has not been written',there is no fate but we make for ourselves.
(מגיע לי נבוט עם קוצים וטייל על הראש על זה שציטטתי קטע מסרט עם שוורצנגר!!!)
תמיד ידעת להביא את זה קצר וענייני...תמצות ראוי.
עידו
אהבתי את הגישה וההתייחסות הרחבה.
כל אחד יכול לקחת את זה למקום שהוא בוחר.
העניין הוא רק להבין שזה בידיים שלנו, ובאמת חבל על כל מה שפעם נצטער שלא עשינו (בין אם זה לרוץ, לנוח, לחלום או לפרוץ קדימה...).
עידו
אם בציטוטים עסקינן
אחד החביבים עלי זה
"כולם מתים, לא כולם ממש חיים"
העמידה מול המוות של עצמך היא החוויה שמבגרת את האדם.
כאשר אני אומר עמידה מול המוות אני מתכוון להתעמתות עם העובדה שאתה תמות יום אחד ותעלם מהעולם ומה המשמעויות של העובדה הזאת (היחידה שנכונה בוודאות) על החיים שלך. עמידה אמיתית מול המוות מחייבת שתחווה מועקה - מועקה קיומית שהרי, אם אתה לא הולך להשאר פה לתמיד, מה המשמעות של החיים בכלל?
ישנן גישות פילוסופיות שונות להתמודדות עם המוות.
ישנה את הגישה האפיסטמולוגית אשר מדברת על המטה פיזי כקיום שאחרי המוות (אם ע"י תאורי גן עדן וגיהנום או אם ע"י גלגול נשמות וכיו"ב), גישה זו משותפת גם לפילוסופים שלפני תקופת ההשכלה - הפילוסופים שהאמינו באלוהים או באלים אחרים.
הגישה הפילוסופית המועדפת עלי היא הפילוסופיה האזיסטציאליסטית שמנוסחת בצורה הקצרה והבהירה ביותר במאמרו של סארטר - אקזיסטציאליזם הוא הומניזם. אנסה לתמצת בקצרה: אין אלוהים או כוחות שמעבר להכרתנו ולכן גם אין גורל. אם אין גורל (יותר נכון דטרמיניזם) אז האדם הוא חופשי - האדם הוא חירות. כלומר, הקיום של האדם קודם למהות שלו ולא להיפך - כפי שטוענים דטרמינסטים שמייעדים לאדם ייעוד כלשהו. על כן, כל אדם מעצב את מהותו בעולם הזה. כל אדם מייצר בעצמו את אורח חייו ועל כן - אחראי למעשיו בעולם הזה. תמיד יש חופש בחירה ועל כן זאת אחריות עצומה שנופלת על האדם. הבנה אמיתית של האחריות הזאת בשילוב ההבנה שהמוות מחכה בסוףבהכרח תגרום למועקה שיציאה ממנה תאפשר לאדם לחיות חיים של חירות אמיתית. חיים אלו מלווים בידיעה שיום אחד תמות ועל כן, לדעתי, כדאי לעסוק בדברים של טעם אשר עוזרים להפוך את העולם למקום טוב יותר.
אקנח בדוגמא אישית:
לפני 5 שנים ויתרתי על הטלוויזיה - אני פשוט לא רואה טלוויזיה משום שאני חושב שזה בזבוז זמן משווע כשחושבים על זה שהיום יכול להיות היום האחרון שלך בחיים.
אשמח להמליץ על מקורות קריאה אקזיסטציאליסטים אם מישהו ירצה.
גיא
אין שום בעיה עם לפחד מהמוות, פשוט חבל שלעיתים אנחנו מפחדים מהחיים...
עידו
"לחיות זה טוב; לדעת לחיות זה טוב יותר." לא זוכר של מי הציטוט הזה, אבל בטח שווה לנסות...מסכים שעל פניו זה מפחיד, אבל אחרי שחושבים על זה קצת, יש בזה הרבה יופי ובעיקר הרבה קסם ושחרור...בכל מקרה - סתם. נקודה למחשבה...
עידו
הבעיה היא שכנראה טבוע בנו הדפוס הזה של להתעלם מהמוות. הוא כאן לידנו כל הזמן, בייחוד בישראל, ובכל זאת אנחנו חיים כאילו אנחנו לא נמות לעולם. בונים תוכניות רב-שנתיות, לוקחים משכנתאות, מקימים חברות, מתחילים מסלול לימודים של כמה שנים ומתחילים נמוך בתקווה שבעוד כמה שנים נהיה מספיק גבוה בכדי להנות מהחיים כמו שצריך.
איכשהו, כמתעלמים מאלמנט המוות בחיים, יוצא שדוחים את ההנאות למועד מאוחר יותר. בבחינת, אני אהנה כבר בקבר.
ברם, כשמנסים לחשוב על זה ולחיות מתוך מודעות לזמניותנו ואפסיותנו כאן בעולם, העוצמה של כל זה עשויה לשתק. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו מעדיפים לעשות כרגע, במה נבחר? יש כל כך הרבה דברים שמגבילים אותנו כרגע, על איזה מכשול ניתן להתגבר בנקל? האם באמת אנחנו יכולים לזנוח את החיים ולהתחיל לחיות?
צריך הרבה אומץ לחשוב על הדברים הללו,
שאנו בדרך כלל נוטים להדחיק.
פחד מוות.