| מי שבמקרה לא קורא את עיתון הארץ, להלן כתבתו המושחזת כתער של יוסי שריד - הציפור הלאומית בעבר התייחסו אליו כאל מי שמקרוב ומרחוק בא; כאל מי שמקנן בתוכנו כמו ציפור זרה, שדוחקת בעלי כנף מקומיים. לא עוד: היום הוא הציפור הלאומית.
סיפור קליטתו הוא סיפור הצלחה שאין לו אח; דרך כוכב מיעקב. בפרוש העשור השני, ובמסגרת סיכומי העשור הראשון, מיד מזדקרת דמותו כדמות הישראלי-העליון שיורש את הארץ, אין ישראלי יותר ישראלי ממנו. הקלסתרון שלו הוא בבואה מדויקת של פני הדור.
הוא מייצג את האלימות המילולית, ובמקרה אחד לפחות גם את האלימות הפיסית; אין מי שמדבר חזק כמוהו. הוא עושה למדינה ולביתו בבת אחת - בתו. מחרחר ריב ומדנים בין אזרחים, אך מעמיד פני מיעוט נרדף. הולך אצל אוליגרכים מפני שהוא מינם. מתחכך בגורמי החוק והמשפט, קורא תיגר על רשויות החקירה והאכיפה, מתאמץ לכרות במו ידיו את הענף, שבמצוותו הוא עוד עלול לשבת. הוא האיש הפחות מתאים לתפקידו, אך עוד נתכנו לו עלילות. הוא האחר והוא משלנו, כעצם בגרון ועצם מעצמנו. האם יש בינינו טיפוס שהוא יותר אב-טיפוס מזה? האם יש מי שמצליח יותר לבטא את "רוח-הזמן"?
ישנם ישראלים יותר אופייניים ממנו, אך אין ישראלי אופייני כמוהו, שמקפל באישיותו האסלית את מרב תכונות הזמן והמקום. אפשר רק לתמוה איך סיכומי העשור שניחתו עלינו למכביר, לא שפכו עליו אור, כשהוא דורך על במתי-ארץ, דוחק הצדה את כל השרוליקים שייצגו אותנו לפניו.
סניגוריו אומרים, שבחדר הסגור הוא מתנהג ביישוב הדעת כאדם מהיישוב; רק בצאתו מהאוהל ינהג בשיגעון. היה ראוי שיתחלפו היוצרות - בפנים יהפוך שולחן, ואילו בחוץ יערוך אותו.
השבוע התברר, שהשתלבותו כאן היא מלאה מהמתואר. אפילו ראשי "הפעולה השמית" - אותה תנועה שקראה להשתלבות ישראל במרחב - לא שיערו שדווקא הוא יקום להם כיורש; אורי אבנרי מתהפך על יצועו כשמלח-הארץ החדש נזרה על פצעיו.
"למושגים כמו כבוד לאומי יש ערך במזרח התיכון", הסביר אביגדור ליברמן למאה וחמישים שגרירים משתאים שנתאספו בירושלים. "הבעיה של הדיפלומטיה הישראלית", נזף השר, "שהיא אינה שומרת על כבודה של המדינה. תקופת ההתרפסות הסתיימה". השר מורה לשלוחיו לטרוק דלתות בכל העולם, שמעולם לא נפתחו בפניו.
אנו באנו ארצה לעבוד, האמינו ראשונים; ואילו ליברמן בא לעמוד על הכבוד. דווקא כאשר האומה הערבית הגאה מתבוססת פחות בכיבודים, היא מורישה את מנהגיה האוריינטליים ליהודים. עוד מעט נגאל דם בשמירה על כבוד-המשפחה.
הוא הגיע מארץ גדולה, וראה ארץ קטנה מדי: אין ברירה אלא להרחיב אותה טריטוריאלית, לדלל אותה דמוגרפית, ובעיקר - לנפח לה את החזה.
הוא כבר לא הזר; אנחנו - שפלי רוח ושחוחי קומה - אנחנו זרים בארצנו. |