עכשיו טוב (לה)
בכניסה לגן העדן,עוצר אותי השומר ושואל לסיבת המוות.
אה,אני משיבה לו בחיוך נבוך ורחב,אני עדיין חיה.
פשוט הגעתי למטרה מאד מסויימת.
אני חייבת להיכנס. יש תפקיד חשוב שעלי למלא.
הוא מסרב לאפשר לי בטענה שהכניסה מותרת למתים בלבד.
אני מתחננת ומסבירה לו שוב ושוב שאצא ברגע שאשלים את המשימה שבשמה הגעתי. אבל הוא מתעקש בקוצר רוח, עקב התור הארוך של המכוניות, שמשתרך מאחורי.
אני מחליטה לנסות את מזלי בטריק הישן שלמדתי בילדותי, ולבלבל אותו עם תנועת יד לכיוון השמים, תוך כדי השאלה השיקרית הנדושה "מה זה שם למעלה? ציפור?"
להפתעתי הוא נלכד בפח שטמנתי לו, ואני מנצלת את ההזדמנות של נפילתו ברשת הזולה והמשומשת שלי, -על מנת לשעוט קדימה,
וכך נכנסת בשערי גן העדן.
דרך המראה אני צופה בו ובשפת גופו הכעוסה מנופף במחאה -בתנועות ידיים נמרצות- אחרי מכוניתי המתרחקת.
מבט סוקר שאני מעיפה לעבר המראות המתחלפים סביבי מרשים אותי ביותר.
גן עדן של ממש.
אני מזכירה לעצמי שאין לי פנאי להסחות דעת של יופי ואסתטיקה כרגע. אסור לי להתפזר. עלי להתמקד.
בליל של צלילים בכל השפות נשמע באוזניי, ולמרבה התענוג אני מבינה את כולן (!),
אבל אני מוכרחה למצא אותה, ואין לי זמן להנות מהתגשמות החלום הנושן שלי לשלוט בכל השפות.
עיני תרות בריכוז מוחלט, עוברות על רבבות הפרצופים בחוסר מנוח, ואני לא מתייאשת גם כשמתחיל להחשיך.
לפתע אני מזהה אותה ישובה על הארץ, כפות רגליה משכשכות במי הנהר, עיניה נשואות אל האופק, לעבר השקיעה במרהיבה. היא נראית מהורהרת. על פניה היפים נסוכה שלווה.
התרגשות אוחזת בי. אני מחנה את מכוניתי,ומתבוננת בה עוד כמה רגעים מרחוק.
הנה. היא פה. כה קרובה.
תמו חיפושיי.
אני נגשת אליה בסערת נפש,מתקרבת לעברה בצעדים שקטים. כשהיא חשה בנוכחתי,היא מסובבת אליי עיניים רגישות.
אני מסבירה לה שבאתי במיוחד בשבילה. שאני כאן כדי לקחת אותה איתי. כבר הכנתי לך חדר משלך בדירתי,אני מפצירה בה. בלילות חלמתי עלייך - גם הרבה אחרי שמצאו אותך מקופלת במזוודה בירקון, המשכתי ללכת לישון איתך בלילה ולהתעורר איתך בבוקר.
אני אפצה אותך בכל כך הרבה אהבה - על כל החוסר שהיה לך בחייך. את תהיי הנסיכה שלי.
בואי,נלך.
אבל היא ממאנת לזוז וניצבת מולי בעקשנות, מביטה בי בעיניים האלה שלה, שיגון היה בהם תמיד ולא נותר ממנו זכר כעת.
אור שפוך על פניה הקטנים. חן,היא אומרת בטון בוטח, אני לא זקוקה לך יותר שתצילי אותי. אני בגן עדן. המלאכים שומרים עליי פה, מרעיפים עליי כמויות אדירות של אהבה מכל כיוון. טוב לי.
אני בוחנת אותה,ומאמינה לה. היא נראית מאושרת. העיניים שלה מלאות בשמחת חיים. היא קורנת.
וכבר לא כואב לך? -אני שואלת אותה בעיניים לחות, את כבר לא כועסת על הורייך שזנחו אותך? את מרגישה אהובה?
כן. היא עונה לי. אני מרגישה אהובה.
כל מה שלא קיבלתי בחיי - מוחזר לי כעת ועוטף אותי פי עשרות מונים.
אני כבר לא הילדה הזנוחה של אף אחד,זו שאיש לא רצה בה.
כאן אני לא נסיכה. פה אני מלכה.
אבל לא הספקת להתאהב,להתנשק,לממש. חיית רק ארבע שנים בחייך הקצרים. הלכת בטרם עת. את לא רוצה לחזור כדי לחיות חיים מלאים וארוכים, את החיים שאת ראוייה להם, החיים שיכולת לחיות?
לא. אני כבר לא אחזור. אני אשאר פה. כאן אני מוגנת. כאן אני מרגישה ביטחון שמעולם לא הרגשתי כל עוד הייתי בחיים.
פה אני כבר לא בודדה. וכבר לא פוחדת.
אני מלטפת את שערות ראשה בהקלה.
היא עוצרת אותי לפני שאני פונה ללכת, אוחזת בכף ידי הרועדת,מקרבת אותי אל גופה הקטן.
אנחנו מתחבקות. תודה שזכרת אותי. תודה שבאת. תמסרי ד"ש לדגים,היא לוחשת לצווארי.
דגים? אני תמהה. אלו שבירקון?
כן,היא מהנהנת. הדגים ששתקו עימי וסבבו סביבי בדממה כל אותם שבועות בהם חיפשו את המזוודה שבתוכה הייתי מקופלת. הם אירחו לי חברה וניחמו אותי כשפחדתי בחושך ובשקט הדומם שמעמקי הנחל .
אני מאד אוהבת מים,היא אומרת לי,וטובלת כף יד קטנה בהם.
אנחנו נפרדות ואני צועדת לעבר מכוניתי. בטרם נסיעתי לכיוון שער היציאה - אני מעיפה מבט אחרון לעברה, וצופה בה מזנקת לעבר מי הנהר,שוחה כדג במים,כאילו היתה בת הים הקטנה.
כשהיא מביטה לעברי, אני מרימה את ידי לשלום.
היא מנופפת אליי בחזרה , בעיניים נוצצות ובחיוך של מלאכית.
טוב לה,אני משתכנעת סופית. היא כבר לא מרגישה לבד.
טוב לה.
רוז פיזם, ז"ל. |
