כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג של מצב הרוח

    ארכיון

    למצרים וחזרה - חוויות ממשט המד-רד 2008

    4 תגובות   יום שבת, 9/1/10, 13:26

    אחת לשנה, לאחר חופשת הפסח, היה יוצא למצרים משט המד-רד (med-red), ראלי יאכטות מישראל שקיבל את שמו מהנתיב שבו הפליגו הספינות, מהים התיכון לים האדום. 2008 היתה השנה הרביעית - ובפועל גם האחרונה - לקיום המשט, שהחל כמשט של שלום מישראל למצרים, ובתוך זמן קצר הפך לאירוע שייט בינלאומי, שריכז לאזורנו יאכטות זרות מכל העולם. באמצע מאי 2008 יצאו כ-50 ספינות, ישראליות וזרות, להרפתקה מיוחדת זו, שתוכננה להתקיים, בשונה מהשנים הקודמות, בשני מסלולים: המסלול שהפך ל"קלאסי", מפורט סעיד לאורך תעלת סואץ ועד לים האדום, ולראשונה גם במסלול חדש – מפורט סעיד לאלכסנדריה, קרקע בתולה שכף רגלו של שייט ישראלי טרם דרכה בה (למעט צוות ההכנה..) ומשם לטיול ג'יפים במדבר המערבי. חלק מהספינות כללו צוותים מגובשים, וחלקן גיבשו צוותים שהורכבו משייטים חסרי ספינה, חברים, אורחים ובני משפחה. צוות היאכטה "תמרה" הצטרף לקבוצת הספינות שהפליגה לאלכסנדריה וחזר עתיר חוויות, מכל הסוגים.

    מתל אביב לפורט סעיד

    כל הספינות המשתתפות רוכזו במרינה תל אביב (עד היום לא ברור כיצד נמצא שם מקום לכולם..) ושם, ערב קודם, התקיימה מסיבת ההשקה של המשט. בשעה 12:00 ניתן האות, והספינות יצאו, לאחר ביקורת דרכונים, לדרכן.פורט סעיד, התחנה הראשונה במסע, מרוחקת 160 מייל בלבד מתל אביב, בסך הכל פחות מיממה של הפלגה. הרוח הייתה איתנו, בעוצמה המתאימה ובכיוון הנכון, ועד רדת החשיכה הפליגו כל הספינות באמצעות מפרשים בלבד.

    למחרת בבוקר נמצאנו כבר במים הטריטוריאליים המצריים, ולמדנו כי כל הסיפורים על אלו נכונים: יש בהם כמויות לא יאומנו של דולפינים!  זוגות ולהקות ענק, גורים בכל הגדלים, חוצים את חרטום הספינה, מלווים אותה מצדדיה, שטים לאחור ולפנים עד שלא ניתן עוד לדעת כמה דולפינים בכל להקה, ואז נעלמים כלעומת שבאו.  אין לו לאדם חוויה מדהימה יותר בלב ים מאשר מפגש קרוב שכזה עם דולפינים. אחר הצהריים אנו כבר בכניסה לפורט סעיד, העיר שבקצה הצפוני של תעלת סואץ. תיאום קצר בקשר עם הבקר המצרי, וספינת נתב יוצאת כדי ללוות אותנו לתוך השטח שפונה עבורנו בתוך הנמל, 3 יאכטות בקבוצה. שם גם נפגשנו לראשונה עם התרבות המצרית: ספינת הנתב נצמדת אלינו, מהסיפון איש חייכן מושיט יד וקורא בקול: "something for the pilot, mister!".. מזל שהיתה לנו חבילת וופלים בהישג יד, בטח לא מה שהנתב ציפה לו, אבל זה מה יש..

    לאורך הדרך ספינות שונות עמוסות צוותים שמברכים אותנו לשלום, ואנו מלאי התרגשות. בתוך הנמל משחררות היאכטות עוגנים ונקשרות בירכתיהן לרציף, והמחזה כולו ססגוני ומרהיב. על הרציף מגוון סוגי בעלי תפקידים: מי שמתרגשים אף הם מהמפגש עם ישראלים (אחד מהם ניגש ללחוץ את ידי ונתן לי פיתה עם פלאפל מצרי :"זה מה שאוכלים אצלנו במצרים, תכיר"), ומי שנותנים לך קצה צינור או חבל, ונעמדים להביט דרכך עד שתתן להם לירה כדי שילכו כבר. ביקורת הדרכונים והמכס היתה מרוכזת, קצרה ויעילה באופן מפתיע, ולאחריה התארגנו כל הצוותים למסיבת קבלת הפנים שהתקיימה באחד ממלונות העיר.צוותי ספינות שהגיעו לפנינו כבר התפנו לסייר בשוק של פורט סעיד, הקרוב  מאד לנמל, וחזרו לבושי גלאביות, ועם מזכרות – פירות וירקות ופוחלצי חיות. אנשי ביטחון מצריים ליוו אותנו לשוק, לוודא לא רק שלא יאונה לנו רע, אלא - וכאן הפתעה לטובה -  שהסוחרים לא ירמו אותנו במחיר..  מפורט סעיד לקהיר וחזרה

    למחרת, אחת הסיבות העיקריות לבואנו – טיול לקהיר. האוטובוסים עוזבים בשש בבוקר, ולאורך כל הדרך במרחב מחוז פורט סעיד אנו לבד על הכביש: כוחות הביטחון המצרים עוצרים את כל התנועה ומפנים לנו את הכביש. בטח לא אהבו אותנו שם.. התחנה הראשונה בקהיר: הפירמידה הגדולה ושכנותיה הקטנות, המוזיאון עם ספינת השמש של כיאופס, והספינקס. אבותינו בנו את כל זה, אנו מספרים לעצמנו, ויש מי שמפזמים שירים מתוך ההגדה של פסח... אי אפשר שלא להתרשם, למרות ההצקות הבלתי פוסקות מצד קבצנים, רוכלים, ילדים וזקנים הגודשים את האתרים בעשרות ומאות, ומטרתם אחת – להוציא כסף ע"י מתן שירותים בלתי נחוצים, מכירת מזכרות, או סתם רמאות. לאחר שהוזהרנו על ידי המדריך, אנו מנווטים ביניהם.

    בהמשך, ביקור במוזיאון קהיר – אחד המדהימים בעולם, גם ללא מיזוג אוויר.. אפשר לבלות בו ימים שלמים, ולנו היו רק שעתיים.. גם במוזיאון מצאנו שוטרים במדים שהכניסו אותנו לחדרים סודיים שעדיין לא היו פתוחים לקהל, וביציאה הושיטו יד לקבל משהו. כך במצרים כולה. התערוכה ובה אוצרות קברו של תות ענך אמון הותירה אותנו נדהמים, וחזרנו לאוטובוסים, לדרך הארוכה בחזרה.

    מפורט סעיד לאלכסנדריה

    למחרת, לאחר תדלוק, מילוי המיכלים והצטיידות בשוק – לחם, פיתות, פירות, ירקות ועוד -   אנו יוצאים צפונה. קבוצה ישראלית ראשונה שתשוט לאלכסנדריה. שאר הקבוצה פונה דרומה, בקבוצות, למסע בן 80 המילין לכיוון סואץ. היציאה מהנמל לאורך חלקה הצפוני של התעלה, שלא כמו בהגעה – בדבוקה אחת. 15 ספינות, כולן מניפות את הדגל הישראלי, חוצות את התעלה – והמראה מרהיב. על כל ספינה ועל כל רציף מנופפים לנו לשלום, ואנו חושבים: אולי יש מקומות בהם השלום אינו "קר" כמו שחשבנו.

    לאחר היציאה מהתעלה אנו פונים מערבה, ומפליגים במקביל לחוף, אך במרחק בטוח מהזרמים שמייצר הנילוס מצפון לדלתא. היום חם מאד, חמסין אפילו, והרוחות סבירות. בחצות , בבת אחת, נשבר החמסין והרוח מתחילה לעלות. אנו באזור שממערב לדלתא, ומזג האוויר פה מתנהג אחרת.. הרוח ממשיכה לעלות ואיתה גם הגלים, שהגיעו לכשלשה וחצי מטר. אנו נערכים לסערה, וזו מלווה אותנו כל הלילה, עד לבוקר המחרת. יש יתרון גדול, אנו מגלים, להפלגה במשט – אנו שומרים על קשר עם כל הספינות בקבוצה, וכל הספינות ערבות זו לזו.. מסייעים למי ששט קרוב מדי לאסדת גז ותפס חבל במדחף, למי שהיה צריך להחליף רצועה במנוע, ולכל מי שחיפש אימות לחוקי מרפי - חוץ מקומודור המשט, שהפליג עם ספינתו המהירה לאלכסנדריה, וחיכה לנו שם..

    לשמחתנו כולם עברו את הסערה בשלום, ועם שוך הסערה – כבר אפשר לחזות מרחוק בקו החוף של אלכסנדריה. משהו לא בסדר כאן, אנו חושבים. היכן הקצה..? לעיר אין סוף. קו חוף בן למעלה מ-20 ק"מ רצופים מלווה אותנו עד הכניסה למעגן, הנמצא בקצה המערבי של העיר. המעגן באלכסנדריה נקרא "מועדון היאכטות של אלכסנדריה", אך היות ובמצרים ענף היאכטות לא ממש קיים, משמש המעגן בעיקר לספינות דיג, ויאכטות מנועיות  בודדות של עשירי אלכסנדריה. הקומודור שלנו הגיע לפני כולם, כשכל ספינות הדייג היו בחוץ, למעט אחת. כשאנו שואלים אותו היכן הרציף שהוכן עבורנו, הנחה אותנו לפנות אחרי ספינת הדייג הכחולה. כשאנו נכנסים למעגן, יש בו כבר 40 סירות דייג -  כולן, ללא יוצאת מהכלל - כחולות, שחזרו מהים. הקומודור היקר שלנו אפילו לא יצא לראות...

    הנהלת המועדון פינתה עבורנו את רציף היאכטות היחיד במעגן, וכולנו קשורים, שוב, ביחד, כקיפוד גדול סביבו. קבלת הפנים לבבית, כל סגל המועדון מסייע בעגינה וברתיקה, וצוללן מקומי מסייע בשחרור חבלים שנכנסים לכולנו למדחפים, מכל אחד מעשרות החבלים ומצופי הרתיקה הפזורים במעגן. התשתיות במקום מתקדמות יחסית, אינטרנט אלחוטי חופשי מייד זוהה ע"י המכורים לתקשורת, במקלחות שפע של מים רותחים, ולאחר שטיפלנו בספינות, כולנו רצים לפצות את עצמנו על הלילה שעברנו בים, ולשטוף מעצמנו את המלח. ביציאה מהרציף, אנו פוגשים בתזכורת שמזכירה שלא כל מארחינו במצרים אוהבים את עובדת הימצאותנו שם – לרציף ה"סטרילי" המאובטח שלנו, מצא מי מהנהלת המועדון לקשור שתי סירות דייג מקומיות. האחת נקראה ע"י בעליה "היטלר", והשנייה "סדאם חוסיין".

    היטלר באלכסנדריה..

      בערב אנו יוצאים לעיר – והפתעה: איזו חיוניות ! 20 ק"מ של טיילת, חופים בלתי מופרעים והיסטוריה של נוכחות מערבית מוגברת הפכו את העיר למשהו שונה לחלוטין מקהיר הצפופה . העיר הזו חיה! הטיילת מלאה בחוגגים – זוגות נישאים שעורכים את מסיבת הכלולות שלהם בחוף הים, ומזמינים את אורחיהם לגלידה, המוני נופשים ומטיילים, בתי קפה, דוכני אוכל – והכל עד לשעות הקטנות באמת של הלילה.

    תחילה ביקרנו בבית הכנסת, שריד לקהילה היהודית המפוארת שהייתה בעיר בעבר, וקיימנו קבלת שבת מרגשת עם שרידי הקהילה היהודית בעיר, המונה... 3 גברים... שירת "לכה דודי" הדהדה בין קירות בית הכנסת, בעוצמה שלא נשמעה בו כבר שנים ארוכות, במעמד שהיה מרגש ממש, גם לחילוניים שבינינו. לאחר מכן, החלטנו לחפש מועדון לילה כמיטב המסורת המצרית. יצאנו, 6 איש במונית "לאדה" קטנטונת, עם נהג מצרי שאינו דובר אנגלית, לחיפוש אחר מועדון שיניח את דעתנו. עד אחת ושלושים לפנות בוקר מצאנו רק מועדונים ריקים, עם שולחן אחד תפוס במקרה הטוב ורקדנית בטן עייפה מנענעת באדישות אל מול סועדים משועממים, שבעליהם הבטיחו לנו כי אם נשאר עד הבוקר, המקום יתמלא... תל אביב, עיר ללא הפסקה – יש לך מתחרה רצינית.   

    לקראת סיום, כבר אחרי שתיים בלילה, אנו נכנסים לגלידריה פופולרית ליד הכניסה למועדון, ומזמינים גלידות. המוכרים מתעניינים מהיכן אנחנו, וכשענינו חייכו והצביעו על השלט עם שם החנות, המציין כי הגלידריה נקראת "עזה"..יש דברים שאי אפשר לברוח מהם..

    מאלכסנדריה למדבר המערבי

    600 ק"מ ושעות רבות של נסיעה מפרידים בין אלכסנדריה לנווה המדבר סיווה, יעדנו הבא. יום שלם חולף בנסיעות, דרך בית הקברות הבריטי באל עלמיין ועיירת החוף מרסה מטרוח. לאורך כל הדרך נשקפים מהחלון חופים בצבעי טורקיז, כמו גם פרוייקטי בנייה חדשים של ערי וכפרי נופש במה שמסתמן כריביירה המצרית – החוף הצפוני. ממרסה מטרוח – 300 ק"מ של נסיעה רצופה במדבר, ולסיווה אנו מגיעים בערב. העיר העתיקה כולה בנויה חימר, והמלון שלנו מנסה להשתלב בצורת הבניה – בקתות דמויות חימר. דווקא נחמד, אך בשלב זה לא נותר לנו כוח אלא להתקלח, לאכול ולישון.

    בארוחת הערב שירת אותנו מלצר צעיר, שהידיים שלו רעדו ממש כשמזג לנו את המשקאות. כנראה שזו לו הפעם הראשונה לצפות מקרוב בשטן הקטן. השארנו לו טיפ שמן, שיירגע קצת, ולמחרת כבר הפסיק לרעוד..

    למחרת בבוקר מגיעים הג'יפים ואנו יוצאים להרפתקה שלשמה באנו מערבה – הטיול במדבר. קשה לתאר את החוויה למי שלא היה שם. דיונות חול אדירות ממדים ואינסופיות, שמזמינות את הילד הקטן החבוי בכל אחד. אנשים מתגלגלים, גולשים, ומנסים כוחם בסנובורד על החול.. המדבר מלא הפתעות – ימות שהתייבשו, מעיינות מי גופרית חמים וקרים, אגמי מים מתוקים, נאות מדבר עם צמחיה, כמו בסיפורים - ובכ ולם ניתן לטבול..! אחר הצהריים חזרנו למלון ויצאנו לסייר בעיר. סיווה הינה עיירה קטנה, שלא לומר שכוחת אל, בת כ-22 אלף תושבים, באמצע המדבר, ומרוחקת שעות מכל מקום. המוניות הפועלות בה הן.. חמורים ועגלות, נשים אינן נראות ברחובות, אלא מוסעות בעגלה כשכל גופן ופניהן מכוסים. סיווה דתית יותר, אנטיתזה לאלכסנדריה בכל מובן.

    הרבה מה לעשות ב"מרכז העיר" אין, למעט לספוג  קצת מהקצב והאופי של המקום. באחת החנויות מקבל את פנינו הבעלים שגר 30 שנה בארה"ב, וחזר למדבר, לקצב האיטי של החיים, לנהל חנות מזכרות קטנה. בחנות אחרת שאלו את דוברי הערבית שבינינו אם שמענו על כך שבעיר מבקרת קבוצה גדולה של ישראלים ואם ראינו אותם.. ובחנות אחרת, משגילו את מוצאנו, גירש אותנו הבעלים מחנותו. אכן, יש את כל הסוגים במצרים. למחרת היום, לאחרסיור בעיר העתיקה (השאלי), במקדש האוראקל  ובהר הקברים, יצאנו לדרך הארוכה בחזרה לאלכסנדריה, שהתארכה עוד יותר עקב תקלה באחד האוטובוסים.. לאלכסנדריה חזרנו בשלוש לפנות בוקר, והעיר עודנה פתוחה לבילויים, כאילו מדובר בשמונה בערב. פשוט מדהים.. 

    החזרה הביתה

    הדרך חזרה הייתה יכולה להיות פיצוי לסערה שפקדה אותנו בדרך הלוך – הים היה חלק, הרוחות טובות, הדולפינים לא הכזיבו, ואלמלא נתקעו ארבע ספינות עם סתימות דלק , תוצאה של דלק מזוהם שנרכש במצרים במחיר מופקע, היתה יכולה להיות חוויה מושלמת. כאן הוכיח ציבור השייטים הישראלי מסירות ואחריות, וכל הספינות הפצועות נגררו ארצה ע"י חברותיהן, ומשלאלו אזל הדלק, קיבלו את פניהן ספינות חיל הים, שהוזנקו במיוחד עקב האירוע, עם מיכלי דלק ישראלי, נקי ...

    במרינה אשקלון מקבל את פנינו מנהל המרינה, ששמע על תלאות הקבוצה בים, הכין ספינות חילוץ למקרה הצורך ודואג לנו כמו לבנים אובדים.

    אז מדוע נפסקו משטי המד-רד, ולמה לא נחזור למצרים?

    כי למרות החוויות, מדובר במדינת עולם שלישי, ללא תרבות שייט ומעגנים מסודרים. כי מרגע הגיעך אתה נדרש להיות כפוף ונתון לחסדי סוכן מקומי, שמעוניין רק בדבר אחד: כסף, וכמה שיותר. אחת שיקח את דרכונך יגלה ששכח לגבות עוד עמלת סוכן כזו ועמלת טיפול אחרת, עליהן כמובן לא הוסכם מראש. לא שילמת? דרכונך אצלו, אתה בחזקת עציר מנהלי. שילמת? בדיוק אין לו עודף, יחזיר לך עוד כמה דקות. תזכיר לו בעוד "כמה דקות"? יבהיר לך שבעצם קיבלת עודף, "כאן לא ישראל, כאן מצרים, קיבלת עודף!". תרצה לתדלק? רק הסוכן רשאי למכור לך, במחיר מופקע של פי 8 (!) מהמחיר בחוץ. נסה לעקוף אותו ותביא ג'ריקנים מבחוץ - יודיע לך שיש לך קנס של 100 $. לא תשלם? יחתכו לך בלילה את חבלי הרתיקה (וכך באמת קרה). תתרצה ותקנה ממנו דלק - יגיע הדלק במיכלי כימיקלים מזוהמים ויסתום לך את מערכת הדלק (וגם כך באמת היה)...

    המפגש עם היטלר וצדאם חסין באלכסנדריה גם הוא לא הוסיף לנו הנאה והזכיר כי גם שטח מאובטח אינו ממש כזה.. 

    מעבר לכך, כל מפגש עם הביורוקרטיה המצרית מתסכל, הכל פועל על בקשיש, לאף פקיד אין סמכות לכלום, והניירת אורכת שעות. אורחת בריטית על אחת הספינות הסתפקה בסערה שחוותה בדרך מפורט סעיד לאלכסנדריה, ביקשה לחזור בטיסה ונענתה בשלילה - לא עזרה גם התערבות השגרירות. למה? כי היא רשומה כצוות בספינה יוצאת.. במהלך הדו-שיח אמרה להם כי היות ועוד לא החתימו לה את הדרכון אז בוודאי ניתן עוד לשנות, לא? אז גילה שוטר מצרי יוזמה חריגה, החתים לה במקום את הדרכון, ואמר לה שעכשיו באמת כבר אי אפשר...

    אנחנו רצינו לערוך חילופי צוותים ולקחת לדרך חזרה איש צוות מספינה של חברים. יש מקום מיוחד לכך בטפסים וכך מלאנו את הטפסים של הצוות היוצא. לאחר 10 דקות של דין ודברים בין השוטרים, קראו לנו והודיעו כי לא מעניין אותם מי יפליג באיזו ספינה, רק שנחזיר להם את הניירות למצב שבו היו כשבאנו...

    שייטים זרים ששטו אתנו ועגנו כבר בכל העולם, כולל אפריקה, הודו והמזרח הרחוק, נשבעו לנו שמצרים היא המקום הכי גרוע שאי פעם קבלו בו שירות. בשום מקום, אמרו, לא נתקלו בנותני שירות שכל מה שמעניין אותם הוא רק כסף, ולא באמת לתת שירות... וכאן באמת חבל, כי יצאנו מלאי ציפיות ורצון טוב, נתקלנו גם באנשים טובים במצרים, אבל החוויה הכוללת היא כזו, שבגינה לא נשוב.

    נכתב ע"י צוות היאכטה תמרה מ"מצב הרוח" – www.mazavharuach.com . מחפשים שייט רומנטי, הפלגה משפחתית או השכרת יאכטה לכל אירוע אחר? בואו לשוט איתנו!

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/3/10 20:58:
      ממליץ בחום לבקר גם באתר של מועדון שיט גליגל המספק הפלגה רומנטית,דיג מסירה, ועוד!
        11/1/10 19:02:


      תודה.

      אכן מצרים היתה הרפתקאה מיוחדת.

      בימות החורף הבאים אשב לכתוב על אחת ההפלגות מסלובניה, בחברת משוגע עם עבר פסיכי. יש למה לצפות..

        10/1/10 23:16:


      וואאו , איזו הרפתקה מרתקת.

      לא הייתי מתנגד לעבור את זה, למרות המהמורות.

      כתוב נהדר.

        9/1/10 16:09:

      כתוב מרתק, הייתי מעדיפה להגיע למצרים בשייט ולא באוטובוס כמו שהגעתי לפני שנים.

      למזלי יכולתי לחזור חזרה בטיסה,ויתרתי על נסיעה באוטובוס. לפחות אם יש ים טוב,שייט הוא משהו מרגיע.

      קהיר אלכסנדריה לוקסור ועוד אתרים מרהיבים ומעניינים, בעיקר במקומות הפחות מתויירים.

      זו המנטליות שם אין מה לעשות, מדינה שבאמת מדינת עולם שלישי,אנשים מתפרנסים בדוחק,

      חלקם אף חיים בחושות בנויות מ ט י ט, ואם לא עושים הכנה מוקדמת אפשר לחטוף הלם.

      בתקופה הזו,אין לי ספק שהיחס לישראלים גרוע במיוחד, אבל ללא קשר ביורוקרטיה זה הנושא הכי כאוב שם

      גם לתושבים.

      אישית כיום אין לי אומץ להגיע לשם, אבל זו אחת המדינות שהותירה רושם הכי חזק עלי.