עמית שלום

אני מנהל מחלקה במשרד ממשלתי, ויש מתחתי כ-30 עובדים. בשנה האחרונה החלטתי כיוזמה אישית שלי, למנות שלושה מהעובדים המצטיינים לצוות חשיבה וייעוץ. התפקיד של הצוות הוא לייעץ לי בהחלטות חשובות הנוגעות גם להחלטות מקצועיות וגם להתנהלות העובדים במשרד.במהלך השנה הייתי מרוצה מהקמת הצוות, והרגשתי שהוא עוזר לי לקבל החלטות טובות יותר, וגם מביא בפני את קולותיהם ודעותיהם של כלל העובדים.אולם לפני כשבועיים שביעות הרצון שלי התחלפה באכזבה גדולה, מסתבר שדברים שאמרתי בחדרי חדרים, תחת הבנה שיש לויאליות בין חברי הצוות, עברו לעובדים מסוימים. חברי הצוות שמעו ממני מידע חסוי והעבירו אותו לחבריהם. כואב לי בעיקר שהם העבירו הערות שלי, בהם הבעתי חוסר שביעות רצון ואף כעס על חלק מהעובדים. מבחינתי זו הייתה הפרת אמון נוראית. חבל לי שמה שאני לומד מכך, זה שאין דרך להתייעץ עם הכפופים לי , ושאי אפשר לתת אמון באף עובד.אני די שבור מהעניין, ומתלבט האם לפרק את הצוות.

                                                                                                                                                           טל

הי טל, אתה מתאר חוויה של בגידה חמורה.במצבים כאלו, שבהם אנו חווים אכזבה ביחסים בין אישיים, אנחנו נוטים לצבוע את התמונה בצבעים קודרים, ומפרשים את כל מערכת היחסים כמזויפת ואינטרסנטית. במקרים קיצוניים יותר עלולה להשתלט ראיה פרנואידית. אולם נראה שגם במקרה שלך, לא הכל שחור. היוזמה לבנות צוות מייעץ היא יוזמה ברוכה. אתה הרגשת את היתרונות שלה לאורך השנה.

אם כן מה הייתה הבעיה בהתנהלותך? אני מסכים אתך שחברות בצוות שמייעץ למנהל, אכן דורשת מידה של לויאליות ושמירת סודיות. אך זו נאיביות לצפות שתקבל אמון מוחלט תוך זמן כל כך קצר. לאנשים יש חברים בעבודה שעובדים אתם שנים, אתה צריך לצפות שמידע יעבור. אני לא חושב שיש דרך למנוע את זה. במיוחד כאשר מדובר על צוות הנהלה חצי רשמי כמו זה שהקמת.מדבריך אני מבין שאין לצוות זה תפקיד רשמי ברמת הארגון, החברים בצוות לא מקבלים תוספת בשכר, ואין להם סמכות אל מול חבריהם לעבודה. מתוך כך השייכות שלהם לצוות המייעץ אינה גבוהה מאוד, והם מרגישים שהנאמנות שלהם לחבריהם חשובה יותר.

אמון הוא דבר שנבנה עם הזמן במהלך עבודה משותפת. בנוסף שווה לטפח אותו, על ידי יצירת קבוצת שייכות, נתינת הטבות, והאצלת סמכויות.

בטח ובטח שקשה לצפות לאמון ולסודיות, כשמדובר בהערות אישיות שלך לגבי עובדים אחרים. כאן כבר נראה שהשתמשת בצוות לצרכיך האישיים. תפקיד המנהל הוא תפקיד בודד מאוד. אין עם מי לחלוק את החוויות שאתה עובר, ואת התחושות שאתה חש כלפי אנשים שמכעיסים או מאיימים. מתוך רצון להקל על הבדידות שלך ספרת לעובדים החברים בצוות את תחושותיך, ונוכחת לדעת שיש לזה מחיר כבד.

אני חושב שלכל מנהל חשוב שיהיה מקום שבו יוכל לפרוק ולעבד את החוויות הלא פשוטות שהתפקיד מזמן. זה יכול להיות ידיד, בן זוג, או איש מקצוע, אבל הוא חייב להיות מחוץ ליחידה שעליה הוא מופקד. בתוך היחידה אתה חייב לשאת את בדידותך בגאון, את ההכלה ואת החברות תאלץ לחפש במקום אחר, לא אצל הכפופים לך.

הכותב הוא פסיכולוג קליני.

הטור מתפרסם בעיתון "דה מרקר", מדור קריירה, בימי חמישי.

עוד על פסיכולוגיה וטיפול פסיכולוגי: פסיכולוג קליני