אז זהו, יש לי בלוג, ואפילו תפסתי אומץ לכתוב בו. השבוע התחלתי ללכת. בדרך חשבתי על מה זה בלוג. מה יוצא למי שכותב בו? מי יקרא אותו? ומה אם יהיו ביקורות לא נעימות? ומה אם לא יהיו ביקורות? ובכלל, יש פה התחייבות, או שאני יכולה כש "בא לי"? ולמי לשלוח? ואולי להמשיך לכתוב למגרה?
ובכל זאת, אני מתחילה, הקטנטונת השמנמנה שוכבת כאן על המזרון לידי, ועושה את עצמה רוצה לישון. בדרך המוצץ נופל 1000 פעמים ואני מחזירה לה אותו, תוך השתקת רגשות האשם של "אולי בכל זאת היא צריכה להיות עכשיו ערה? אולי כדאי להפעיל אותה עכשיו? לפני שהאחים שלה חוזרים?
כבר כמעט שנה שאנחנו פה. לימה- פרו. ויש כ"כ הרבה דברים שאני אוהבת. היום, ניסיתי לחשוב על סדרי עדיפויות. מה יותר, מה פחות... בסוף החלטתי לכתוב ללא סדר. להלן הרשימה החלקית: 1. מניינה- נראה שכאן בפרו לא צריך להחליט על כלום מראש. רוב העניינים ייסגרו ברגע האחרון, או קצת אחריו, מסלול הטיול שנקבע ייסגר בבוקר הטיול, ואם יש גשם נוכל לנסוע למקום אחר. אבל זה לא רק אנחנו, השבוע התחילה הקייטנה של הגדולים... גם שם לא כל העניינים היו סגורים. אז אפשר להתעצבן מזה, אבל אפשר גם להתרגל. נראה לי שהתמכרתי... 2. היחס לאוכל- כן, פה נולד הכבוד לאוכל, יותר מפולין, יותר ממרוקו, פה מתייחסים בכבוד לאוכל. לאחר שישאלו אותי אם ביקרתי במצ'ופי'צו, ישאלו מה המנה שאני הכי אוהבת בפרו. .. ויש מה לאהוב. האוכל כאן טעים, מגוון (אבל תמיד יהיה בצלחת אורז), רב, ורב פעמי (רוצה לומר, אוכלים הרבה פעמים....). 3. הנימוס- כן, זה עושה לי את זה. גם בסופר, גם ברחוב, וגם ברחבת הטריקים, שם בני עשרה מתבגרים ועאל'ק מורדים, רוכבים על סקייטבורדים. גם שם יצעקו אחד לשני וגם לאחרים, סליחה בנימוס.... 4. הנשים פה מלאות יותר- אני לא חושבת שהייתי נהנית כך באירופה לדוגמה. נראה שהתרבות פה מקדמת בברכה שומנים במקומות הנכונים (גם אם יש הרבה מקומות כאלה). רוב הנשים אינן דקיקות ואני אפילו שוקלת ללבוש ביקיני השנה (אבל אני עוד לא מתחייבת על זה). אבל הכי אני אוהבת.... אתמול, זכינו בדרכונים פרואנים לילדים ואת הכל עשינו עם הסלקל של השמנמנה... כמעט ולא עמדנו בשום תור!!!
וזהו. יש עוד המון דברים שאני אוהבת, אבל שומרת לפעם הבאה....
|