כחובב מושבע של האחים כהן, מיהרתי ללכת ולראות את "יהודי טוב" זמן קצר לאחר שעלה לאקרנים. יצאתי מאולם הקולנוע עם רושם רב, אך עם לא מעט סימני שאלה. זמן קצר אחר כך נפגשתי עם חברתי הטובה פראשוט, והמלצתי לה לראות את הסרט. היא שמעה בעצתי והלכה לצפות בו. בינתיים התברר שזכיתי בזוג כרטיסים לסרט במסגרת מבצע פרומושן שקיים קולנוע לב במסגרת המדיה החברתית.
"אין בעיה, הסרט הרי העלה בי לא מעט שאלות, שאולי צפיה חוזרת תענה לפחות על חלקן", אמרתי לעצמי והלכתי שוב לראות את "יהודי טוב" (תודה, קולנוע לב). פראשוט, מצידה, חזרה מהסרט ושלחה לי מייל בנושא. התחלנו להתכתב על מה שנינו קולטים מהסרט הזה ואז חשבנו... למה לא להפוך את ההתכתבות הפנימית הזאת למשהו קצת יותר חיצוני? פוסט משותף, למשל. וכך ניהלו שני יהודים (שזה אומר: 4 דיעות) את השיחה שתובא כאן.
שימו לב - אזהרת ספוילר: בטקסט הבא מופיעים לא מעט פרטים שעלולים לקלקל משהו את חווית הצפיה למי שעדיין לא ראה את הסרט. כך שאלו שמתכננים לעשות זאת - מוטב שיחזרו לפוסט רק לאחר מכן. אלו שכן ראו - מוזמנים להביע בתגובות את דעתם על דיעותינו, ועל הסרט בכלל.  האחים כהן ג'רונימו: בואי נתחיל מהאחים כהן ככלל. איך את איתם, בדרך כלל? אוהבת? עד כמה? מה כן ומה לא?
אצלי, כבר כמה שנים טובות שהם לתחושתי במין פאזה של "סרט טוב, סרט רע". זה קורה בערך מ"ביג ליבובסקי" וצפונה. אותו - אהבתי. את "אחי, איפה אתה" שבא אחריו - פחות. את "האיש שלא היה שם" - כן, את "אכזריות בלתי נסבלת" - פחות. "לחסל את הליידי" שעשע אותי אבל לא הפיל. "ארץ קשוחה" היה נהדר, וכבר חשבתי שהם ממש חוזרים למסלול, ואז בא "לקרוא ולשרוף", שהוא הסרט הכי פחות טוב שלהם, לטעמי. ועכשיו "יהודי טוב" מחזיר את התקווה, יחד עם החשש שהסטטיסטיקה המוזרה הזאת תימשך והסרט הבא שוב יהיה דרעק. איך זה אצלך? ומה הסרט האהוב עליך שלהם?
פראשוט: בוא נתחיל מזה שאין אף יוצר/ת/ים שאני אוהבת באופן גורף. אל האחים כהן נחשפתי רק ב"פארגו" ואז חזרתי לאחור לראות מה הפסדתי. "ביג ליבובסקי" ו"ארץ קשוחה". אלה הטופ-רייטד שלי עד "יהודי טוב". ב"יהודי טוב" אהבתי את השפה של הכהן'ס. היא הזויה באופן שגרם לי להתחבר למציאות. יצאתי ממנו בתחושה שהסרט הוא תהליך מקביל לחיים. אין תשובות. יש רק את הסיפורים שאנחנו נאלצים לספר לעצמנו בהיעדרן. כל עוד ישבנו בסרט בזמן הווה, לא בהכרח הבנו מה קורה, כמו בחיים. רק כשלקחתי צעד לאחור, ממרחק של זמן, כשהמסך התרחק לי מהפנים - התחיל להיבנות הסיפור על מה שהיה. לארי גופניק, הדמות הראשית בסרט, רוצה תשובות ואף אחד לא נותן לו אותן. הוא מחפש מישהו שיענה לו, שייקח לו את היד ויראה לו את הדרך – והוא לא מוצא. ככה גם אנחנו. אני מניחה שבגלל זה אנשים פונים לדת, והנה גופניק לא מוצא 'אפילו' אצלם את התשובות. הסיפור עם רופא השיניים והפציינט הגוי ממחיש את התהליך המקביל בין גופניק לקהל, כשאף אחד מאיתנו לא מבין מה פשר הקשר ומה פה קורה פה, וגם המוות של העו"ד. בדיוק בשנייה שבה הוא מצופה לעשות קצת סדר ולתת זריקת כיוון - הוא מתמוטט ומשאיר את גופניק נטול תובנות.
למה אתה אהבת את הסרט?
אני לא חושב שיש משהו ספציפי שגרם לי לאהוב את הסרט. נראה לי שזה חיבור של הרבה דברים בו: הסגנון, ההומור, המשחק המצוין (מצא חן בעיני שהם הסתמכו על cast אלמוני, שממש מצליח לעשות את העבודה), ה"כהניות" של הסרט. אני חושב שמה שהכי השאיר עלי חותם כשיצאתי מהסרט זו ההרגשה שנפרס לפניי כתב חידה שדורש פענוח. ועם זאת: בכלל לא בטוח שיש לסרט הזה פענוח מוחלט, כמו שיש לחידה או לתשבץ. נראה לי שהאחים כהן עצמם לא סגורים על התשובות. בכלל, בכמה אלמנטים בסרט ההרגשה שלי היא שהם מצביעים על משהו ואומרים: "רואים? הנה, זה קיים", אבל לא בהכרח אומרים משהו מעבר לעצם ההצבעה הזאת. הם לא יוצאים משם למסקנה של למה זה קייים, מה משמעות הקיום של זה, מה ההשלכות, אם זה טוב או רע ומה עושים בנידון. 
סצינת הפתיחה אבל רגע, אנחנו מסכמים את הסרט עוד לפני שהתחלנו לדבר עליו. בואי נתחיל ממש מההתחלה. מסצינת הפתיחה, עם הסיפור היהודי העתיק והיידישעי. מה הבנת ממנו? איך לדעתך הוא מתקשר לסרט עצמו? אני לא בטוח שבאמת הבנתי את הסיבה לקיומו. שתי אפשרויות שאני חושב עליהן:
א. להתחיל את הסרט בהבעת נקודה שתחזור על עצמה שוב ושוב בהמשך: יש סיטואציה תמוהה שאנשים מנסים להבין ולא מצליחים, והם בעיקר עומדים מולה משתוממים ו/או לא מסכימים אחד לעומת השני לגביה.
ב. הסצינה היא מעין ground setting התחלתי. האחים כהן רוצים ליצור קו של הוויה יהודית, קיום קהילתי יהודי שמתחיל הרבה לפני 1967 (השנה בה מתרחש הסרט), ואז לספר סיפור שהוא עוד נקודה בקו הזה, ולא משהו שעומד לכשלעצמו. "עוד פרק בתנ"ך, אחד מני רבים" סטייל - ולכן חשוב להראות שיש גם פרק לפני, הרבה לפני. בנוסף, זה אולי נועד כדי לחדד כבר מההתחלה את המסר שאנחנו עוסקים כאן בסוגיות יהודיות (ולכן גם סיפור על "דיבוק" - מושג יהודי לחלוטין). סימני השאלה שיציב הסרט בהמשך הם סימני שאלה של יהודי, קודם כל. לא של אמריקאי, או גבר, או איש פרברים. קודם כל יהודי, ולכן מתחילים בסיטואציה שקשורה ליהודים.
אתה יודע, מה שכתבת על הקאסט האלמוני, גרם לי להבין שגם מבחינתי זה קלף מנצח בסרט, לא רק בשלהם. יש משהו בשחקנים מוכרים שגונב את ההצגה ולא משאיר לסרט מרחב נשימה משל עצמו. על אחת כמה וכמה אם בין השחקנים בקאסט, יש אחד/ת שאני לא מחבבת במיוחד. גם ב"עג'מי" למשל, לסוגיית הקאסט האלמוני היה חלק נכבד בהישאבות המפוארת שלי לתוכו.
מה שכתבת על כתב-החידה, זו כוונתי המדויקת לגבי החיים. אין להם בהכרח פענוח, אבל כמו בסרט - אנחנו כל-כך רוצים לצאת משם עם תשובות. וזה מוביל אותי לשאלתך על הסצינה הפותחת, למעין אגדה הזו ממאה אחרת: דיבוק. אולי זה בעצם הדיבוק שלנו? האיבסוס שלנו למצוא פתרון/ מענה/ תשובה להכל? אני דווקא חושבת שהדגשת היתר של ההוויה היהודית, שמתחילה כבר בשער הכניסה של הסרט נועדה להעצים משהו רק בכדי לפרק אותו. אין בסרט סוגיות יהודיות בהכרח, בעיניי, אלא אוניברסליות. זה ההפוך על הפוך של הכהנים, מבחינתי. שתי הדמויות של 'הגויים' בסרט (השכן/האבא הכל אמריקאי שמלמד את בנו לצוד, למסור ולתפוס כדורי בייסבול והאבא של הסטודנט הקוריאני) - הם לכאורה אלה שלא שואלים שאלות, אלא יודעים מה הם עושים.
אבל אני לא קונה את זה. הסטריאוטיפיות נועדה לצחוק על עצמה. הלכתי רחוק מדי אתה אומר?
אני כן חושב שלאחים כהן חשוב להבהיר שהם מתעסקים בדברים מהפריזמה היהודית הספציפית. זה "אוניברסלי" במובן שהדת מדברת באופן כללי על הקיום והעולם, אבל מתוך הסתכלות שהיא יהודית. אני חושב שזה לא מקרי ששוב ושוב בסרט (3 פעמים) גופניק הולך להתייעץ עם רבנים. זו הכתובת שלו כדי לנסות להבין דברים - אנשים שמזוהים עם דת אחת ספציפית. גם כל הסביבה של הסרט, שהיא יהודית כמעט לחלוטין (ומי שלא, כמו השכנים שהזכרת או כמו הסטודנט הקוריאני, למשל - מעוררים כל אחד סוג של איום) מעידה, בעיני, על כיוון מאוד ספציפי של חפירה, על "אנחנו" לעומת "הם".
גם בעניין הדיבוק אני לא בטוח שאני מסכים איתך (יאללה, מכות?), בעיקר מהסיבה שאני לא משוכנע שהמושג היהודי-מיתולוגי הספציפי הזה, "דיבוק", בהכרח מתקשר (מעבר לזהות המילה בעברית) לדיבוק במובן אובססיה. אבל האמת שאני לא מספיק בקיא במקורות (בלשון המעטה) בשביל להיות בטוח בזה.
"דיבוק" בהקשר היהודי הוא האמונה שרוחו של מת משתלטת על גופו של אדם. משהו חיצוני שמשתחל פנימה, משתלט עלינו, מפעיל אותנו ומרחיק אותנו מעצמנו. ככה ראיתי את הפנייה של גופניק לשלושת הרבנים. מסורת והרגל של שנים, שמפעילים אותנו מבחוץ, בעיניי. ולדעתי לא סתם שניים מתוכם לא מצליחים לגעת במה שבאמת מטריד וכואב לו, והשלישי חוסם את עצמו לחלוטין, ללא סיבה שמובנת לנו או לגופניק . ובמילים אחרות - לא משם תבוא הישועה. אז כן, לגמרי, הדיבוק של היהדות הוא לא אחד לאחד למה שכתבתי, אבל מה אני אעשה שהכהנים 'מחייבים' להיזרק לכל הכיוונים, וזה כל היופי?
יש אלוהים? אם נגענו בהסתכלות יהודית - רבים משווים את הסרט הזה להתעסקות של וודי אלן ביהדות בסרטיו. אני רואה דמיון, אבל גם לא מעט שוני. קודם כל: אלן בד"כ מציג יהודים ממעגל סוציו-אקונומי מאוד מסוים: ניו-יורקרים אמידים וחילונים (לכל הפחות. לא פעם אתאיסטים ממש). הדמויות ב"יהודי טוב" לא באות מהשכבה הזאת. הן נטולות את הזוהר הניו-יורקי הזה. אלו אנשים אפורים ממרכז ארה"ב, שחיים את החיים הפשוטים, trying to make a living ומתקשים בכך. שנית: הזיקה הדתית שלהם חזקה בהרבה מזו הלא ממש קיימת של רוב הדמויות של אלן. הדמויות שלו לא ילכו לשלושה רבנים כדי לקבל תשובות. את הדמיון אני רואה בשורה התחתונה ששניהם נוטים להציג: "דברים פשוט קורים". אין בהכרח חוקיות, אין בהכרח אלוהות או יד מכוונת. ההבדל הוא שאלן הוא אתאיסט מוחלט והמסקנות אצלו הן שאין כלום שם למעלה. אצל האחים כהן אני לא בטוח שיש תשובה חד משמעית בסרט אם יש או אין אלוהים.
אני מוחה על הפנייה שלך לשדרות אלן פינת וודי, כשממילא הולכים לאיבוד על מפת הדרכים של האחים כהן. אבל מודה שעשית דרך יפה כדי לשאול שאלה (לא) פשוטה. וכמה מפתיע... אין לי עליה תשובה. גם ביני לבין עצמי, גם ביני לבין הכהנים. התחושה שלי היא שיותר משהם ניסו לומר משהו על ישות אלוהית, הם אמרו משהו על בני-אנוש (ולא, לא רק על יהודים).
משהו בסגנון שאם גופניק היה קצת פחות פאסיבי - הוא היה שואל ברוח השיר של UB-40
Where did I go wrong, to make it like this?
אבל הוא מתעקש לשאול כל הזמן "מה כבר עשיתי?!". קצר בתקשורת בינו לבין עצמו ובינו לבין הסובבים אותו (ובין הסרט לקהל אגב), לאורך כל הסרט.
יאיר רווה כתב על הסרט שמי שמאמין באלוהים יצא ממנו עם הרגשה שהאחים אומרים שיש ומי שלא מאמין - יצא בהרגשה שהם אומרים שאין. למרות שאין אתאיסט גדול ממני, יצאתי מהסרט בהרגשה לא חד משמעית לגבי האמירה שלהם, ואם כבר – אני יותר מרגיש שהם רומזים שיש, אבל שנסתרות דרכיו. גם אם אני לא בטוח שהסרט מאשר את קיום האל - קשה לי לראות איפה הוא בפירוש ובבירור שולל אותו. נראה לי שלדידם של הכהנים, אם יש אלוהים אין כ"כ טעם לנסות להבין אותו. הוא עושה מה שבא לו, בצורה די שרירותית, וכל דרך לנסות ולהבין על מה ולמה - נידונה לכישלון. ויש שם דברים שיכולים להתפרש כסימן לקיומו: ברגע שגופניק מחליט לעשות את המעשה הלא מוסרי של לקחת את השוחד ולשנות את הציון הנכשל של התלמיד הקוריאני לציון עובר, ממש באותה השנייה מצלצל הטלפון, ועל הקו נמצא הרופא עם הבשורה על מחלתו. אפשר להסתכל על זה כעל סוג של חטא ועונש (בניגוד מוחלט לגיבור של "פשעים ועבירות קלות" של וודי אלן - סליחה שאני שוב מזכיר - שמזמין רצח, מתייסר מזה קצת ואז מסיים את הסרט בלי שום עונש, ועם הרגשת "הכל בעצם בסדר עכשיו"). בנוסף, גם סיי אייבלמן - שעובר על אחת מעשרת הדברות וחומד אשת איש, מקבל את העונש שלו: הוא מת בתאונה. מצד שני, יש להודות שקשה לומר שעניין ה"סיבה ותוצאה" הזה עקבי במהלך הסרט. 
מקבל את העונש שלו. סיי אייבלמן גופניק - יהודי טוב? בזמן התאונה של סיי בסרט חשבתי על זה שבדיוק בזמן התאונה שלו, גם גופניק עובר תאונה. האחד מת, השני חי. מי אמר החתול של שרדינגר ולא קיבל? Mayday Mayday! לא יודעת איך לפתח את זה מכאן.
אני לא מתחברת למה שכתבת על "החטא ועונשו" בנוגע לגופניק, כי הוא דווקא מסמל את "צדיק ורע לו". הרי לאורך כל הסרט הוא לכאורה נענש, גם כשהוא ישר כמו סרגל. לאורך כל הסרט לא הרגשתי רחמים, חמלה או תקווה עבור גופניק. הרגשתי כאילו אני מתבוננת בו מהצד, קצת כמו שהוא חי את חייו. הוא לא הצליח להפעיל אצלי את בלוטות הרגש, כאילו בהתאמה לאלה הרדומות שלו. הגרוטסקיות או הדמויות ההזויות יוצרות חיץ ביני לבינן מבחינה רגשית, עד שכל שנותר לי הוא להתחבר למציאות שלי ולחיי. היעדר האחיזה בחיצוני, 'מחייבת' לבחון את הפנימי ויש לי תחושה שאם האחים כהן היו תופסים את גופניק לשיחה, הם היו אומרים לו: דחילראבאק, אין שם כלום בחוץ. בדוק את עצמך.
אפרופו "החתול של שרדינגר" (אגב, תיאוריה שאף פעם לא ממש הבנתי ונראית לי די דבילית - זה לא ש"החתול גם חי וגם מת", זה "החתול חי או מת, אבל אנחנו לא יודעים מה נכון משתי האפשרויות) - גם סיפור הדיבוק שפותח את הסרט הוא סוג של שרדינגר- הרי האיש/דיבוק הוא גם חי וגם מת.
לי גופניק מזכיר דמות קודמת של האחים כהן - אד קריין, הספר מ"האיש שלא היה שם". גם שם היה מדובר על אדם פאסיבי שהחיים שלו נדפקים עקב כך. כך שאם אצטרך לנחש מה האחים כהן חושבים על דמויות פאסיביות - הם לא בעדם. ואני? לא חיבבתי את גופניק במיוחד. בכללי, לא בנו אותו כדמות likeble בכלל. היו רגעים שההכנעה שלו גרמה לי לרצות לתת לו סטירה. מה זה המאהב של אשתך אומר לך לעבור לגור במוטל ואתה מסכים, במקום לקום ולהפוך עליו שולחן? שלא לדבר על התגובה המינורית שלו לעצם בגידתה של אשתו. אם אתה הולך ככה עם הזנב בין הרגליים כל החיים - לא פלא שכך החיים שלך נראים. בקיצור: דרוש עמוד שדרה, ויפה שעה אחת קודם. ואולי זה ה"חטא" שבגינו האחים כהן מפילים עליו את כל הצרות האלה. אבל עם כל זאת - לא שמחתי לאידו, וכן שמחתי כשדברים התחילו להסתדר לו, לקראת הסוף. אבל זו גם בעיה להסתכל רק עליו, ספציפית - שכן כל הדמויות בסרט הזה עלובות ונלעגות. הן לא ממש מעוררות סימפטיה או אמפטיה, מה שמעלה את השאלה למה האחים כהן מציגים כך יהודים, בצורה סטריאוטיפית שיש היגידו שהיא אפילו אנטישמית. אבל האמת שזו נקודה שלא מעניינת אותי במיוחד, ואני מבסוט מהחופש האמנותי שהם הרשו לעצמם לקחת.
קראתי ביקורת על הסרט כאילו הוא אנטישמי, אבל אני ממש לא מתחברת לזה. אני לא יודעת אם שמת לב, אבל אחת הכתוביות האחרונות בסרט אומרת: "אף יהודי לא נפגע במהלך עשייתו". מן הומור כהני שכזה.
קצר בתקשורת הזכרת קודם את עניין הקצר בתקשורת, ואני רוצה להרחיב על כך, מכיוון שאני חושב שזו תמה מאוד מרכזית בסרט: בעיות קליטה. שימי לב איך כולם לא מצליחים לתקשר עם כולם:
- גופניק לא מצליח לתקשר כמו שצריך עם אשתו. כשהם מתעמתים, חצי מהשיחה זה "אני לא..." מצידו ו"לא אמרתי שאתה..." מצידה.
- גם עם סיי אייבלמן יש לו דיאלוג דומה, בו סיי חוזר ואומר "אף אחד לא אומר שאתה..."
- אביו של הסטודנט הקוריאני אומר לגופניק שכל העניין כאן הוא "אי הבנה תרבותית" - כלומר: קצר בתקשורת.
- הבן של גופניק והתלמיד שהוא חייב לו כסף בכלל לא מתקשרים מילולית. האחד רודף, והשני בורח ממנו.
- וכל עניין הכיתה ללימודי עברית, בה המורה מלמד אותם שפה (ולא כ"כ מצליח) – סוג של צורת תקשורת.
ומעל כל זה מרחף הדימוי הגדול של קצר בתקשורת דרך האנטנה שגופניק לא מצליח לכוון, והבן שלו שכל הזמן מתלונן על בעיות קליטה בטלויזיה. אני חושב שזה לא מקרי שדווקא התמונה של גופניק מכוון את האנטנה היא תמונת הפוסטר של הסרט הזה. זה הסמל לכך שהוא מנסה "לקלוט את העולם", "לקבל את השדר" - ולא מצליח. אבל אצלי עולה השאלה: אוקיי, יש קצר בתקשורת. מה אתם רוצים להגיד על כך מעבר לעצם קיומו? זו אחת הנקודות אליה התכוונתי כשאמרתי שהם מצביעים על משהו ואומרים "הנה הוא קיים", אבל לא מעבר לזה.
התזה שלך בנוגע לבעיות הקליטה, מעניינת בעיניי. בעקבותיה, חשבתי על הטכניות שבקשר ובמגע האנושיים. הילד עושה מאמצים עילאיים ליצור קשר עם אביו (מתקשר אליו כשהוא במשרדו של עורך-הדין, רק כדי לומר שאין קליטה) - דרך משהו טכני כל-כך. השכן, האבא הגוי, משחק מסירות עם בנו, מבלי שמילה מוחלפת ביניהם, או מגע - ניכור גדול מאוד היה שם בעיניי. ואגב, לדעתי התלמיד הקוריאני וגופניק מבינים היטב אחד את השני, זה קצר בתקשורת לכאורתי. וזה מחזיר אותי לסוגיית האוניברסליות. לדילמות אנושיות ומוסריות שייתכן ומעסיקות בני-אדם באשר הם. אני האחרונה שאטען שאין שונות בין-תרבותית, אבל הסרט הזה, על כל ההתמקדות שלו בתרבות היהודית הוביל אותי דווקא למחשבה על הדומה בין בני-האדם ולא השונה. מה אתה אומר לגבי ארתור? 
לא במקרה תמונת הפוסטר של הסרט אל תדברי על ארתור
ארתור הוא, ככל הנראה, העלובה שבדמויות. אפס מאופס. אני חושב שייעודו בסרט הוא לתת פרופורציות. זה מתבטא בסצינה בה הוא בוכה לגופניק על כמה לו יש הכל ולארתור אין כלום. גופניק אומר לו שמה הוא מדבר, הנה החיים שלו בזבל, אבל ארתור מונה את כל מה שיש לו (משפחה, עבודה וכו') וכך נותן לו פרופורציות יותר נכונות לחיים (וגם לצופים, שאולי עד לפני רגע ריחמו על גופניק ופתאום מבינים שוואלה, יכול להיות יותר גרוע).
אני דווקא לא חשבתי עליו כמי שנועד לשים פרופורציות, אלא כמי שנועד לקרוע את מסך הלכאורה מעל חייו של גופניק. עאלק משפחה. עאלק עבודה. עאלק בריאות. כן, למראית עין לגופניק יש את כל אלה והוא בהחלט יכול לסמן "וי" על הטופס, אבל מה מתגלה מתחת לפני השטח במהלך הסרט? שהחלום האמריקאי הוא סוג של פיקציה. מבחוץ הבתים יפים ומסודרים, הגינות ירוקות ומטופחות, אבל בפנים? הכל די מסריח, רקוב, מנוכר ולא מתקשר. "אמריקן ביוטי"? "אושר" של טוד סולונדז?
כתבת שבאמצעות ארתור הצופים מבינים ש"וואלה, יכול להיות יותר גרוע". אז אכן בסוף יותר גרוע: הרופא מבקש מגופניק להגיע במיידי, ומי יודע אלו בשורות בפיו.
מעניין מה שאת אומרת על ארתור, אבל ההרגשה שלי היא שהפרשנות שלך הייתה יכולה להיות מתאימה יותר אם אותה "חשיפה" הייתה באה ממישהו אחר, שהוא לא לוזר. כי אולי "עאלק משפחה, עאלק עבודה", אבל גם העאלקי-ם האלה זה הרבה יותר ממה שיש לארתור. ולכן, כשהוא אומר לו: "תראה כל מה שלך יש ולי אין" - אני מהנהן בהסכמה. וואלה, האיש (גופניק) אכל הרבה שיט, אבל תראו כמה מצבו טוב לעומת האח עלוב הנפש שלו. לא נראה לי שכל המטרה שלהם פה הייתה לקרוע את המסך מעל אשליית קסמו של החלום האמריקאי, ולו בשל העובדה שזה אקט שחוק ומשומש להפליא - בסרטים שהזכרת ובעוד שכמותם ("חלון פנורמי", למשל). לא מתאים לאחים כהן סתם לעשות עוד סיבוב על הקלישאה הזאת. גם לא נראה לי שהם היו דופקים לו בראש את ה"אין אלוהים". נראה לי שהם היו אומרים לו: "דברים קורים כי הם קורים. אין חוקיות, אין סיבה, אין הסבר. אלה פשוט החיים וצריך לחיות אותם" (שזה די ה"היעדר שליטה" שאת אמרת). האמירה הזאת, על אקראיות ושרירותיות משותפת גם היא ליצירתו של וודי אלן (אם אני רוצה או לא – הדיון בסרט הזה כל הזמן מחזיר אותי אליו, וכנראה שזה לא מקרי), שעשה כמה סרטים עם המסר הזה ("נקודת מפגש", למשל). מעניין שיוצרים יהודים נמשכים לנושא האקראיות ולמסקנות האלו לגביו (לא רק בקולנוע. פול אוסטר בספרות, למשל).
בעיניי ארתור הוא אחת הדמויות היותר אנושיות בסרט הזה. אני חושבת שפספסת אותו, ובגדול, רק בגלל שחסרים לו ה"ויאים" הנורמטיביים, שבעיניך הם הכרחיים כדי להתייחס אליו כאדם ולא כאפס מאופס או עלוב נפש. מישהו שצפה גם הוא בסרט אמר לי שבעיניו ארתור הוא-הוא זה שמנסה לפצח בינו לבין עצמו את החידה הגדולה של היקום, ואולי אפילו מצליח שם, במחברתו, שנראית מגובבת ונטולת פשר. באיזשהו אופן, בעיניי יש לו חיים משל עצמו - עם ההימורים, בהסתגרות שלו באמבטיה. יש מצב שהוא בתקשורת עם עצמו ועם היקום, יותר מכל רבי או גופניק. ואגב, מה המשמעות של הפצע שלו בצוואר ומכונת היניקה שהוא צמוד אליה? אין לי מושג.
אני לא חושב שאני תופס אותו כעלוב נפש בגלל שהוא לא עומד בקודים הנורמטיביים של החברה המערבית. גם אני לא עומד בחלקם... ויש לי, לרוב, ריספקט לאנשים שלא הולכים לפי השבלונה הזאת. אני חושב שבעלילת הסרט יש כל מני סימנים לאפסיותו, שפחות נתונים לפרשנות. העובדה שהוא מהווה מעין עול על סביבתו - נסמך עליה ומעיק עליה מבלי לנסות לשנות זאת ("מתקדם משהו עם חיפוש דירה, ארתור?". "לא ממש") - היא זו שבעיקרה מציירת אותו כחדל אישים. אין לו רגע אחד של חסד במהלך כל הסרט. אפילו לא אחד עליו תוכלי להגיד "רגע חסד לשיטתו" בניגוד לשיטתה של החברה בה הוא חי. לגבי שאר הנקודות לגביו שהעלית - אכן לא התעמקתי בדמותו עד כדי כך, ואני לא בטוח שיש לי תשובות, או אפילו השערות בנוגע לסימנים שציינת. יכול להיות שיש שם משהו. 
אפס או מלך? ארתור
סצינת הסיום:
כמו ב"ארץ קשוחה", גם כאן האחים כהן לא סוגרים את הבאסטה עם פואנטה, סימן קריאה או נקודה. משאירים אותנו עם שלוש נקודות, כמו בחיים. אולי הם מסיימים עם אמירה כלשהי על היעדר השליטה בחיינו: עם הטבע, ועם המחלה(?)/הביולוגיה
על הקונטקסט בו אפשר לראות את שיחת הטלפון כבר כתבתי. עוד דרך שאפשר לראות את הודעת האימה הזו היא כמן חתירה תחת קונספט "סיום סרט" בקולנוע. מן קונטרה להאפי-אנד הקלאסי, אם תרצי. את בטח מכירה את זה שבסרטים רבים כל הבעיות שהוצגו במהלך הסרט באות על פתרונן ב5-10 הדקות האחרונות. כל העלילות - המרכזית ותתי-העלילות מגיעות לקלוז'ר אפקטיבי, ובד"כ על הצד הטוב ביותר, אחת אחרי השניה, כעומדות בטור. גם ב"יהודי טוב" יש, לרגע, הרגשה שזה עומד לקרות. יש את הסצינה בבית-כנסת, עם המתח של "האם הילד יצליח לקרוא את ההפטרה או לא", ואז ההצלחה שלו ובמקביל - ההסתדרות של שאר הבעיות (מה שגם יכול להיתפס כמסר דתי סטייל "כשעושים נכון לפי הדת - החיים מסתדרים"). הכל בסדר ואז... האחים כהן עושים משהו לא אופייני לקולנוע אמריקאי סטנדרטי, ומביאים בדקה ה-90 את הבומבה שמשנה את הכל: שיחת הטלפון מהרופא, שהיא בעצם גזר דין מוות.
לכן גם יש לי בעיה עם אלו שאומרים ש"לסרט הזה אין סוף". בעיני הסוף שלו ברור, גם אם הקאט הטכני בסוף לא נעשה בצורה קונבנציונלית. גופניק עומד למות. זה הרי סרט, ולכן כשרופא מתקשר אליך בדקה האחרונה שלו ואומר "אתה חולה", זה אומר "הדמות מתה". בדיוק כמו שחתונה בסיומה של קומדיה רומנטית משמעה "הם חיו ביחד באושר ועושר", בלי סימן השאלה שהם אולי יתגרשו עוד שנתיים. גופניק עומד למות, וזה הסוף של הסרט. ואם השיחה לא מספיקה - כדי לחדד את הנקודה מגיעה הסופה - דימוי בנאלי, יש להודות. התלמידים היו אמורים לשבת לשיעור בעברית, אבל הם נאלצים לפנות את בית-הספר בגללה. גם סוג של המחשה לביטוי "האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק" וגם דימוי לסערה שעומדת להתחולל בחיים של גופניק/המשפחה שלו, מן עקב מותו. כך שאני לא רואה איזה קצוות נשארו פה פתוחים ואיפה ה"אין סוף לסרט".
וואלה? גופניק הולך למות? מה??? צר לי, האני, אבל גם אנחנו. או במילותיו של לאו דזה: "בצאתך לחיים אתה נכנס אל המוות". רוצה לומר: הידיעה שגופניק עומד למות היא לא באמת סוף 'אמיתי' כי הרבה מאוד שאלות של חיים, עד המוות, נותרות פתוחות:
- הוא קיבל את הקביעות או לא?
- תפסו אותו על זיוף הציון של התלמיד או לא?
- איזו מחלה יש לו? כמה זמן נותר לו לחיות?
- המחלה שינתה משהו ביחס שלו לעולם, ביחס של העולם אליו?
ברור שאי-אפשר לענות על כל השאלות על חייו של גופניק, ובכל זאת - כמו שכתבת, מדובר בסוף שלא מיישר את השורות בדקותיו האחרונות. ושלא תבין לא נכון, אני דווקא מאוד אוהבת את זה.
ואגב מותו של האב (גופניק) - אני חושבת שכל הסרט מדבר על מותו או אי-קיומו של אב: אין אלוהים (?). גופניק נוכח-נפקד כאבא (ואפרופו אבות. איפה הנשים בסרט? ומה הקטע עם הבת שלו וחפיפת השיער? דיבוק?). שורה תחתונה? גופניק, כמו הקהל, מנסה להבין מה המסר, מה השורה התחתונה, איפה התשובות. "תן לי תשובות!!!". וכשם שהוא לא מקבל אותן על מגש של כסף - ככה גם אנחנו לא, כצופים. ולא רק בסרט, אלא גם כצופים של החיים. לא הכל ברור, לא הכל בהיר ומובן - ובתוך הכאוס הזה צריך ללמוד להסתדר ולהבין את מה שאנחנו מבינים או מספרים לעצמנו.
את יודעת, יש הבדל משמעותי בין "הולך למות כמו כולנו" ל"הולך למות ממחלה סופנית תוך (נגיד) חצי שנה". הבדל של שמיים וארץ. וגופניק שלנו הוא הדוגמה השנייה. השיחה הזו בעצם מבשרת לו שימיו קצרים. ה"כמה זמן" לא חשוב כאן, כי אנחנו לא מדברים על מאבק במחלה וכימותרפיה שאולי בכלל תציל אותו. זהו, נגמר, He Is Doomed. והסופניות הזו הופכת גם את כל השאלות שהעלית עכשיו וכל הבעיות שהוצגו בסרט - ללא רלוונטיות. מה חשובה קביעות באוניברסיטה הניתנת חודשיים לפני המוות? למי איכפת אם יתפסו אותו על זיוף הציון - מה הם כבר יכולים לעשות לו שהסרטן(?) לא יעשה? נכון, הסוף לא סוגר מעגלים בסיפור, אבל כן סוגר איזה מעגל של התפיסה של האחים כהן, המודגמת במהלך הסרט וממש הולמת (תרתי משמע) בסופו. אז זהו, שבתפיסתי את המוות ואת החיים אין ממש הבדל בין"הולך למות כמו כולנו" לבין "הולך למות ממחלה סופנית תוך (נגיד) חצי שנה", אבל אולי יותר עדיף שלא נכנס לזה כרגע... אני חושבת שדווקא סגירת המעגלים הקטנים עשויה הייתה לתת לקהל תשובה כלשהי. נחמה פורטא. וודאות קלושה ככל שתהיה - דווקא למול גזר-דין המוות שניתן בדקה האחרונה , במקום לשלח את הקהל אל מחוץ לאולם, בתחושה כאוטית משהו אותה הוא ממילא מכיר מחייו.
אבל אפילו את זה האחים כהן מתעקשים שלא לתת. ושוב, אני אוהבת את העקשנות שלהם. ממש בא לי להגיד שהבנתי את המטריקס, והמטריקס הוא שאין. ********** |