דיברתי הרבה על מותי שלי בפוסטים הקודמים, לשם שינוי לא אדבר על עצמי אלא על המציאות בישראל 2010. מצורף קישור שעשוי להרוס לכם את היום, אבל חשוב שתראו ותזדעזעו ביחד איתי. אלו תמונות קשות נורא אז הכינו את עצמכם, ואני מתנצל מראש על הזוועה שאני חושף בפניכם. מה קורה במדינה שלנו לחסרי הישע המאופזים בבתי חולים פסיכיאטרים? להלן תחקיר כולבוטק בן 20 דקות: http://www.reshet.tv/video.aspx?video_id=17889 ראיתי את זה עכשו.עדיין רועדות לי הידיים מהזוועה.. בתי חולים פסיכיאטרים, כשמם אמורים לשמש כבתי חולים, הם לא בתי כלא, מוסדות הרחקה מן החברה או מתקני עינויים. האם ידעתם שלחולים פסיכיאטרים אין זכות להחליף בית חולים והם כבולים ללא יכולת בחירה לאותו בית חולים בהתאם למקום מגוריהם? (להבדיל מחולה במחלה "פיסית" אשר רשאי להחליף צוות מטפל ובית חולים כרצונו) ההשלכה בפועל היא שגם אם הטיפול הרפואי לא מספק או חלילה אלים (וראינו שזו לא תופעה שולית) המטופלים פוחדים לדווח, שכן גם אם ישתחררו מהמחלקה, כשיחזרו להזדקק לטיפול, ישובו אל אותו הצוות שפגע בהם.כדאי לזכור שלא מדובר בטיפול רפואי רגיל, ולצוות ישנה הסמכות לשלול את חירותו של המטופל בקשירות ובידוד ולטפל בו בטיפול קשים כגון סימום חריף או מתן שוקים חשמליים. לפני 3 ימים הוגשה לראשונה עתירה דחופה לבג"ץ לשינוי מצב זה. העתירה הוגשה ע"י שני פגועי נפש שאושפזו במחלקות פסיכיאטריות בעבר, אחד מהם, צביאל רופא, משמש מזה שנים דובר רהוט ואמיץ בשם הציבור הפגוע והדומם של חולי הנפש בארץ. לצביאל יש גם בלוג משלו כאן בקפה דה-מרקר.ואם לא די בתחקיר כולבטק, הנה עוד שני מקורות בנושא: אלימות מצד סגל בבתי חולים פסיכיאטרים נוראי נוראי נוראי! נוראי שדברים יכולים להגיע לידי כך גם היום. לא השתנינו בכלל. אנחנו ברברים כתמיד. ולבסוף, בכל זאת בנימה אישית. אני פוחד. אני פוחד שאחלה כל כך שלא ישארו לי עוד רעיונות איך להציל את עצמי.ופוחד שמישהו עשוי בשם ההגנה על חיי מפני עצמי, לשלוח אותי לתופת כזו.
לעולם לא! |