ד"ר סוזי אורבך ( שעבדה במרפאה שפתחה בלונדון עם נשים שעברו דרך כל הדיאטות) טוענת כי כיוון שגילן הממוצע של הדוגמניות בחברה המערבית הוא 13, המסר העולה מכך הוא שעל האישה להיראות כמו נערה צעירה ובהחלט לא כמו אישה בשלה בעלת סימני נשיות. משמעות הדבר היא שנשים מתמודדות מול מודל שאינו ניתן לחיקוי וכך הן סובלות מתחושת כשלון מתמדת. האידיאל שאינו בר השגה, מוצג כניתן למימוש בתנאי שירדו כך וכך קילוגרמים, יעשו דיאטה זו או אחרת, או יאכלו מזון מסוים. מי שהיא מלאה, שמנה, שמנמונת נחשבת חסרת כוח רצון וחלשה בעיני הסביבה ובעיני עצמה.

 לפיכך, דיאטה, הפתרון בו בוחרות נשים רבות, אמנם מאפשרת לאבד משקל, אבל לא לשנות את דרך האכילה ולשמור על המשקל החדש. יש עדויות רבות לכך שאם הגוף נתון בחסך לאורך זמן, חילוף החמרים יוצא מאיזון. בנסיבות נורמאליות, אם אדם אוכל יותר מדי או פחות מדי, חילוף החמרים מואץ או מועט. איזון זה מאפשר שמירה על משקל גוף יציב. אצל מי שעושה דיאטות רבות, נקודת האיזון המטבולית נהרסת. הדיאטות, מעודדות את המחשבה שאוכל הוא אסור ומסוכן.

   העדויות מצביעות על כך שרב שיטות הדיאטה אינן עובדות והן אף מזיקות יותר משהן מועילות. יתרה מזאת, אין ראיות לכך שהשמנה מרעה את בריאות הנשים. למעשה, מתוצאות מחקרים אחרונים עולה כי נשים היו חיות זמן רב יותר והיו נהנות מבריאות טובה יותר אם משקלן היה גבוה ב - 10 עד 15 אחוז ואם היו נמנעות מדיאטה. הקשר בין בריאות לקויה והשמנה אצל נשים הוא יותר תוצאה של דיאטות כרוניות ומתח נפשי. שומן אצל נשים איננו תופעה לא בריאה. משקל משפיע על בריאותן של נשים הרבה פחות מאשר על בריאותם של גברים.

            אם לא דיאטה, אז מה כן?

   נדרשת התוודעות לתיאבון הפיזיולוגי, לאיתותי הרעב והשובע של הגוף. כדאי ללמוד  לאתר מתי  אוכלים מתוך רעב אמוציונאלי ולהבין את המשמעות שאנו מייחסים מבחינה רגשית לגוף רזה ולגוף שמן. אם נגיב לרעב הטבעי שלנו, נהיה במשקל תקין ובריא. הבעיה אינה רק כשאוכלים שלא מתוך רעב, אלא חמור מכך, למדנו לפחד כל כך מאוכל ומהתיאבון שלנו, עד שאנחנו חושבים שעלינו להימנע תמיד ממזון. אנחנו כבר לא יודעים מהו רעב רגיל. בנוסף, קיים קושי בזיהוי רעב בצורה נכונה ובהבדלה בין רעב פיזי לרעב אמוציונאלי. לעיתים, רגשות כמו חרדה, כעס, תסכול מזוהים בטעות כרעב. רעב פיזיולוגי, רעב אמיתי מצוי בקיבה, מלווה בתחושת ריקנות. זהו הרעב היחיד הנובע מכך שהגוף זקוק למזון, כתוצאה מצורך פיזי אמיתי. נושא ההקשבה לגוף מהותי להפנמת השינוי בגישתנו לאוכל. חוסר היכולת להקשיב לגוף ולצרכיו הוא חלק מהבעיה של חוסר מודעות לרעב הפיזיולוגי. אם נגיב לרעב הטבעי שלנו נהיה במשקל תקין ובריא. כשאוכלים שלא מתוך רעב ובנוסף  פוחדים מאוכל ומהתיאבון, פעמים רבות הפתרון (המוטעה) הוא להימנע ממזון. לכן, למידה של הקשבה לגוף וזיהוי סוגי רעב שונים היא חלק בלתי נפרד מהפתרון.

    איך עושים את זה?

  קצת מפחיד להפסיק לעשות את מה ששיכנעו אותנו במשך שנים רבות שרק הוא עובד: דיאטה, ספירת קלוריות, קיזוזים, איסורים, הגבלות. הפנמנו, בלי שנרגיש, את המסר שאנחנו בעצם לא יודעים ולא מסוגלים להיות אחראים לכמה, מה ומתי אנחנו אוכלים. התרגלנו לחשוב שחייבים מסגרת, חייבים תוכנית, חייבים תפריט ובעיקר חייבים מישהו שיגיד לנו את כל זה, מישהו שייקח אחריות עלינו ועל התזונה שלנו.

   אז לכל מי ששכח, נולדנו עם גוף משוכלל מאוד, שיודע לעשות הרבה דברים מסובכים וגם לאותת מתי הוא צריך אוכל. זה לא מאוד מסובך להקשיב לגוף. קצת תירגול של מודעות והתבוננות, בעזרת כלים כמו מדיטציה ודמיון מודרך ואפשר לצאת לדרך.