כותרות TheMarker >
    ';

    בועה בקרקעית הים

    ארכיון

    Tsutomu Yamaguchi

    37 תגובות   יום ראשון, 10/1/10, 15:11


     Tsutomu Yamaguchi   נולד במרס 1916. ב-1945 עבד כמהנדס במפעלי

     "התעשיות הכבדות  של מיצובישי", בה עסק בתכנון מיכליות נפט במספנות נגסאקי. 

     בפברואר של  אותה שנה נולד Katsutoshi  , בנו הבכור,  ואת מחשבותיו של צוטומו הטרידה במיוחד השאלה כיצד ינהג ביום הקרב ובא בו ארצו תובס, והאויב יגיע לעירו, ואולי גם לביתו, לאישתו ולבנו.

     

     אז הגיעה החדשה הרעה עבור האבא הטרי, כאשר קיבל הוראה להיפרד ממשפחתו בנגסאקי למספר חודשים ולעבור למספנה אחרת של החברה בהירושימה עד הקיץ, יחד עם עוד שני מהנדסים צעירים. 

     כעבור שלושה חודשים, עבודתם בהירושימה הושלמה, וההוראה החדשה היתה לשוב לנגסאקי ב-7 לאוגוסט 1945. 

      יום לפני התאריך המיועד לחזרה, נפרד מוקדם בבוקר מעמיתיו בהירושימה והחל לצעוד למספנה. באמצע ההליכה הארוכה שמע מטוס אחד בודד, צליל כמעט שיגרתי באותם ימים מעל העיר, הסתכל למעלה וראה B-29   ושני מצנחים יורדים ממנו. לפתע הסתנוור מהבזק אדיר שמילא את השמים  ואחר כך הועף אחורה.

     היה זה המפציץ האמריקני Enola Gay   שטס מהאי Tinian   הרחוקה כדי להטיל על הירושימה את הפצצה האטומית (אורניום, 13 קילוטון)   "Little boy"  , שהתפוצצה בגובה 580 מטרים מעל העיר בשעה 8:15. 

     

    ''

     

     צוטומו ראה בדימיונו את אישתו ובנו, והסיק מהמחזה שהוא כבר לא בחיים. אבל כעבור זמן מה התעורר והספיק לראות את הפיטריה הענקית מעל לעיר. 

     

    ''

     

       הדבר הראשון שבדק כשהכרתו חזרה אליו היתה שלמות רגליו, כדי לוודא שיוכל לנוע משם. במרחק של כמה מאות מטרים מצא מקלט תת קרקעי מאוכלס בשני צעירים שתיארו באזניו (יותר נכון באוזנו היחידה שלא נפגעה) עד כמה נפצע ונכווה, בעיקר בפניו ובזרועותיו. 

     כעבור שעתיים, יצא מהמקלט והחל ללכת לכיוון המספנה. בדרכו זאת ראה את הירושימה שלאחר הפצצה האמריקנית. הרבה ילדים הוא יזכור ממראות אלה. לא תמיד ידע מי חי ומי לא. כולם היו שקטים להפליא, גם אלה שקשה היה לזהותם כי צורתם כבר לא היתה אנושית.

     השמים היו פתאום כהים ורוב העיר עלתה בלהבות.

     

     

     

     

     ''

     

       לאחר לילה ללא שינה במקלט, צעד לתחנת הרכבת היחידה שפעלה כדי להגיע לעירו.

     כבר בנגסאקי, טופלו פצעיו בבית חולים, ולמחרת התיצב לעבודה במספנה! פניו חבושות לחלוטין, למעט העיניים, השפתיים והנחיריים.

      הבוס שלו לא התרשם במיוחד מתאוריו את מה שאירע בהירושימה, ואמר לו שאין דבר כזה שפצצה אחת תשמיד עיר שלמה, "כנראה דעתך קצת השתבשה בהפצצה " נזף בו. בעודו שומע את הנזיפה שוב ראה אותו הבזק אדיר מהחלון, ומיד הכל, כולל המשרד בו שהו, עף והתפרק. 

     היה זה מפציץ אמריקני שני    "Bock's Car"   שיצא  מהאי טיניאן באותו בוקר כדי להטיל על נגסאקי את פצצת ה-  "Fat Man"   (פלוטוניום, 21 קילוטון) בשעה 11:02.

     

     

    ''

     

     

     

    גם הפעם, כמו בהירושימה, הוא שהה במרחק כשלושה קילומטרים מהפצצה. 


     צוטומו זחל לביתו, לאישתו ובנו, שנפצעו פצעים פחות קשים משלו וספגו קרינה. הם שהו במקלט שמאחורי שרידי ביתם במשך מספר ימים. כשהתעורר לחלוטין כעבור שבוע, שמע ברדיו את הקיסר מודיע על סוף המלחמה.

      

     בהירושימה נהרגו 140,000 בני אדם. בנגסאקי 80,000 (מדובר על ההרוגים מהפצצות, שמתו ב-1945. רבים אחרים סבלו ממחלות ומתו מאוחר יותר).

     

    ''

     

     

    חלק ניכר מהשורדים, ביניהם בני משפחתו של צוטומו, חיו חיי סבל ומחלות קשות עד ימיהם האחרונים. בנו, שנולד בראשית 1945, נפגע מהקרינה בהיותו בן חצי שנה, ומת מסרטן בגיל 59.  עבור צוטומו זה היה מותו של בנו התינוק שמת לאט מהפצצה ההיא בקיץ 1945.

       במהלך השנים הבאות, חזר צוטומו לעבוד בתעשיות הכבדות של מיצובישי.

     הוא היה אחד ה-Hibakusha   (ניצולי הפצצות) הבודדים ששרדו את שתי פצצות האטום.

     

     "לאחר מותי" אמר  "הייתי רוצה שהדור הבא של Hibakusha ובניהם יספרו מה שקרה לנו". 


     

     בשבוע שעבר מת בגיל 93.

     

     

     

     ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (37)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/8/14 15:52:
      היום לפני 69 שנה.
        30/1/10 12:51:

      צטט: *רחלי* 2010-01-30 00:29:33


      סיפור אנושי מרגש ומרתק......

      גם במלחמה לכל איש יש שם, כל נשק הוא הרסני, כשהאדם נפעע או נהרג זאת פצצת אטום.

      אבל מנהיגים וכל אלה שמלבים שנאה ומטיפים לאלימות לא מתרכזים בערך האדם.

      השאלה היא מה עושים אם מתקיפים אותנו? גם מגננה לעתים מצריכה שימוש בנשק...וזאת בעיה בפני עצמה.

       

      תודה שהבאת את הפוסט המעניין והעשרת ידע..

       

       


       המנהיגים משקפים אותנו ואנחנו בוחרים בהם. מנהיגים פועלים במסגרת הערכים המקובלים על החברה בה הם מצויים, ושאותם אנחנו משכפלים מדור לדור.

       

      אלה ערכי ההפרדה בין בני אדם באמצעות הזהויות ההזויות (קדושת כתות, דתות, אמונות, לאומים, דגלים ואבנים).

       דרכם אנחנו ממשיכים לראות את המציאות.

       

       כל אימת שאנחנו -כל אחד- לא מערער על הזהויות ההרסניות האלה, זו תרומתנו הלא צנועה להמשך מאותו דבר איום, רק באמצעים יותר חדישים והרסניים.

       

       וכל עוד אנחנו ממשיכים עם האמונות האלה, תימשך השרשרת "הגנה-התקפה", שכל קבוצה מגדירה לפי נוחות הצדקותיה את אלימותה.

        30/1/10 00:29:


      סיפור אנושי מרגש ומרתק......

      גם במלחמה לכל איש יש שם, כל נשק הוא הרסני, כשהאדם נפעע או נהרג זאת פצצת אטום.

      אבל מנהיגים וכל אלה שמלבים שנאה ומטיפים לאלימות לא מתרכזים בערך האדם.

      השאלה היא מה עושים אם מתקיפים אותנו? גם מגננה לעתים מצריכה שימוש בנשק...וזאת בעיה בפני עצמה.

       

      תודה שהבאת את הפוסט המעניין והעשרת ידע..

        25/1/10 09:55:

      צטט: מתי צ. 2010-01-24 17:25:42


      במקום לזכור מה שעבר על העם היפני, כעת אני מכיר סיפור אחד על איש אחד ומשפחה אחת. תודה דניאל על הזווית האנושית שלך.

       

       


      כן, להרוג זה להרוג.

      וזה מה שאנחנו עושים. והרבה.

       

       השפות, הדגלים, הצבעים, הדתות, האבנים, האמונות והסיפורים, כל אלה הם החומרים שבעזרתם אנחנו מנסים להסתיר את העובדה שאלה אנחנו ואלה מעשינו. בערימת הצדקות עשויות מהגורמים הפטוגניים (גורמי מחלות) האלה. באמצעותם אנחנו מחלקים ומפרידים.

      וכידוע, חיי ה"אחרים" שווים תמיד הרבה פחות.

        24/1/10 17:25:

      במקום לזכור מה שעבר על העם היפני, כעת אני מכיר סיפור אחד על איש אחד ומשפחה אחת. תודה דניאל על הזווית האנושית שלך.
        24/1/10 12:25:

      צטט: להתחיל מבראשית 2010-01-22 10:43:36


      דניאל

      ככל שמקרבים את הזום על הארועים האנושיים במלחמות הגדולות כך זה משום מה הופך למצב שבו היכולת שלנו להחילה קטנה.

      זה כמו לנסות להבין את האינסופי ולבקש שאוכל גם להתייחס לכל ספרה בנפרד - הכאב והקושי גדול מדי. אני  מודה לך על שהכנסת את הפוסט הזה- ראוי שכל אחד מאיתנו יפסיק לדפדף את החיים בתום קריאת המציאות.

      אורנה

       

       


       כן, אסונות גדולים, אבל עשויים בדיוק מאותו דבר כמו ה"קטנים".

      כפי שכל כמות של החומר המוכר לנו -גדולה ככל שתהיה- עשויה מאותם סוגי אטומים ומולקולות, כך גם כל תוצאות האכזריות האנושית, עשויות מאותם חומרים.

       הרג של בודדים עם פצצה קטנה, או של רבים עם גדולה.

       

      אותה ברוטליות (המאפיינת רק בני אדם)

      אותן הצדקות

      אותן הכנות להמשיך ולהרוג

      בשם אותם "ערכים" פסיכופטיים שאיתם אנחנו מפלגים:

      הזהויות ההזויות.

        22/1/10 12:34:
      מדהים דניאל. תודה לך
        22/1/10 10:43:


      דניאל

      ככל שמקרבים את הזום על הארועים האנושיים במלחמות הגדולות כך זה משום מה הופך למצב שבו היכולת שלנו להחילה קטנה.

      זה כמו לנסות להבין את האינסופי ולבקש שאוכל גם להתייחס לכל ספרה בנפרד - הכאב והקושי גדול מדי. אני  מודה לך על שהכנסת את הפוסט הזה- ראוי שכל אחד מאיתנו יפסיק לדפדף את החיים בתום קריאת המציאות.

      אורנה

        21/1/10 11:20:

      מרתק ומעורר השראה...
        19/1/10 18:38:

      צטט: צילי וגילי 2010-01-19 16:10:40

      פוסט חשוב ומצמרר

      כמו בוקס בבטן,

      גם אני נזכרתי משום מה בשואת העם הארמני,

      הסבל כשהוא רחוק ממך,

      קשה לך לחוש אליו אמפתיה,

      לכן התאור האישי הפרטני היה כ"כ משמעותי כאן.

       

       

       גם בעניין זה, כמו לגבי רצח העם הארמני, יש כאן (במקרה הטוב) תחושה של מרחק רב.

       לא רק בקילומטרים או בשנים, אלא בתפיסה, בגלל שני הרגלינו הבלתי מעורערים: לראות רק את עצמנו כקורבן, ולהצדיק אלימות והרג.

       

        19/1/10 16:10:

      פוסט חשוב ומצמרר

      כמו בוקס בבטן,

      גם אני נזכרתי משום מה בשואת העם הארמני,

      הסבל כשהוא רחוק ממך,

      קשה לך לחוש אליו אמפתיה,

      לכן התאור האישי הפרטני היה כ"כ משמעותי כאן.

        19/1/10 15:50:


      תזכורת מרתקת וכואבת. פוסט מעיק במיוחד.

      דניאל, תודה שהבאת זאת.

        19/1/10 10:00:

      צטט: פליקפלאק 2010-01-19 07:02:38

      כדי לתפוס ולהבין מימדים כאלה (ואחרים) של אסון,

      צריך להקשיב ולהביט בסיפור הפרטי. יש להתבונן בו  מקרוב, מגובה העיניים.

       המאסה הטרגית נפרטת לסיפור אישי,

      וטרגדיה רחוקה, הופכת ברגע לקרובה, מאיימת.

      כן, זה רגע קטן של הזדהות אנושית, והיא שמזכירה עד כמה הגלגל, סובב!

       

      תודה.

       

       

       

       

      כן, כי רק כך אנחנו באמת רואים מה אנחנו עושים.

      להרוג "יפני" זה מילים, פרשנויות, הצדקות.

      או יהודי, או ערבי, או סיני.

      זהויות הזויות.

       

      להרוג אדם זו העובדה.

      להרוג תינוקת זו העובדה.

      להפציץ ילדים זו העובדה.

       

      כמעט כל הזמן אנחנו לכודים במילים והמושגים ההזויים של עצמנו.

       ומהופנטים על ידיהם אנחנו מפלצות אכזריות.

       

      ללא הפסיכוזה של הזהויות ההזויות -עמים, לאומים, דתות, כתות, דגלים, סלעים- רואים בדיוק מי אנחנו ומה מעשינו הנוראיים.

       

       

      (עוד בעניין הזהויות ההזויות:  http://cafe.themarker.com/view.php?t=850208)

        19/1/10 07:02:

      כדי לתפוס ולהבין מימדים כאלה (ואחרים) של אסון,

      צריך להקשיב ולהביט בסיפור הפרטי. יש להתבונן בו  מקרוב, מגובה העיניים.

       המאסה הטרגית נפרטת לסיפור אישי,

      וטרגדיה רחוקה, הופכת ברגע לקרובה, מאיימת.

      כן, זה רגע קטן של הזדהות אנושית, והיא שמזכירה עד כמה הגלגל, סובב!

       

      תודה.

       

       

       

        17/1/10 09:40:

      צטט: גיא נבו 2010-01-17 06:06:14

      תמיד לימדו אותנו שמאזן האימה מנע מלחמה בין גושית ועצר את הסכסוך ברה"מ - ארה"ב מלהתפרץ. אולי...

      לאורך שנים שמחתי לדעת (ממקורות זרים כמובן) שישראל היא מעצמה גרעינית ככה שבסוף בסוף, לא משנה מה יקרה, אף אחד לא יעיז ממש לאיים על קיומנו כי "יש לנו את זה" לאחרונה אני מתחיל לתהות, אולי חלק גדול מהכוחניות וההתנשאות שלנו כלפי אויבינו נובע מאותה ידיעה עצמה, שאף אחד לא יכול עלינו, אולי בלי הפצצה המנהיגות שלנו היתה נאלצת להתנהל במתינות רבה יותר ואלי אולי אולי היינו מגיעים ליחסים סבירים עם שכניונו, היתכן?

       

       

       במידה מסויימת, עיקרון ה-MAD - Mutual Assured Destruction מנע התקפות גרעיניות בין השתיים, אבל העולם ידע לא מעט מלחמות "על ידי שליח" בכל היבשות, במשך עשרות שנים, כתוצאה של אותה קוטביות.

       

      כן, סביר להניח שמאזן כוחות קצת פחות חד צדדי באזור הזה היה מגביר פרגמטיות ומצמצם אשליות הכוח.

        17/1/10 06:06:

      תמיד לימדו אותנו שמאזן האימה מנע מלחמה בין גושית ועצר את הסכסוך ברה"מ - ארה"ב מלהתפרץ. אולי...

      לאורך שנים שמחתי לדעת (ממקורות זרים כמובן) שישראל היא מעצמה גרעינית ככה שבסוף בסוף, לא משנה מה יקרה, אף אחד לא יעיז ממש לאיים על קיומנו כי "יש לנו את זה" לאחרונה אני מתחיל לתהות, אולי חלק גדול מהכוחניות וההתנשאות שלנו כלפי אויבינו נובע מאותה ידיעה עצמה, שאף אחד לא יכול עלינו, אולי בלי הפצצה המנהיגות שלנו היתה נאלצת להתנהל במתינות רבה יותר ואלי אולי אולי היינו מגיעים ליחסים סבירים עם שכניונו, היתכן?

        14/1/10 14:31:

      צטט: הדב מהיער 2010-01-14 12:57:21

      תודה על הסיפור, דניאל.

      שמעתי על האיש שצפה פעמיים בפטרייה האטומית, ובהתחלה לא האמנתי שזה יכול להיות נכון.

      אבל המציאות עולה, כידוע, על כל דימיון.

      בקרתי בפארק אנדרטת השלום בהירושימה ובמוזאון הסמוך.

      מה שמשך במיוחד את תשומת ליבי היה הטענה היפנית שהפצצה הופלה דווקא עליהם ולא על הגרמנים,

      בגלל שהם נחשבו גזע נחות. על הלבנים האמריקאיים לא היו מעזים להטיל פצצה כזאת.

      אולי יש יותר משמץ של אמת בטענה הזאת.

       

       

       


       כן, היו בודדים ששרדו שתי ההפצצות, כמו שני המהנדסים הצעירים מנגסאקי שעברו עימו להירושימה מטעם מיצובישי, וחזרו לעירם למחרת הפצצה הראשונה.

       

       העובדה שניצלו נובעת בעיקר מהמרחק שבו שהו ממקום הפיצוץ (למרחק הזה אגב, יש משמעות גדולה גם לצורך קביעת "מיהו ניצול" וזכאי לזכויות הכספיות המיוחדות שנקבעו ביפן. ימגוצ'י היה מקרה גבולי במקרה של הפצצה השניה, ולקח לרשויות היפניות שנים רבות להכיר בו כ-Hibakusha כפול, כולל של הפצצת נגסאקי).

       

       יש הרבה מאוד דברים שבארה"ב לא ששים לדבר עליהם בכל הנוגע להפצצות האטומיות. במשך שנים סופרו שם לא מעט שקרים שנועדו להצדיק את ההשמדה ההמונית של מאות אלפי אזרחים, כולל רבבות ילדים, בשבוע אחד. 

        14/1/10 12:57:

      תודה על הסיפור, דניאל.

      שמעתי על האיש שצפה פעמיים בפטרייה האטומית, ובהתחלה לא האמנתי שזה יכול להיות נכון.

      אבל המציאות עולה, כידוע, על כל דימיון.

      בקרתי בפארק אנדרטת השלום בהירושימה ובמוזאון הסמוך.

      מה שמשך במיוחד את תשומת ליבי היה הטענה היפנית שהפצצה הופלה דווקא עליהם ולא על הגרמנים,

      בגלל שהם נחשבו גזע נחות. על הלבנים האמריקאיים לא היו מעזים להטיל פצצה כזאת.

      אולי יש יותר משמץ של אמת בטענה הזאת.

       

        13/1/10 17:28:

      צטט: jessielove 2010-01-13 16:33:56

      לא צריך ללכת רחוק, גם אנחנו עם אוהב פצצות והפצצות.

      פוסט יפה. תודה.

       

       


      ההרג והצדקתו נפוצו לכל עבר.
        13/1/10 16:33:

      לא צריך ללכת רחוק, גם אנחנו עם אוהב פצצות והפצצות.

      פוסט יפה. תודה.

        12/1/10 17:45:

      צטט: z.r 2010-01-12 16:57:54


      תשמע ידידי, הבאת כאן סיפור, ממש תחקיר אמיתי..

      הירושימה, כמה הרס האדם יכול לייצר, עד שנהרוס את הכל?

      פוסט הסטורי עם מבט עכשווי.

       

       


      כן, עכשווי.

       

      מאז שתי הפצצות האלה, רק יותר עכשווי.

       

      כשהאמריקנים הטילו אותן, זה היה כל הארסנל האטומי בעולם.

       

      מאז, יוצרו עשרות אלפי ראשים, כל אחד הרסני בהרבה משני הדגמים ה"עלובים" הראשונים.

        12/1/10 16:57:


      תשמע ידידי, הבאת כאן סיפור, ממש תחקיר אמיתי..

      הירושימה, כמה הרס האדם יכול לייצר, עד שנהרוס את הכל?

      פוסט הסטורי עם מבט עכשווי.

        12/1/10 16:56:

      צטט: מדברת סינית בעברית 2010-01-12 16:38:09

      תודה על התזכורת החשובה.

      מה איבדנו כבני אדם?!?!

       לא איבדנו, יש לנו כל היכולת הנחוצה לראות עוול, אכזריות וכל סוג של סבל.

      שאנחנו גורמים ושאנחנו מאפשרים.

      "רק" לא שמנו לב שאיפשרנו שישטפו אותנו מיומנו הראשון בהצדקות לאכזריותנו ואטימותנו.

      מספיק להתנער מכל שכבות ההצדקה כדי לראות צלול.

       

      עצוב שבא לבכות. הורדות ידיים.. האם איזשהו מחיר היה שווה אי פעם?

      האם אנחנו לומדים?

       

       

       

      תודה על התזכורת החשובה.

      מה איבדנו כבני אדם?!?! עצוב שבא לבכות. הורדות ידיים.. האם איזשהו מחיר היה שווה אי פעם?

      האם אנחנו לומדים?

       

        12/1/10 14:18:

      צטט: ~Rachel~ 2010-01-12 13:14:33


      http://www.youtube.com/watch?v=59wyfldwsPg

       

      מה שכתבת לערסאל הזכיר לי בין השאר את זה .

       

       


      כן, המשך המלחמה באמצעים אחרים.

      מקובל כאן שכל אחד משתמש באלימות שידו משגת.

       

      "אלה ברכב ואלה בסוסים"

       אלה ברובים

       ואלה במילים.

        12/1/10 13:14:


      http://www.youtube.com/watch?v=59wyfldwsPg

       

      מה שכתבת לערסאל הזכיר לי בין השאר את זה .

        12/1/10 09:49:

      צטט: ערסאל 2010-01-12 02:09:20

      אני תוהה כמה מגטון צריך, כדי שכל האידיוטים יבינו, שאם החפיץ, (GUDGET), הזה, לא מתעסקים.

       

       

       כל עוד ימשיך להיות מקובל אוניברסאלית העיקרון של שימוש בנשק להשמדת בני אדם (וזה יעודו של כל נשק), השאלה היא רק כמותית: כמה "המונית" היא ההשמדה ה"מקובלת".

       

       כלומר, נשק להשמדה המונית זה לא יפה (אבל שואפים אליו בכל הכוח כל מי שרק יכול) ונשק להשמדה קצת פחות המונית (טילים, פצצות, וכו'. כלי נשק "קונבנציונאליים" זה בסדר גמור!).

       

       ומה זה קונבנציונאלי? מוסכם. על ידי מי? על ידינו. כן, לזה הסכמנו. להרג המוני לא אטומי, או כימי או ביולוגי!

       

       בחברה האנושית של היום, להרוג עשרות או מאות אלפי בני אדם לאט, עם הרבה פצצות לא אטומיות- זו הקונבנציה, המקובל, החוקי, המובן.

       להרוג אותם בכפתור אחד- זה כבר לא יפה. ולכן זה נשק "לא קונבנציונאלי". פויה.

       

       דומה מאוד לסיפור הידוע על הפרוצה, המחיר והעיקרון. מרגע שאנחנו מקבלים שלהפציץ בני אדם מקובל, לגיטימי וחוקי, ההבחנה המלאכותית בין קונבנציונאלי לאחר, היא רק התמקחות צבועה על המחיר.

       

       בואו נודה שאנחנו בני האדם רוצים להמשיך להרוג, אבל לעשות פרצוף של מוסריים.

        12/1/10 02:09:
      אני תוהה כמה מגטון צריך, כדי שכל האידיוטים יבינו, שאם החפיץ, (GUDGET), הזה, לא מתעסקים.
        11/1/10 15:32:


      מסוג הסיפורים שמותירים אותך בלי מילים.

      תודה.

        11/1/10 12:19:


      *

      תודה שהבאת את סיפורו, את סיפורם של רבים....

      כמה סבל....

        11/1/10 09:58:

      צטט: ubik 2010-01-11 00:14:25

      אני לא גאה להיות אדם. אבל אני מנסה.

       

      And Death Shall Have No Dominion

       

       

      And death shall have no dominion.
      Dead men naked they shall be one
      With the man in the wind and the west moon;
      When their bones are picked clean and the clean bones gone,
      They shall have stars at elbow and foot;
      Though they go mad they shall be sane,
      Though they sink through the sea they shall rise again;
      Though lovers be lost love shall not;
      And death shall have no dominion.

       

      And death shall have no dominion.
      Under the windings of the sea
      They lying long shall not die windily;
      Twisting on racks when sinews give way,
      Strapped to a wheel, yet they shall not break;
      Faith in their hands shall snap in two,
      And the unicorn evils run them through;
      Split all ends up they shan't crack;
      And death shall have no dominion.

       

      And death shall have no dominion.
      No more may gulls cry at their ears
      Or waves break loud on the seashores;
      Where blew a flower may a flower no more
      Lift its head to the blows of the rain;
      Though they be mad and dead as nails,
      Heads of the characters hammer through daisies;
      Break in the sun till the sun breaks down,
      And death shall have no dominion.

       

       

      -Dylan Thomas

       

       

      תודה, ubik!

        11/1/10 09:54:

      צטט: ~Rachel~ 2010-01-10 19:01:56


      לימדו אותנו שמה שקרה ביפן זה לא ממש חשוב כי הם היו באיזשהו אופן בצד של האויב.,

      הרבה שנים מצאתי את עצמי מתעלמת כי הרי לנו יש מספיק משלנו.

      אני רוצה להודות לך שהבאת ועל איך שכתבת .

       

      כן. לימדו אותנו.

      שסבל זה כאן.

      ורק כאן.

      ושואה זה כאן,

      ורק כאן.

       

      וילדים ותינוקות שנשרפים חיים באלפים ובמכוון,

      זה רק כאן.

       

      לימדו אותנו

      ורובנו אימצנו

      ונהיינו כאלה

      והמשכנו גם אנחנו להפריד

      אנשים

      וסבל.

        11/1/10 00:14:

      אני לא גאה להיות אדם. אבל אני מנסה.

       

      And Death Shall Have No Dominion

       

       

      And death shall have no dominion.
      Dead men naked they shall be one
      With the man in the wind and the west moon;
      When their bones are picked clean and the clean bones gone,
      They shall have stars at elbow and foot;
      Though they go mad they shall be sane,
      Though they sink through the sea they shall rise again;
      Though lovers be lost love shall not;
      And death shall have no dominion.

       

      And death shall have no dominion.
      Under the windings of the sea
      They lying long shall not die windily;
      Twisting on racks when sinews give way,
      Strapped to a wheel, yet they shall not break;
      Faith in their hands shall snap in two,
      And the unicorn evils run them through;
      Split all ends up they shan't crack;
      And death shall have no dominion.

       

      And death shall have no dominion.
      No more may gulls cry at their ears
      Or waves break loud on the seashores;
      Where blew a flower may a flower no more
      Lift its head to the blows of the rain;
      Though they be mad and dead as nails,
      Heads of the characters hammer through daisies;
      Break in the sun till the sun breaks down,
      And death shall have no dominion.

       

       

      -Dylan Thomas

       

        10/1/10 19:01:


      לימדו אותנו שמה שקרה ביפן זה לא ממש חשוב כי הם היו באיזשהו אופן בצד של האויב.,

      הרבה שנים מצאתי את עצמי מתעלמת כי הרי לנו יש מספיק משלנו.

      אני רוצה להודות לך שהבאת ועל איך שכתבת .

        10/1/10 16:53:

      צטט: flicker 2010-01-10 15:24:07

       

      אני אוהב תמיד לעזור לאנשים מבולבלים.

       

      אפרופו דיספרופורצייה בלוחמה, בסופהשבוע ב 7 ימים הובא ראיון ותסקיר עם הגנרל מק'ריסטל שמופקד על הכוחות האמריקאים באפגניסטן:

       

      "אני לא מבין למה הבאנו לאפגניסטן מאגרי פצצות במשקל טונה" אמר במיפגש אחר עם חייליו,

       

      אני כן. מאותה סיבה שהבאנו נפאלם, אטום, וכל השאר.

       "והרי אין באפ' מטרה מספיק גדולה כדי להוריד עליה פצצה כזו".

       

      מצד שני, פצצות מיוצרות כדי להפציץ. אז תפסיק להתבכיין ותפיל.

      במקביל הוא הורה לפיקודיו לא להזעיק את חיל האויר להפצצות, אלא רק במיקרים נחוצים.

       

      אין בעיה, כל מקרה הוא נחוץ מרגע שאנחנו מחליטים שהוא נחוץ.

       

       "ההפצצות מהאויר הן המיכשול הגדול ביותר בדרך לרכישת אמונם של האפגאנים", הסביר. "הם בטוחים שאנחנו כל יכולים. אם אנחנו מפציצים מהאויר ואזרחים  נהרגים, הם בטוחים שעשינו זאת בכוונה".

       

      בפעם הבאה נגיד אופס, סליחה, וכו'.

      אז לא יחשבו שהרגנו בכוונה.

      ... לפני כמה חודשים, כאשר הגרמנים הפעילו הפצצה אוירית כדי לחסל שתי משאיות דלק חטופות, 90 מקומיים נהרגו, שליש מהם אזרחים. מק'ריסטל הלך למקומיים כדי להתנצל. הגרמנים לא סלחו לו...." .

       

      אתה רואה? להרוג אנשים לא חשוב. העיקר מי הצדיק למי, מי התווכח, ומי הוא בכלל להגיד לי את מי להפציץ ובכמה טונות.

       

       

       

       

        10/1/10 15:25:

      והנה אתה באת וסיפרת את סיפורו, (ובצורה מרתקת).

      תודה לך.

        10/1/10 15:24:

      אפרופו דיספרופורצייה בלוחמה, בסופהשבוע ב 7 ימים הובא ראיון ותסקיר עם הגנרל מק'ריסטל שמופקד על הכוחות האמריקאים באפגניסטן:

       

      "אני לא מבין למה הבאנו לאפגניסטן מאגרי פצצות במשקל טונה" אמר במיפגש אחר עם חייליו, "והרי אין באפ' מטרה מספיק גדולה כדי להוריד עליה פצצה כזו".

      במקביל הוא הורה לפיקודיו לא להזעיק את חיל האויר להפצצות, אלא רק במיקרים נחוצים. "ההפצצות מהאויר הן המיכשול הגדול ביותר בדרך לרכישת אמונם של האפגאנים", הסביר. "הם בטוחים שאנחנו כל יכולים. אם אנחנו מפציצים מהאויר ואזרחים  נהרגים, הם בטוחים שעשינו זאת בכוונה".

      ... לפני כמה חודשים, כאשר הגרמנים הפעילו הפצצה אוירית כדי לחסל שתי משאיות דלק חטופות, 90 מקומיים נהרגו, שליש מהם אזרחים. מק'ריסטל הלך למקומיים כדי להתנצל. הגרמנים לא סלחו לו...." .

       

       

      פרופיל

      Danniell
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      מילים תלויות Palabras colgadas

      מילים תלויות Palabras colgadas