אתמול בזמן שכולם ישבו בבתים שלהם ובהו באח הגדול יצאתי לסיבוב שליחויות אחרון בקור התל אביבי של ינואר. כמעט הגעתי ליעד שלי כשפיאט 500 לבנה זינקה על החניה הפנויה וחסמה לי את הדרך. נפלתי לכביש. לא היה אף אחד ברחוב הקטן חוץ ממני ומהנהג של הפיאט. מגש פיצה לא מעוך זרוק לידי. תדהמה מהולה בזעם הציפה אותי בזמן ששכבתי על הגב. הנעתי את הראש והגפיים - הכל בסדר. אני כבר יודעת לזהות מתי מדובר בפגיעה רצינית מכל הפעמים בהן עפתי מאופנוע השטח של אחי. תוך כמה רגעים עמדתי על הרגליים בדרך לרסק את כל מה שנקרה בדרכי, עם עדיפות היסטרית לנהג של הפיאט.

לא זוכרת את הקללות שלי, רק יודעת שהמיץ נטף מהן בזמן שצרחתי על הנהג שפגע בי, שעמד כבר מבוהל מחוץ לאוטו. למזלי נסעתי ממש לאט בגלל הגשם שירד קודם וגם בגלל שכמעט הגעתי לכתובת של המשלוח. האמת שזו היתה סתם תאונה קלה מהסוג שקורה כל הזמן בתל אביב, אבל משום מה החלטתי לקחת על עצמי את תפקיד דוברת איגוד שליחי הפיצה בעיר ולהיכנס בבחור המסכן, שהיה די חתיך למען האמת. הוא לא הפסיק להתנצל ושאל כל הזמן אם הכל בסדר ואם אני רוצה שהוא יזמין לי אמבולנס. כמובן שסירבתי, אני לא מאלה שדופקות את הביטוח כמו הרבה אחרים רק כדי לגלות את הבומרנג חוזר ישר לתוך הפרצוף בצורה של תעריפים חדשים.

למרות זאת הבחור המשיך להתעקש והציע לי לשבת רגע ולהירגע בזמן שהוא מרים את האופנוע ואת המגש מהכביש. קצת לא נעים להודות אבל זה מסוג הדברים הכי מוזרים שקורים, אולי בגלל שהייתי עצבנית ואולי כי משהו השתחרר בעקבות הנפילה - הוא ממש עשה לי את זה. פתחתי בקבוק קולה שהיה לי בארגז ושתיתי מהפיה, בזמן שהחתיך החנה את האוטו שלו והתיישב לידי עם מגש פיצה וחיוך מבויש. אמרתי לו שהכל בסדר ואני חייבת להגיע ללקוח, והוא אמר שהוא הלקוח והתנצל שהבהיל אותי עם הרוורס המהיר לתוך החנייה. הוא פשוט היה חייב להספיק להגיע הביתה לפני הפיצה.

כמובן שהוא הזמין אותי לעלות אליו, וכמובן שעליתי, אבל במקום לשתות קפה אכלנו פיצה ודיברנו על החיים ועל בכלל. למחרת בבוקר התעוררתי עם חיוך על הפנים. הוא עוד ישן. יצאתי בשקט מהבית עליתי על האופנוע ונסעתי לאוניברסיטה. למרות שטיפ גדול לא יצא הלילה, נראה לי ש"קריירת" השליחויות שלי קיבלה תפנית חיובית.