באחד מפרקי הסדרה "נשות הטייסים" ששודרו בשבוע שעבר נתקלתי במשפט שהצליח לגעת באחת הנקודות היותר כאובות בהוויה של המגורים בבסיס - "עם כל המתיחות והתחרות אנחנו משפחה אחת כאן." אז זהו, שממש לא. 

יש ביטוי באנגלית שאומר: Good fences make good neighbors. האמת? עד שהטייס ואני התבשרנו שעלינו לעזוב את העיר הגדולה ולעבור להתגורר בבסיס בו הוא משרת לא ממש הבנתי את משמעותו.  

כמה שבועות לפני המעבר כבר התחלתי להתאבל על כל מה שאהבתי בעיר – הקרבה למקומות בילוי שווים, מוסדות התרבות המעשירים, הקניות המשובחות – אבל שום דבר לא הכין אותי לדבר שאתאבל עליו יותר מכל – אובדן האנונימיות וטשטוש הגבולות בין הפרטי לציבורי.

המגורים בבסיס צבאי מחייבים כשרון של לוליין קרקסים ההולך על חבל דק. המטרה היא לא לבלוט יותר מדי, לא להיות שונה או יוצאת דופן, ו"לזרום" עם מה שמקובל מבלי לאבד את עצמך לדעת. בניגוד לעיר בה היחסים עם השכנים הם בגדר כבדהו וחשדהו ויכולים להסתכם בניסיון לגלות מי מהם גונב את העיתון היומי עליו אתם מנויים (אם כי אנחנו רכשנו מס' חברים טובים מבין שכנינו בעיר), בבסיס השכנים שלך הם גם המפקדים, הפקודים, הקולגות, וכמובן, המתחרים הגדולים של הטייס על מאגר מצומצם ויוקרתי של תפקידים.  

אם בעיר הייתי "עוד אחת", בחורה לא בולטת באופן מיוחד, הרי שעם המעבר לבסיס פתאום הפכתי לסוג של "סלב" מקומי. ממש כמו המהפך של סוזן בויל לפני כשנה – הפכתי מדמות סטנדרטית למדי (אם כי לא ממש בתולה זקנה) לאישה מעוררת עניין, מסקרנת, מישהי שאחרים (או יותר נכון אחרות) מדברים עליה ולא בשל כשרון יוצא דופן אלא בשל היותי אשתו של בעלי. אני תולה את הסיבה למהפך שעברתי ביחס של הסביבה אלי בשילוב הקטלני של שעמום, תחרות וכמובן – היעדר גדרות טובים.

בבסיס אין מגלי כישרונות ומפיקי על כמו סיימון קאוול אבל יש זן מושחז ולעיתים אכזרי אף יותר ממנו – "הגרעין הקשה" של נשות הבסיס. קשה להאשים אותן, כשהבילוי המלהיב ביותר הינו יציאה לקניות בחנות השק"מ אז ברור שכל דבר פעוט מעורר עניין וכל פירור דלוח הופך לסופלה שוקולד נימוח במוחן הקודח. המקום ה"לוהט", הבראסרי של הבסיס אם תרצו, הוא הספסל בגן השעשועים הגדול. שם ממוקם החמ"ל, מרכז העצבים והמודיעין הלא פורמלי – שם תמצאו את האקשן אמיתי, את נשות הבסיס במפגן של פרגון הדדי.

אם בעבר הייתי מושא לרכילות הרי שלא ממש יצא לי להתעמת עם זה פנים אל פנים ואני מניחה שהדברים הוסתרו היטב מאחורי גבי. בבסיס, לעומת זאת, הגישה מעט אחרת – כאן דוגלים בשקיפות מלאה. כאן מגישים את הדברים ישר לפנים, בלי לכסות ולנסות להמתיק. 

נשים שמעולם לא החלפתי איתן מילה ואיני יודעת את שמן פונות אלי בתור בשק"ם ושואלות אותך שאלות מתעניינות ומלאות דאגה, שטומנות הערות ארסיות בצידן כמו – "לא קשה לך לא לראות את הילדות שלך?", "מזמן לא ראיתי אותך כאן בגן השעשועים, מה קרה, לקחת יום מחלה?" פשוט מכיוון שאני מעיזה לעבוד במשרה מלאה מחוץ לבסיס. העובדה שגם איני נוהגת לשוטט בבסיס בחיפוש אחר תעסוקה לילדי ולי בשעות אחר הצהריים הקשות כשהבעלים אינם, הופכת אותי לאם הגרועה של השנה בעיני אלה שהחליטו להישאר בבית ומאז מנסות לשמור על שפיותן, לא תמיד בהצלחה יתרה. תוסיפו לזה את העובדה שאינני נוהגת לארח בביתי לסעודות שבת את הכוננים של הטייסת, את מפקד הבסיס ואשתו או בעלי תפקידים אחרים בבסיס ותקבלו אותי כפי שאני נתפסת בעיני הסביבה - האישה הבעייתית, הלא ייצוגית או כלשון חיל האוויר – האופוזיציה.

שלא תבינו לא נכון, למטבע שני צדדים וכמו שחברותי ואני, המתוייגות כ"קרייריסטיות",  עוברות סוג של ביקורת צולבת בכיכר העיר המטאפורית, כך אנו חוטאות באותו הדבר בדיוק כלפי אחיותינו שבחרו במסלול האמהות הטוטלית.

מכיוון שכולנו שייכים לאותה "המשפחה", המידע עובר כאן מאישה לאישה ומאישה לבעלה ובמקרים רבים הביקורת מגיעה לאוזניהם של האנשים האחראים על הקידום של הטייס (שהרי גם חלק מנשותיהם מבלות על ספסלי גן השעשועים בבסיסים שונים), על ההחלטה לגבי תפקידו הבא, על מקום המגורים הבא של המשפחה. זהו מצב לא פשוט, שאין לו אח ורע בשום תחום עיסוק אחר (אולי הוא מאפיין מספר מצומצם של קיבוצים שטרם הופרטו) והוא מאתגר במיוחד לאלה מאיתנו שלא ניחנו בכישרון תיאטרלי יוצא דופן או בכישורי אפייה בולטים. 

המזל הגדול שלנו הוא שלמרות האישיות ה"בעייתית" שלי בעלי מצליח, בכל זאת, להתקדם. מסתבר שבמקרים מסוימים אפילו אישה כמוני לא יכולה לקלקל. כולם כבר מבינים, אם כי לא ממש מאושרים, שאם הם מעוניינים בשירותיו הטובים – עליהם להמשיך לסבול גם אותי כי אנחנו באים כעסקת חבילה.

כידוע, משפחה לא בוחרים - אבל יש מי שמעדיפים לא לחלוק עימה חצר משותפת.