| הכיבוש הישראלי יצר מציאות פוליטית מרתקת במיוחד שלא רק מאתגרת את שלטון החוק בישראל, אלא מצביעה על ריקנותו, חולשתו ושברירותו. במילים אחרות, המלך הוא עירום. שלטון החוק לא מייצג דבר מלבד את עצמו. הסרבנים מימין מאתגרים את שלטון החוק בשם תורתם הלא היא הדת היהדית והסרבנים משמאל מאתגרים את שלטון החוק בשם תורתם הלא היא דת זכויות האדם. אלה גם אלה רואים בחוק ככלי למימוש הערכים והאידיאלים על פיהם הם פועלים, מי צודק יותר, מי פחות. ושלטון החוק הישראלי? בשם מה הוא פועל? בשם החוק. כלומר חוק החוק. וכאשר לא נותר לחוק דבר להיאחז בו, הוא כבר אינו מייצג דבר, אלא הופך להיות ערך בפני עצמו.
אך אין זה המצב רק ביחס לכיבוש. נראה שאזרחי ישראל אימצו לעצמם דת חדשה: דת שלטון החוק. השיח הציבורי יצר זהות מוחלטת בין שלטון החוק לדמוקרטיה. דמוקרטיה היא שלטון חוק ושלטון חוק הוא דמוקרטיה, אנחנו אומרים לעצמנו. מעטים הם אלה שיודעים את הסוד: שלטון החוק הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה, אך אינו תנאי יחיד. אליהם מתווספים כאלה הסבורים כי החוק מוצדק כיוון שהוא מייצג את רצון הרוב. אך דמוקרטיה היא תפיסת עולם מוסרית וערכית שדואגת גם לזכויות המיעוט קודם היותה צורת משטר פורמאלית הפועלת על פי הכרעת הרוב.
יש היוצרים זהות בין שלטון החוק לשמירה על הביטחון. רבות כבר נכתב על האלהת הביטחון בחברה הישראלית. אכן, הביטחון הוא ערך עליון ללא ספק. אך הביטחון בישראל כבר מזמן אינו ערך, אלא כלי. פעמים רבות, באמצעות מילת הקסם "ביטחון", מצדיק שלטון החוק יצירתם של מצבי חירום המאפשרים לו להסתגל במהירות לסביבה משתנה ומאתגרת. במילים אחרות, מצב החירום, המקבל לגיטימציה מטעמי ביטחון, מאפשר לחוק להחזיר לעצמו את השלטון בקלות יתירה ולהתגבר תוך כך על מאתגריו, יהיו אשר יהיו. לא פלא אם כך "שמישהו למעלה" מנצל התרחשויות שונות כדי ליצור עבורנו תחושה מתמשכת ומעיקה של מצב חירום. תחושה זו מהווה קרקע נוחה לאינפלציה של חקיקה דרקונית, אשר בלית ברירה אחרת מתקבלת כמובן בהבנה ובהכנעה מצד האזרחים המפוחדים. אין עוד שלטון החוק בשירות הביטחון, אלא הביטחון בשירות שלטון החוק.
שלטון החוק הפך להיות דרך חיים של ממש. הוא זה שמתווה ומעצב את אופן החשיבה שלנו ביחס לסוגיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות מהמעלה הראשונה. הוא זה שקובע עבורנו את סדר היום. הוא שפתנו ותרבותנו. ואין כמעט סוגיה חברתית, כלכלית ומדינית שאינה נדרשת לשלטון החוק. התנהגותם של אזרחי ישראל מותנית לא על ידי מוסר וערכים כי אם על ידי חוק. כלומר, חוק החוק.
חבר כנסת טוב הוא מחוקק טוב ומחוקק טוב הוא זה היוזם כמה שיותר הצעות חוק. אם אינך מחוקק, אינך קיים. חבר כנסת שלא פועל לחקיקה נתפס כמובן כעצלן, כלא יעיל וכמי שמעל בתפקידו. החוצפה של נבחר ציבור אשר מעז ליהנות ממנעמי השלטון אך אינו תורם למערכת דבר ממשי בתמורה. חבר כנסת מחוקק רואה עצמו כמי שמשאיר אחריו חתימה ברורה, כמי שמגשים את ייעודו כנבחר ציבור, כמי שבאמת פועל למען המערכת ולא מכלה את זמנו על מה שאינו נרשם בספר החוקים הגדול. אין לנו מנהיגים, יש לנו מחוקקים.
וודאי שחשיבותו של החוק אינה מוטלת בספק. אך אם אנרכיה היא בקצה האחד, הרי שאנחנו נמצאים בקצה השני. איננו מסוגלים עוד לזוז, להתנהג ולחשוב מבלי ששלטון החוק יאמר לנו איך. אנו סוגדים לחוק ומתייחסים אליו בקנאות דתית. החוק הוא המושיע. הוא הגואל. הוא יצילנו מכל צרותינו. אנו עבדים של החוק, וגרוע מכך: נראה שהתרגלנו.
מדברים כל הזמן על חשיבותו של שלטון החוק. על הצורך בחיזוק וביסוס שלטון החוק. על הסכנה הנשקפת לשלטון החוק. אך נראה שמצבו של שלטון החוק מעולם לא היה טוב יותר עד כי נראה שמצבו של שלטון החוק מעולם לא היה גרוע יותר. נראה ששלטון החוק ביסס את כוחו בצורה מוצלחת, מוצלחת מידי, עד שהוא התנתק מיוצריו והפך לישות עצמאית הנאמנה אך ורק לעצמה. קם הגולם על יוצרו. אין לנו חוק, לחוק יש אותנו.
והנה נתון מדהים לסיום: בכנסת הנוכחית (ה-18) הוגשו בתשעה החודשים האחרונים כבר יותר מ-2,000 הצעות חוק, מספר שיא של כל הזמנים. זהו מקרה קלאסי של אינפלציה: ככל שערכו של שלטון החוק יורד, כך אנו מדפיסים יותר ויותר חוקים. עד לקריסה. |