לא יאומן. 18 שנה חלפו עברו ואני מוצאת עצמי יום לפני גיוסה של ביתי הבכורה. נכון זה לא בן והפחדים הם לא אותו הדבר. אבל יחד עם זו ההבנה שזהו היא לא ברשדותי או בשליטתי יותר ובכלל שהיא מצד אחד כזו גדולה ומצד שני כל כך קטנה. לא פשוט הקונפליקט והמעמד.

הצבא מחייב אותי כאמא להכיר בעצמאותה המוחלטת כמעט(אולי לא כלכלית) אבל זהו ממחר על מדים.

אני מסתכלת אחורה 20 ומשהו שנים ונזכרת ביום הגיוס שלי לאחור ואומרת לעצמי כמה הייתי עוד ילדה ויחד עם זו כמה הרגשתי ענקית ומלאת גאווה.

ילדתי אני מאחלת לך רק הנאה והצלחה וסומכת עליך מכל הלב . מתגעגעת כבר עכשיו וגאה בך תמיד.

אמא.