כותרות TheMarker >
    ';

    INNOVATIVE DEVELOPMENTS MANDISI SA

    הבלוג הזה הוא האח הישראלי של הבלוג שאני מפעיל בדרום אפריקה - [שם תמצאו מאמרים ועדכונים מהנעשה בכלכלה של דרום אפריקה ושכנותיה. www.ilaninnovativedevelopments
    blogspot.com ]
    כאן אני כותב לחבריי ולקוחותיי כדי קצת לעזור ולספוג את חוויית החיים בדרום אפריקה למי שמעוניין לבקר, לדעת וודאי לעשות עסקים כאן.

    ארכיון

    0

    יומן דרום אפריקאי - טור שבועי מספר 3 מאת אוֹרי אילן – 10 בינואר 2010

    2 תגובות   יום שני, 11/1/10, 08:42

    יום ראשון היום, כבר מאה חמישים ואחד יום לפתיחת המשחקים ואנחנו תחת צל כבד של התקפת הטרור הרצחנית על אוטובוס הנבחרת של טוגו בקאבינדה שבאנגולה, המארחת את אליפות אפריקה בכדורגל. התכוונתי היום לדבר קצת על האווירה סביב הנבחרת הלאומית של דרום אפריקה, בהקשר הזה, במיוחד לצל העובדה, שהיא לא הצליחה לעבור את המשוכה הדרושה, כדי לשחק באליפות הזו ולמרבית האירוניה מקומה בטורניר גביע העולם כבר מובטח לה. אבל אירוע טרור, במהותו, נועד לשבש את החיים ולהסיט את תשומת הלב. במקום שנדבר על ההתקפה של טוגו, אנחנו מדברים על ההתקפה על טוגו...

    אני גם לא רוצה לדבר על פוליטיקה עולמית ושאר מרעין בישין, כי הרי כל הכוונה שלי היא לספר לכם על החיים כאן. אבל כשאני קורא את התגובות והטוקבקים על ההתקפה, שמיד משליכות על משחקי גביע העולם שייערכו כאן ביוני-יולי השנה וכמה אפריקה מסוכנת ושמשחקים בסדר גודל כזה יכולים להתקיים רק באירופה ובארה"ב...נו, נו, מי שמכיר אותי יודע שאני לא יכול להתאפק – איזה שטויות – רק לפני שבועיים כמעט התרסק מטוס על דטרויט. להזכיר את התקפות הטרור במדריד, לונדון? ומה עם אולימפיאדת מינכן? שכחנו כבר? כל זה רק כדי לומר שאם אנחנו מתכננים את החיים שלנו לפי התקפת הטרור הבאה, אין מקום בטוח על פני כדור הארץ.  

    בתחילת שנות התשעים נסעתי לראות במו עיניי כפר קטן בשם לוקרבי, כפר במחוז דומפריז וגלאוואי בדרום סקוטלנד. בשנה האחרונה הוא קצת חזר לחדשות אחרי שהסקוטים שחררו את מי שנשפט על הטמנת הפצצה במטוס הג'מבו של חברת פאן-אם, טיסה 103, ב-21 בדצמבר 1988 וגרם למותם של 259 נוסעים ואנשי צוות ועוד 11 בני אדם בכפר הקטן והשלו הזה. למה נסעתי? כי רציתי לחוש בעצמי את העצמה של הגורל העיוור, זה שלא מבחין בין הקרבנות. רציתי לראות איך המקום הכי מרוחק והכי שקט, הכפר שלא מעורב בשום קונפליקט עולמי או מקומי, האנשים הכי מנותקים בתבל, איך יום אחד נופל עליהם ג'מבו מהשמיים, שאחד קדאפי החליט לפוצץ לאמריקנים ערב הכריסטמס שלהם...ובאותה הזדמנות הורס להם את הכפר ואת החיים.

    ביקרתי רק כמה שנים אחרי ולאסון לא היה זכר. הכול היה ירוק ופסטוראלי עד כאב. לוקרבי לא חדלה אחרי האסון שנפל עליה, תרתי משמע, להיות מרוחקת, מנותקת, שלווה ואדישה למתרחש בעולם. הטרור לא הוציא אותה מכליה, בניה לא יצאו אל הקרב לגאול את כבודם של ההרוגים התמימים. הבתים שוקמו, גינות חדשות נשתלו. לוקרבי נשארה לוקרבי.

    אינני יכול לחיות בוולינגטון, שבלב אזור היין המדהים של הקייפ, בלי להיזכר בלקח לוקרבי. לא שאי אפשר ליהנות מהשקט והשלווה כאן – בהחלט כן. אבל בכל רגע נתון ובכל מקום על פני כדור הארץ, יכול ליפול ג'מבו מהשמיים וגם את זה אסור לשכוח. השבוע, נבחרת טוגו אכלה אותה. חבל.

    טוב, עכשיו קיץ כאן ווולינגטון יכולה להיות אכזרית. ארבעים ומשהו מעלות בצל ויבש כמו אילת, רק בלי הים. שעה עד שעה וחצי נסיעה לכל כיוון ואנחנו או בחוף הדרומי של המשולש – כלומר בקייפטאון, או בחוף המזרחי – האוקיאנוס ההודי, או בחוף המערבי -  האוקיאנוס האטלנטי. או בלי נסיעה - בבריכה. או בלי לצאת מהבית בכלל – במזגן.

    עונת החגים הולכת ונדחקת לאיטה החוצה. קשה לאנשים לעכל את העובדה שהחגיגה נגמרת וצריך לחזור למציאות. הנוהג כאן הוא לקחת חופשה עם הילדים, כאשר בתי הספר פורשים לחופשת הקיץ, כריסטמס וראש השנה הנוצרית ולסגור גם את העסקים. בעיקר בתחום השירותים והבנייה, כי בתחום התיירות, הנופש והאירוח, כמו גם בתחום הקמעונאות, הכול פורח.

    ויש קריקט.

    אני כבר כמה זמן שובר את הראש איך להסביר לכם את התופעה הזו. אין מה לדבר שגם אני עוד לא יודע כלום על המשחק הזה, ודאי לא כדי ללמד אתכם. אבל התופעה שווה התייחסות. זה בגלל שאנחנו גדלנו על כדורסל וכדורגל. סופרים כל דקה. שעון העצר בכדורסל מורט לנו את העצבים – כל שנייה קובעת. "מה הייתה הדקה?" קריקט, זה בילוי שמתחיל במשחקים בני יום אחד – שלם, ויכול להגיע למשחקי "מבחן" – Test Matches – שנמשכים כל אחד חמישה ימים – שלמים. ומשחקי המבחן באים בדרך כלל בסדרות, אז עכשיו נמצאת כאן נבחרת אנגליה, שסיימה את המשחק [חמישה ימים!] השלישי נגד דרום אפריקה ביום חמישי האחרון והשתיים נערכות למשחק האחרון בסדרה הזו שיתחיל ב 14 לינואר. בהתחלה הייתי שואל את טל, בני בן ה 12 שמשחק בעצמו קריקט, נגיד באמצע היום השלישי, "מה קורה?" אחרי כמה מבטים של ביטול שקבלתי ממנו, כאילו, איזו בורות זה לשאול בכלל שאלה כזו – הרי בקריקט עד השנייה האחרונה לא ידוע "מה קורה". אין דבר כזה מי מוביל? או, כמה-כמה? אלה זורקים ואלה חובטים. אחר כך מתחלפים; והכי מדהים? שבסוף יכול להיות תיקו. אחרי עשרים יום שהחבר'ה האלה בילו על המגרשים, אין הכרעה. אז אני לא שואל יותר שאלות שטותיות וזה כבר מביא אותי לרמה אחת מעל לבור הממוצע. אבל כרטיסים למשחקים האלה נחטפים במהירות. היציעים מלאים. האנגלים שילמו מינימום אלפיים פאונד על חבילות מיוחדות לסדרה הזו והם ממלאים בהמוניהם את המגרשים בהחליפם את הקור העז במולדתם בקיץ הדרום אפריקאי. אנשים אוכלים ושותים, יושבים שעות וימים שלמים ומבלים. ערוצי הספורט מכסים כיסוי מלא והכסף שזורם בעסק הזה הוא גדול. גדול מאוד.

    בשבוע שעבר דיברתי וכתבתי על השסעים בחברה כאן. בספורט זה מאוד בולט. הקריקט והרגבי "שייכים" עדיין ללבנים והכדורגל, לשחורים. [שוב אני ממליץ – לכו לראות את "אינוויקטוס"]. זה משתנה, אבל לאט. אפשר לראות יותר שחקנים שחורים משחקים קריקט ורגבי, ואיתם גם קהל האוהדים מתחיל להיות יותר מגוון על היציעים. בכדורגל זה כמעט ולא קורה. בנבחרת הלאומית יש שחקן אחד לבן, מתיו בוט שמו,  ולמרבה הפלא הוא ממש גיבור לאומי בעיני קהל האוהדים, שהוא כמעט על טהרת השחורים.

    שוב, אני חוזר ומדגיש את המציאות שקיימת כאן – אכן יש שסעים עמוקים וגלויים, אבל בה בעת יש מאמץ אדיר לגשר עליהם כמעט מכל הצדדים ובודאי מצד ההנהגה. והמאמץ הזה, הוא הראוי לתשומת לבנו, במיוחד כאשר בגדול, הוא נושא פרי. לאט, לאט, פסע אחר פסע, פצע, אחר פצע. הגלדה.

    רבים שואלים אותי, כולל אליהוא בן און בתכניתו "הקשר הישראלי" ברשת ב' של קול ישראל, על מצב הפשע והביטחון האישי כאן. אני מבטיח להתייחס לנושא הזה בטור של השבוע הבא. הרגישו חופשי לשלוח אלי תגובות, הערות, תהיות ושאלות, אם יש לכם; אשמח להתייחס. 

    אוֹרי אילן

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/1/10 21:26:


      בקי היקר,

       

      תודה על תשומת לבך ועל התעיינותך. כל הכבו על הרוח הצעירה ואולי בטור הבא אכתוב קצת על גורדון וסופי, השכנים ממול ברחוב הקטן שלנו בוולינגטון שמתקרבים גם הם לשמונים ותאוות הטיולים לא עברה להם. יש להם קרוואן והם מחכים שכולנו נחזור לעבודה ולבית הספר ואז הם מנצלים את הרגיעה באתרי הקמפינג לצאת למסעותיהם. אני אשאל אותם קצת השבוע איך ולאן הם נוסעים ואספר להם עליהם. בעיקרון, דרום אפריקה היא מדינת תיירות בכל מובן המילה, עם כל מה שאתם מעלים על דעתכם, אך בעיקר טבע ונוף. אני מבטיח לכתוב יותר. אם אתם רוצים יותר מידע כתבו לי למייל ואפנה אתכם למקורות אחדים. [oriilan@telkomsa.net]

       

      שלכם

       

      אורי

        19/1/10 22:04:

      שלום

      הגעתי באקראי לדף שלך, והתרשמתי מאד 

      הסקרנות גברה ככל שהתקדמתי בקריאה

      והשאלה שלי, האם ואם כן - ניתן לטייל בשקט נפשי (פרט ליוהנסבורג - ביתר הממלכה, כבכל מדינה נורמלית, כדבריך), אז כמה זמן יש להקדיש לטיולי נוף, (אני בעקררון מתרחקים מערים)

       

      להתייחסות, אנו צעירים מתקרבים לגיל 80. הכוונה לטייל בנהיגה עצמית.

       

      ערב טוב

      ותודה מראש

      בקי דקל

       

      פרופיל

      Ori Ilan
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות