כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    הטבעת

    20 תגובות   יום שני, 11/1/10, 11:05

    הטבעת © מאת אחאב בקר

     


    החול החם להט תחת כפות רגליו של אסף הקטן. בן שנתיים וחצי התרחק קצת מקו החוף ונלכד על החול הלוהט. בכי המצוקה והכאב הזניקו את מיכל אימו, ותוך שניות היה בידיה, כפות רגליו הכואבות, נרגעות במים הנעימים. גאות הים הותירה מעין לגונה ארוכה וצרה המקבילה לקו החוף. אסף ותאומתו אלה שכשכו בה יחד עם מיכל, בצהרי יום קיצי.
    חוף פלמחים, אחד החופים הנעימים והיפים בארץ. בדרומו של החוף, מתנשא צוק גבוה לתוך הים ויוצר נמל טבעי וקטן. בסביבת הצוק פזורים שרידים ארכיאולוגיים של יישוב קדום - "יבנה ים", הוא נמל העיר יבנה העתיקה. אפשר לטפס עליו לגובה ולהשקיף על הדייגים המשליכים חכות מהסלעים שתחתיו לים. רואים מפה את אשדוד ואת ארובות תחנת הכוח. צפונה משם, נשקפות בת ים וראשון לציון המערבית. באופק מזדקרים מגדלי מתחם הבורסה ברמת גן ובנתיבי איילון. אחת לכמה שנים נחפרים ומשוחזרים עוד חלקים מהחומות ומהקירות של המצודה, ששכנה פה מאות בשנים.


    עמיר ושלומי ישבו על כסאות המסעדה, שהיא מזנון חוף ולגמו בירה קרה ומקציפה. לא מזמן יצאו אל החוף מדייג ארוך על השונית הדרומית מול הצוק. בסוף המאה הקודמת , היו כאן שרידי אונייה, שטבעה ונשארה לכודה על השונית. הגיעו לכאן לפנות בוקר ובסירת גומי קטנה צלחו את המרחק הקצר לשונית. השליכו חכות בכוונה לדוג את דג הדקר הידוע בכינויו "לוקוס" . דג זה נחשב למאכל תאווה ומחירו בשוק גבוה. העומק בקרבת השונית הדרומית אינו רב. את דג הלוקוס ניתן למצוא חבוי בתוך הכוכים, עמוק בין הסלעים. הסיכויים טובים לדייג, סמוך לשקיעה או לזריחה. כדאי להשתמש בפיתיונות הקלמארי ובתולעים גדולות. חברי ילדות הם, מתקופת הגן , שגדלו בשכונות המזרחיות בראשון לציון. הלכו יחד לבית הספר מכיתה א' ועד י"ב. בני שלושים ושתיים, נשואים טריים שלמרות מחאות נשותיהם הצעירות, מוצאים מידי פעם זמן לדוג ולקשקש לבדם. הצליחו היום, לוקוס גדול יחסית , שלושה קילו ושתי פלמידות שנקראות גם טונה שחורה, גדולות גם הן. קרבי הדגים , הסנפירים, ושאר החלקים, כבר נוקו ונשטפו במי הים, מאכל לדגים ולסרטני השוניות. לרגע נדמה לעמיר כי ראה ניצנוץ בעת שניקה הדגים. בדק שוב את הפסולת שנשטפה לחול ולמים. שום דבר. רק צורת טבעת מוטבעת בחלקו הפנימי של דג הלוקוס גרמה לו להרים גבה. בערב יצלו אותם על גחלים בתוך נייר כסף עם עשבי תיבול, זעתר רוזמרין ולימונית, שייספגו בבשרם ויתנו טעם מיוחד.


    "אמא תראי מה מצאתי" התלהבה אלה הקטנה שלא ממש התעניינה בדרמה של אסף והחול הלוהט.
    כף הפלסטיק הירוקה בידה האחת, וחפץ מבהיק ונוצץ בידה השנייה.
    "בואי תראי לי, וואו, איזו טבעת מדהימה, מצאת פה בחול ? "
    מיכל בחנה את הטבעת הנוצצת. טבעת פשוטה וחלקה ללא עיטורים. צבעה זהב, ובחלקה הפנימי רשומות כמה אותיות בשפה לא מובנת.
    "איפה מצאת ?"
    "חפרתי בור לרגליים שלי ושל אסף, אסף בוא כבר , יש לנו בור רגליים" צהלה אלה והתיישבה, רגליה בתוך הבור , משאירה מקום לרגליו של אסף ששכח כבר מהכאב.
    מיכל החליקה את הטבעת על הקמיצה, הטבעת התאימה בדיוק. הסתכלה סביב, אך לא ראתה אף אחד שהטבעת יכולה להיות שייכת אליו. המציל השזוף וארוך השיער, קיבל ממנה את מספר הטלפון והבטיח למסור אותו למי שיחפש טבעת אבודה. כשהתרחקה מהסוכה, לכיוון מזנון החוף, התבונן בגופה היפה והחטוב, בשערה השחור, הגולש על כתפיה, ובישבנה החמוד. חכך בליבו האם לנצל את ההזדמנות ולהתקשר אליה מאוחר יותר. זה מה שהיא רוצה? למראה הילדים המפזזים סביבה בדרך אל המקלחות חייך , הרים המשקפת והחל לסרוק את הים ולחפש שוחים במצוקה. הים שקט ודגל לבן על הסוכה. מהצוק הדרומי משתרעת רצועת החול צפונה עד קיבוץ פלמחים. מערות קבורה, חצובות בסלע ומחצבות ישנות פוצעות את רכס הכורכר, שנושק לחוף הסלעי. בקיץ שוקק החוף חיים. חבורות צעירים ומשפחות רוחצים בו, לנים ומשתכשכים בין הגלים הכחולים והסלעים. אוספים צדפים ומתבוננים ביצורי החוף השונים. סרטנים, וצדפות הדבוקות לסלעים שטופי הגלים. קול המציל גוער ברוחצים. זרמים חזקים ומערבולות גבו פה הרבה קרבנות במהלך השנים. בעומק כמה מאות מטרים ניצבות שלוש שוניות. בשעת השפל רואים אותן היטב ומיטיבי השחייה מטפסים עליהן. השוניות משמשות כשוברי גלים טבעיים ולכן הגלים בחוף חלשים ונמוכים יחסית. בין השוניות מתמקמות להקות גולשי הגלים, "הגולשים" במלעיל וצדות את הגלים המתנפצים אל החוף, בכל עונות השנה.


    מיכל הזמינה לעצמה משקה מוגז בטעם אננס, והשאירה את ילדיה להתלבט בקניית הארטיק יחד עם המוכרת הצעירה. טקס בחירת הארטיק החל. אלה ואסף התעניינו וקיבלו הסברים על כל סוגי הארטיקים שהופיעו בשלט הפרסומת מחוץ לדלפק. כעבור כמה דקות, הצליחו לבחור ארטיק "אבטיח על מקל" שנמצא גם במקרר ולא רק על השלט. הטבעת זהרה ונצצה על אצבעה. הורידים בגב כף ידה הודגשו והתעבו כמו עבר עליהם צייר, במכחול עדין. אורי, בעלה של מיכל משרת בחיל האויר בבסיס סמוך. למרות הקרבה נעדר מהבית, ברוב ימי השבוע. התפקיד שלו סודי עד כדי כך, שאפילו מיכל לא יודעת מהו. לפעמים מגיע באמצע הלילה ומחליק למיטה לחבק אותה מאחור ולטמון פניו בשקע צווארה. בסופי השבוע כמעט תמיד נמצא, ואז כולו שלה ושל הילדים. נפגשו במקרה ליד חומת המנזר בשכונה הדרומית בירושלים, ליד ביתה. המנזר היווני העתיק החביא בתוכו גינה יפה ושלווה, צבועה, בעציצי גרניום פורחים ושתולה בצמחי תבלין. אורי הסקרן טיפס להציץ על פינת החומה, שזכוכיות חדות צבעוניות, קבועות בראשה. ברושים גבוהים הצלו על הגינה הגדולה והשקטה.


    "אפשר לעזור לך" חייכה אליו מיכל . אורי סובב אליה מבטו ברגע של שמש, ונלכד בין רסיסי האור הירוקים שנצצו בתוך עיניה הגדולות והחומות. מיכל נולדה בירושלים למשפחה שורשית שלפי המסורת מעולם לא עזבה את ארץ ישראל. בלהה, סבתה הזקנה, ילדה את אימה של מיכל בעת המצור על הרובע היהודי במלחמת השחרור. מייד לאחר הנפילה בשבי, הועברה ברכבו של קצין אנגלי, עם התינוקת לצידה המערבי של העיר.
    "שורשי משפחתנו מגיעים עד למשפחת החשמונאים ואפילו לדוד המלך" נהגה סבתא בלהה להתפאר.
    "תשאלי את דוד אברם". הדוד אברם עבר את גיל מאה. היה לו ספר שקיבל מסבו, ובו נרשמו ותועדו בכתב יד, המחקרים אודות אילן היוחסין ותולדות המשפחה. אברם עמד בקשר עם גניאולוגים ומומחים ברחבי העולם ושקד על פיתוח האילן ועל שימור המסורת, התמונות, והסיפורים לדורותיהם. מיכל התייחסה אליו כמו למשוגע חביב ונעזרה בו כשכתבה את עבודת השורשים שלה בכיתה ז'.


    "רוצה טבעת, טבעת יפה שלי" תבעה אלה הקטנה, פניה מרוחים באודם ה"אבטיח על מקל" כמו גם ידיה הקטנות. מיכל הסירה הטבעת מאצבעה וטמנה אותה בנרתיק משקפי השמש שלה.
    "בבית, קודם נקלח אתכם, ואחר כך נאכל צהריים ואז נסתכל שוב על הטבעת", דחתה מיכל את סקרנות הקטנה. בנסיעה עד הבית בנס ציונה, שכחה אלה מהטבעת ויחד עם אסף נרדמה בחדר הילדים. מיכל העתיקה את הכתובת מהצד הפנימי של הטבעת. ושרטטה אותה על נייר, סרקה, ושלחה במייל לדוד אברם.
    הדוד אברם אמנם זכה לגיל מופלג, אבל שלט במחשב ובמייל. לאחרונה החל להעלות את אילן היוחסין לאתר גניאולוגי חדש, שמצא באינטרנט. אברם נולד בתחילת המאה הקודמת ברובע היהודי בירושלים. הוא זוכר חיילים טורקיים בילדותו, ואת גנרל אלנבי נכנס לירושלים. שולט בשמונה שפות, שכלו צלול ועדיין מתהלך על רגליו כמו צעירים ממנו בארבעים שנה. במשך ארבעים שנה, עבד כעיתונאי ב"דבר" עיתון פועלי ארץ ישראל. רבים מהרחובות בערי ישראל קרויים על שם מכריו הרבים שפגש בשנות עבודתו ובסיקורו את החיים ביישוב, בארץ, ולאחר הקמת המדינה. יותר מארבעים שנים שהוא גמלאי. התנדב בגנזך המדינה, לימד באוניברסיטה העברית, ומילא את זמנו במחקר ובאספנות.


    "אני לא יודע לפענח את הכתובת אבל יש מי שידע, אלו אותיות יווניות עתיקות." השיב אברם אחרי שעה.
    מיכל אהבה לשוטט על הצוק מעל חוף פלמחים. אפשר היה לשבת ברומו ולהסתכל על הדייגים העומדים על הסלעים שלרגליו. השמש והגלים והרוח, הים הרחב והסירות הרחוקות רעש הגלים המתנפצים נגעו בנפשה. זה היה המקום שלה. יכלה להתבונן בים שעות ארוכות לדמיין, לחשוב ולהרגיש איך העולם ברור ונהיר ומובן, כשמסתכלים מראש הצוק אל הים.
    "תראו אותה, ירושלמית שכמותה , ככה מאוהבת בים?" הקניט אותה אורי.


    בליל קיץ בשנת 490 לספירה, לאור הירח המלא, התקרבה הספינה הקטנה ליבנה-ים, נמלה הקטן של העיר יבנה. אוגניה הצעירה מצור, ואימה מרים בין הנוסעים בספינה. אור הירח והלפידים הברורים בראש המצודה הקלו על ההתמצאות. הספנים חתרו בדיוק ובריכוז, אל הנמל הקטן כדי להטיל עוגן ולפרוק את משאם. שלושה ימים ארכה ההפלגה, ובדרך עגנו בעכו, ובאפולוניה. מוצאה של אוגניה, ממשפחה יהודית עשירה ומכובדת בצור, שורשיה הגיעו עד למשפחת החשמונאים. אביה איש אמיד וטוב לב ממוצא פיניקי, סחר בכלי זכוכית והפליג בנמלי הים התיכון. לאחר מות האב נשארו אוגניה ואימה מרים, לבדן. הרכוש הרב שהותיר האב, נוהל ונגזל על ידי משפחת אחיה של האם. תוך זמן לא רב השתלטו האחים על הרכוש ונישלו אותן מכל עמדת השפעה. לא חסר דבר למרים ולאוגניה, אבל ליבה של מרים נחמץ. קשה היה לה לקבל את העוול. פטר האיברי, נזיר מגיאורגיה הגיע באותה התקופה, לעיר צור במסעותיו להפצת הדת והאמונה. פטר שנודע בכריזמה ובהומור התיידד עם מרים ואוגניה. האם והבת נשבו בקסמו של פטר וליבן יצא אחר סיפוריו המיוחדים על ירושלים, קיסריה, ועל ערש הנצרות. כשעזבו איתו על הספינה הקטנה ליבנה, הוכרזו כמשומדות על ידי היהודים בצור. אוגניה ומרים ארזו את מה שיכלו לשאת בספינה הקטנה ועזבו את צור לתמיד. על אצבעה של מרים ענודה הטבעת שירשה מסבתה. טבעת זו עברה במשפחתה דורות רבים. על פי המסורת, מרים החשמונאית , קיבלה אותה במתנה מקליאופטרה מלכת מצרים, והורישה אותה לפני מותה, לנכדתה.


    בעכו, טיהר פטר את אוגניה, וייעד אותה לחיי נזירות. הוא הטיף לסגפנות. כחלק מהפיכתה לנזירה ואולי גם לקדושה, שקל להשיא אותה למשיח בעצמו. שערו הלבן האסוף לאחור, עיניו הבורקות והדרמטיות בה דיבר , שיוו לו דמות של נביא קדמון.
    אוגניה ומרים ישבו על הספסל בירכתי הספינה. הלפיד שבער בחרטומה, האיר את הגלים. אפשר היה לראות את האור הגבוה במרומי המצודה. למטה על המים בדרך לנמל, נראה אור חלש וקטן, כאור מנורת שמן.
    "עוד מעט נעגון בנמל, האור הקטן שייך בודאי לדייגים העומדים על השונית הקרובה." בישר להן פטרוס.
    המים געשו סביבם. בתולות הים הקיפו את הספינה הקטנה והיטו את מסלולה אל השונית. האור החלש התגלה כנזר אצות הבוהק על ראשה של בתולת ים יפיפייה. חמש בתולות ים רכות וענוגות, שחו סביב לספינה הקטנה ומשכו אותה אל השונית הדרומית, ממש מול המצודה.
    "אבינו שבשמיים, הושיענו" פטר הוציא צלב עץ שחור מכיסו ונופף בו.
    "אין צורך לערב את אלוהיך, אין לנו עניין בו או בך" חייכה בתולת הים המקסימה.
    שרועה הייתה על השונית, גופה היפה ושדיה הגלויים דמויי האגס, מחוץ למים. זנבה נע במים באיטיות ובנינוחות.
    "מה רצונכן"? שאל פטר הזקן, רועד כולו .
    "אוגניה, מוזמנת לבוא איתנו" ענתה וקולה נשמע כשיר.
    "אוגניה הבתולה היפה, תבוא אלינו ותהייה למלכת הים" התרונן קולן של חמש הבתולות במקהלה.
    "איני יכול להסכים לכך" ענה פטר.
    ליבה של אוגניה געש. הבתולות הקסימו אותה. חשק עז התעורר בה לקפוץ למים ולהצטרף אל בתולות הים המפתות. פטר החכם והחזק נראה אומלל ונלעג, לעומת קסמן של בתולות הים. זרועה של אימה חיבקה אותה חזק .
    "אבינו שבשמיים ישוע והקדושים, הצילו , הושיעו", זעק פטר האיברי. בתולות הים שרו וצחקקו, ונתלו על הספינה. חושפות את חלק גופן העליון ליושבי הסירה המוקסמים והמבועתים.
    לפתע בקע אור חזק מהספינה וסנוור את יושביה ואת בתולות הים שבמים. הטבעת, ירושת הדורות בהקה על אצבעה של מרים הנושאת ידה למעלה.
    "מה לכן מאוגניה? הרפו ממנה" קראה מרים בקול.
    "טבעת זו - מוכרת לכן היטב, קחו אותה והרפו מאוגניה".
    למראה הטבעת , החלו בתולות הים לשחות במהירות ובהתרגשות סביב לספינה. זנבותיהן מתפתלים ומתנועעים בזריזות.
    "אל תתני להן כלום, עד שנהיה על החוף", לחש פטר למרים.
    "אוגניה נועדה לחיי נצח איתנו, ליבה שייך לים, והיא תבוא מרצונה. הטבעת שייכת לאַמפִיטרִיטֶה אשתו של נפטון אל הים. קליאופטרה גנבה אותה ממנה, ועלינו להחזירה". אמרה הבתולה בנועם.
    "תחזיק אותה חזק" לחשה מרים לפטרוס. מרים שגדלה על הים בלתה רוב ילדותה על החוף הסלעי של צור. שם למדה לשחות ולצלול כאחד הנערים שולי הצדפות והסרטנים.
    אוגניה המוקסמת לא שמה לב לחבל הנכרך ונקשר בעדינות סביב רגליה. ועד ששמה לב ונאבקה לקפוץ למים אחרי מרים, כבר נכפתה חסרת אונים על קרקעית הספינה הקטנה. מרים שמה הטבעת בפיה, צללה לעומק הים, וטמנה אותה בזריזות מתחת לחול  שבקרקעית מערה קטנה, הפעורה בשונית. בתולות הים צללו אחריה מייד  ומשכו אותה למעמקים, משוכנעות שהטבעת בבטנה. הסירה עגנה בחוף, לקול צרחות הזעם והאימה של אוגניה הנאבקת להשתחרר ולצלול אחרי מרים ובתולות הים. מראות קשים של מרים, מבותרת ונגזרת בשיניהן הצחורות והבריאות של בתולות הים, בניסיון למצוא הטבעת, נצרבו בזכרונה.


    פטר האיברי דאג להרחיק את אוגניה המסכנה, מהים הרחק להרים, למנזר ליד ירושלים. העיר שירדו עליה תשעה קבין של יופי, לא האירה לה פנים. המנזר הקשוח והדלות דיכאו אותה. הילדה התוססת והמשכילה מצור הייתה לנזירה מתבודדת ושתקנית. הרי יהודה, הקרחים והשוממים, חיי הנזירות והגעגועים העזים לים, כופפו את רוחה. פטר נפטר, ולמעשה לא נותר לה איש בעולם. אמונתה התרופפה, והיא מאסה בעבודת הקודש ובתפילות. אם המנזר ריחמה עליה והרשתה לה לעבוד בגן הירק ובבוסתן המנזר. נתנאל השומרוני הצעיר נהג להשקות את העדר הקטן שלו ליד גדר האבנים של המנזר. עיניו החכמות והסקרניות נפגשו בעיני אוגניה, גדולות,חומות ורסיסים ירוקים מרצדים בהן באור השמש. לילה אחד חמקה אוגניה אל נתנאל ואל עדר הצאן שלו ולא שבה למנזר.

    בבוקר שבת, הגיעה התשובה מהדוד אברם בדוא"ל.
    "כנראה שזהו אחד משמותיה של אלה יוונית עתיקה- "אַמפִיטרִיטֶה" - אשתו של פוסידון אל הים הידוע גם כנפטון. אשמח לראות את הטבעת עצמה, ייתכן והיא קשורה לסיפור קדום במשפחתנו. אל תתקרבי איתה אל הים" כך כתב לה, הדוד אברם.


    אורי והתאומים שיחקו במי האפסיים בלגונה המקבילה לחוף. מיכל שחתה הרחק בתנועות נמרצות. הטבעת נצצה על אצבעה. דגל לבן התנוסס על סוכת המציל, הים חלק ושקט. יום נהדר לשחות אל השונית. עוד כמה תנועות והיא לבדה עומדת על הסלעים כפות רגליה במים, כמו ישו ומנופפת בידה לחוף.

    "גברת עם הטבעת, תחזרי מייד לחוף " רועם המציל ברמקול.
    "איך הוא זוכר אותי ?" חשבה לעצמה מיכל.

    הדוד אברם שהופיע במפתיע, אורי והילדים, הוריו של אורי, כולם עומדים ומנופפים וקופצים ומסמנים לה בבהלה, לחזור לחוף .
    "מה עושה פה הדוד אברם בשבת בבוקר בגילו ? להגיע כך לחוף במפתיע ".


    "אוגניה....אוגניה....אוגניה....המלכה" בתולות הים סילסלו בקולן סביב השונית.
    "ידענו שתחזרי אלינו. הו אוגניה מתוקה, מיכל שלנו"
    בתולות הים הקיפו את השונית והתחרו ביניהן כדולפינים עליזים, על תשומת ליבה של מיכל. יפיפיות גלויות חזה וזנב דג .הקסימו אותה בשירתן. מיכל הבחינה כי עיני הבתולות נשואות לטבעת המבהיקה על אצבעה.
    "בואי אלינו אוגניה - מיכל, הים קורא לך, היי אחת מאיתנו". חייכה אליה הבתולה והתיישבה על הסלע לידה, חצי גופה העליון מחוץ למים. ידיה מושטות אליה מלטפות את כתפיה, אצבעות מרפרפות על פניה.
    "ומה על ילדיי ועל משפחתי?" הקשתה מיכל.
    "נועדת לים, עולם היבשה יסתדר בלעדייך, תני לליבך להובילך למחוז חפצו" פיתתה אותה הבתולה בחיוכה ובקסמה. מיכל נשבתה כליל, וכבר היא בזרועותיהן של בתולות הים המדהימות.
    "הטבעת, עלינו להחזירה לבעליה" בתולות הים עלו על השונית, מתפתלות סביבה.
    "אימא!!! ים !!! טבעת יפה!!!" קולה של אלה ילדתה, בקע בעוצמה ממערכת הכריזה של המציל.

    אמממאאאאאא!! צהלה אלה לידה.
    מיכל פקחה עיניה, ידו של אורי ליטפה את ראשה, גופו החם והשרירי נצמד אליה מאחור.
    הטבעת נצצה בידה של אלה הקטנה, שזחלה יחד עם אסף, להתפנקות של בוקר שבת, במיטתם הרחבה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (20)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/4/15 02:48:

      הים. הים והירח המלא

      גם אתמול. (ערב פסח) היה כזה :)

      ירח מלא.

      כתוב נ ה ד ר !!

        11/2/14 19:40:
      אחאב רותקתי לגמרי,,יש פה הרבה מעבר לסיפור..תודה:)
        20/8/13 19:47:
      יופי של סיפור. זורם.
        20/8/13 07:49:
      העלילה מקסימה ומרתקת אבל מה שאהבתי במיוחד זו איכות הכתיבה יש לך את זה ידידי! אתה חייב להגיע לקהל רחב יותר כדי שגם הם יוכלו ליהנות מזה..
        8/11/12 13:30:
      סיפור נפלא התמוגגתי ....
        8/11/12 12:54:
      הטבעת קושרת גורלות ומקומות וזמן...כל כך יפה ומשמעותי. :}
        8/11/12 10:44:
      ה-ט-ב-ע-ת !
        8/11/12 08:58:
      איזה סיפור פתלתל, מלא הרפתקאות!
        18/7/12 17:15:
      מרתק וכתוב נפלא:)
        18/7/12 16:27:
      איזה יופי של סיפור.
        13/5/11 10:44:
      סיפור מקסים!
        13/5/11 10:29:
      ....וטבעה חותמה על הקורא :)
        13/5/11 10:27:
      סיפורים קצרים...בתולות ים...איזה סיפור נפרש לאורך לרוחב לעומק והכל על טבעת שהוטבעה וטבעה:) נהדר!
        25/1/10 23:21:


      כן...יש שם כמה מקומות לחגוג :)

        25/1/10 22:44:


      אוהבת את החוף הזה ...

      אם מטפסים מעלה על ראש  הגבעה

      ניתן לחוש את העבר מחלחל פנימה

      ואז ... אפשר לתת לדמיון לחגוג

        25/1/10 08:44:

      נפלאה כתיבתך.

      :))

        16/1/10 08:36:


      אולי ...היא קשורה בצורה עלומה

      הטבעת ההיא הושמדה באש הר הגעש

      וזו .....מי יודע מה יזמן לה הגורל

      אני מכיר את הטבעת הזו...

       

       

       

        12/1/10 15:21:

      נעים להכיר*
        11/1/10 20:56:

      מרתק

      זה סיפור שצריך לשלוח לכתב עת ספרותי!!

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל