יונג טוען שבנפש של כל אחד מאתנו יש אספקטים לא-מודעים, מודחקים ומוכחשים. את אלו הוא מכנה ה"צל" שלנו. "הצל" שלנו כולל בדרך כלל את כל התכונות שאנחנו לא מוכנים לקבל בעצמנו. כיוון שאיננו מודעים לצל ואף על פי כן הוא קיים בנו ומשפיע עלינו אנחנו נוטים להשליך אותו על דמויות חיצוניות. לדוגמה, אנשים שלא מוכנים לקבל את החלק הקטנוני והקמצני באישיותם עשויים להשליך את הקמצנות על זולתם ולהשמיץ את החברה שלהם שלא משאירה מספיק טיפ בבית הקפה. בדרך כלל אנחנו אפילו נוטים "לחפש" את תכונות הצל שלנו אצל זולתנו יותר מאשר תכונות אחרות. לא פעם היה נדמה לי שאני מתוודעת לצל של חברי על פי הפגמים שהם מוצאים בזולתם אבל נראה לי שקל יותר לשים לב לתופעה כאשר צופים בה בלי מעורבות אישית. "האח הגדול" הוא זירה טובה לחשיפת דברים מסוג זה. שמתי לב, שבאופן כמעט עקבי, אנשים שם משמיצים את זולתם בדיוק בתכונה שהם עצמם לוקים בה. שרה, למשל, נוטה לומר על אנשים שהם רעים והרי ברור כשמש שהיא עצמה נוטפת רוע ומשליכה את הרוע הזה על אנשים כמו יוסף או עדנה שלא ראיתי אצלם אפילו טיפת רוע. תומר שהוא הבחשן והסכסכן הכי נחשי שם בבית מאשים בכך את גואל שמקסימום גילה קצת תכונות של דודה רכלנית אבל לא הגיע לקרסוליו של תומר. יש לי עוד הרבה דוגמאות אבל אעצור כאן מחמת החשש שאמשוך אליי אש של אוהדי דיירים מסוימים. עוד יותר אני חוששת שאותם אנשים שאני לא מחבבת בבית מייצגים בעצם את תכונות הצל שלי עצמי. מה שאומר שאני בתוך תוך תוכי, באופן לא מודע, כוללת צללית אינטרסנטית אגוצנטרית ושטחית כמו שאני רואה את איילה, יבשה, קרשית ויבבנית כמו התדמית שיש לי על סהר, ומשוגעת כמו ארז. |