פיטר מייל, בריטי בשנות השבעים לחייו כיום, עבד לפני מעט יותר מעשרים שנים במשרד פרסום בארצו. הוא החליט לשנות את מסלול חייו ונסע לפרובאנס שבצרפת עם שאיפה לכתוב רומן. כבריטי מסודר הוא אף יצר קשר עם סוכן, אבנר שטיין שמו, וסיפר לו על שאיפותיו הספרותיות. זה היה בשנת 1987.

מאז הגיעו לפרובאנס עברו שלשה חודשים, אחר כך שלשה חודשים נוספים ופיטר לא הצליח לכתוב ולו מילה אחת. הוא שלח אל סוכנו מכתב התנצלות ארכני, בו סיפר לו שמנעמי החיים בפרובאנס מסיחים את דעתו ולא מאפשרים לו להתרכז בכתיבה. והוא תיאר באריכות את אותם מנעמי החיים בפרובאנס שלא מאפשרים לו להתרכז. הסוכן, להפתעתו של פיטר, השיב לו מיד: אם תוכל לכתוב 250 עמודים הדומים למכתבך, אני חושב שאוכל למצוא מוציא לאור.

וכך, אבנר שטיין סוכנו של פיטר מייל, בשיחה מעל ארוחה דשנה ורווית אלכוהול, הצליח לשכנע את כריסטופר סינקלייר סטיבנסון - מנהל הוצאת הספרים האמיש המילטון באותו זמן - לתת לפיטר מייל מקדמה בסך 5000 פאונד עבור ספר שפיטר מייל יכתוב וכותרתו "שנה בפרובאנס". נקבע גם שהספר יודפס תחילה ב-3000 עותקים ואלה שלא יצליחו להימכר, הסופר רשאי לרכוש במחיר מופחת כדי לחלקם בין חבריו כמתנת חג המולד.

הוצאת הספרים קיבלה את ההצעה (היחידה, יש לציין) של "הסאנדיי טיימס" הלונדוני לפרסם קטע אחד מהספר בכל חודש. שאלותיהם של קוראי העיתון "מתי יפורסם הקטע הבא של "שנה בפרובאנס" החלו להתרבות במהירות שהפכה תוך זמן קצר לכדור שלג מתגלגל. "שנה בפרובאנס" הפך לרב-מכר.

פיטר מייל ידע לראשונה שמשהו חריג החל להתרחש עם ספרו כאשר אל חוותו אשר במנרב שבפרובאנס  הגיע איש רכוב על ב.מ.וו. מפוארת, בידו שני עותקים של ספרו ובפיו בקשה שיואיל לחתום על כל אחד מהם. שני אירועים נוספים רמזו לסופר שהעניינים החלו לצאת משליטה. האחד היה כאשר מצא בחצר ביתו מסתובב צלם של "סאן" הלונדוני שלשאלתו של הסופר לאילו צילומים הוא מצפה מחצר ביתו הוא השיב: "אינך יודע אף פעם. תמיד אפשר לתפוס מישהו בעירום". החודש היה פברואר והטמפרטורות היו מתחת לאפס. האירוע השני היה אוטובוס תיירים שהוריד מול חצר ביתו 20 גברות יפניות שאמרו לו שסוכן הנסיעות שלהן ביפן הכליל במסלול הטיול בצרפת סיור בביתו של סופר "שנה בפרובאנס".

ההצלחה הביאה גם "צרות" מסוג אחר. הוא לא התחבב על הבריטים שגרו בשכנותו. הם האשימו אותו בכל: החל במחסור בלחם אצל האופה המקומי וכלה בזלילתם של גרמנים הלא כל כך אהודים בבית הקפה המקומי. גם ליחסיו עם המקומיים היו עליות ומורדות. הצרפתים שמחו על העליה במספר התיירים שעשו טוב לכלכלתם אבל עקמו אף נוכח העובדה שהספר שפרסם בעולם את מחוזם נכתב על ידי אנגלי דווקא.

כעת, בשנות השבעים לחייו, ממשיך פיטר מייל לחיות בפרובאנס - אמנם כבר לא באותה חווה כבתחילה - שם הוא משתדל להתעלם מההטרדות שהביאו החיים המודרניים, אימיילים וטלפונים ניידים - וממשיך לכתוב, לאכול ולשתות כמו צרפתי.