על תובנות ועוד...
על תובנות ועוד.
פוסטים פופולאריים
-
הבית בטשרנחובסקי 62
23/10/09 | 788 צפיות
-
למילים יש כח
11/10/09 | 530 צפיות
-
אמא של קצין
27/10/16 | 1255 צפיות
-
תסכול.
4/4/10 | 603 צפיות
-
ויהי אור
15/10/09 | 614 צפיות
-
אחיות
26/4/10 | 1036 צפיות
פוסטים אחרונים
- להתמודד עם הפחד בסיני 11/9/18
- אמא של קצין 27/10/16
- הארה פנימית 8/10/16
- אחיות 26/4/10
- קיפי 6/4/10
- תסכול. 4/4/10
שכנים
אחת, שתים, שלוש, ארבע, שבע גופי מתנועע מצד לצד, קולות הירי שלא נפסק מתקרבים אלי שוב ואני אוחז במעקה ומנסה להתייצב. החולצה שלי מעלה בי קבס. אני מגיע לקומה ראשונה, עוד שתי קומות ואנחת על מיטתי. חמש שש שבע, חם ומחניק פה, משהו עולה בבטני , היא מתכווצת ואני חש את שאריות האלכוהול עולות במעלה הוושט, אני מניח את ידי על הפה כדי לעצור את ההתפרצות. קולות הירי שלא נפסקים מתקרבים אליי שוב, אני מסתתר בחדר קטן עם עוד שניים מחבריי ושלושתנו לא זזים אני בקושי נושם, חברי בוכה בשקט אני לא יכול לגשת אליו, רעש יריות נוסף, ועוד אחד, ועוד אחד, אני מאבד אותו. מאבד גם את אשתי, היא רצתה שאלך לטיפול. אני לא רציתי. ריחות הטיגון שעולים במדרגות מכווצים את בטני שוב אני לא מצליח להחזיק אותה יותר ומקיא על היד שמנסה לעצור את הקיא, אך הוא מתפרץ לכל עבר. אני מעביר בכבדות את הרגל מעבר לקיא וממשיך לעלות. בטור השני לקומה הראשונה האור כבה, לחיצה חזקה על המתג "למה לעזאזל לא מתקנים את האור בבנין הזה". אני אוחז במעקה ראשי צונח למטה ומתנדנד כמו כדור מצד לצד. בקושי רב אני שולף את המפתח מהכיס ותוך כדי נוחת על הרצפה. אין לי כוחות להרים את עצמי ואני מתחיל לגרור את עצמי בישיבה מדרגה אחר מדרגה למעלה. שבע,שמונה,תשע. האור כבה , אני מתרומם תוך הישענות על הקיר ולוחץ בקושי על המתג למרבה הפלא האור נדלק, אני נופל בחזרה, חמש,שש,שבע. זהו הגעתי. בישיבה מול הדלת אני מנסה להכניס את המפתח למנעול, המפתח נכנס אך לא מסתובב, אני מנסה שוב אך לשווא. האור כבה, אני נשען על הקיר מרים חצי גוף לכיוון המתג, לוחץ, האור לא נדלק, אני מתחיל לצחוק, ולקלל ביחד ולוחץ חזק יותר, האור נדלק. אני חוזר לשבת תוך כדי התנשמות כבדה ומשם מושיט את ידי לכיוון הדלת מעלה ומנסה לפתוח אותה, המפתח לא מסתובב ונשאר תקוע במנעול. אני דופק בשתי ידיי על הדלת, שומע את ההד של הדלת ומתחיל לצחוק ללא שליטה. אני שומע קולות מתוך הבית, משתתק באחת ומתאמץ להיזכר למי נתתי את המפתח, מקווה שלא התנחלה לי מישהי בדירה. "מי זה"? נשמע מבפנים. "מה מי זה, אני רפי, נא לפתוח"! דממה מעיקה מהצד השני, ואחר נדמה לי שאני שומע צעדים קרבים ואחר כך מתרחקים ושוב קרבים. ידי נופלות ברפיון לצידי הגוף ראשי נשען על הדלת ועיני מתחילות להיעצם. עוד רגע קט אהיה במיטה אני מתנשם בהקלה. "רפי? איזה רפי"? נשמע שוב הקול, הפעם הוא נשמע מבוהל. "רפי בעל הבית" אני עונה ונותן עוד מכה בדלת "תפתחי אני גמור, חצי מת". אני נתקף שוב בצחוק מר . שומע רחשים מעבר לדלת, ונשימות כבדות, אני מצמיד את אוזני כדי לשמוע טוב יותר ונדמה לי שאני שומע התלחשויות. ואחר כך שוב משיכות אף. האור נכבה שוב,ואני לא מתאמץ להדליק אותו. "מאיפה באת"? נשמע לפתע הקול שוב. "מה החקירה הזו תפתחי את הדלת אני עייף". זמן רב עובר, ראשי נשען על הדלת, ואני מתאמץ להחזיק את עיני פקוחות. תחושת הזמן נעלמת ולכן אני מופתע כאשר לפתע נדלק האור במדרגות, הדלת שממול נפתחת והשכן מהקומה שמתחתיי יוצא שתחתונים וגופייה לבנים על גופו, לפני שהספקתי לחשוב על משהו אני רואה גם את אשתו מאחוריו כשלגופה כותונת לילה דקיקה. לפעמים ישבנו יחד בערבים ושתינו בירה. אך מה לעזאזל הם עושים בדירה ממול לביתי. תחושה מוזרה מתפשטת בגופי, אני נשען על הדלת ומנסה להתרומם ולפתע היא נפתחת ואני נזרק פנימה. השכנה שגרה מתחתיי מופיעה משם שעל גופה חלוק גדול ובידיה היא אוחזת את בתה הקטנה. פניה מבוהלות ועיניה מתרוצצות ולא ממוקדות, ואפה אדום מאד. בעיניה אני פוגש בציפייה . "אתה רפי"? היא שואלת ומיד עונה "זה לא יכול להיות , אתה לא רפי שלי". והאור בעיניה כבה. בתה מביטה עליי ומתחילה לבכות, היא מצביעה לעברי ובקול ילדותי ובוכה אומרת, "אימא תראי , זה לא אבא תראי, תראי זה השכן מלמעלה". השכן מלמעלה! בבת אחת אני נעמד על רגליי ומתייצב מולה, מסריח משתייה ומלוכלך מקיא. אני מצצצצטער אני מנסה למלמל. רציתי שהאדמה תבלע אותי. "לך מכאן", היא צועקת לעברי, ומתחילה לבכות, היא רוקעת ברגליה על הרצפה "אל תחזור לכאן", מוסיפה. השכנה ממול ניגשת אליה ואוספת אותה בשתי ידיה ומניחה לה לבכות בתוכה, תוך שהיא מלטפת את ראשה ומנסה להרגיע אותה. "אתה לא מתבייש לזעזע כך אלמנת מלחמה"? "לא מספיק מה שהיא עוברת בזמן שאתה מתהולל לך בבארים". "אתה בכלל עשית משהו למען המדינה"? אני רוצה לענות לה שגם אני נלחמתי שם, אך רעש הדלתות שהחל להישמע בחדר המדרגות עוצר מבעדי. " מה, מה קרה"? קוראים שכנים מבוהלים, כולם מתאספים בקומה השנייה מסביבי ושומעים על מעלליי. אני לא מצליח להביט באנשים וממלמל שוב "מצטער" ובשארית כוחותיי גורר את עצמי מעלה אל דירתי. אני נכנס למיטה מיד. אחת שתים שלוש ארבע שומע את קולות הכדורים שנורו לעבר המסתור. הכדור החמישי הרג אותו. הקולות הדהדו בראשי עד ששקעתי בשינה המיוחלת. |
תגובות אחרונות
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על להתמודד עם הפחד בסיני
-
goodyear2016
בתגובה על אמא של קצין
-
טימפי
בתגובה על הר כרכום
-
AmirKaplan0
בתגובה על טיול חלומי - צפון ברזיל
-
tal_riv
בתגובה על נחל ורדית
-
טימפי
בתגובה על עין אום צלאח ביום חורפי
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הי אסתי.
את מדליקה.
והסיפור גם כן.
אם נדבר גלויות גם הסיפור שכתבתי מבוסס על מקרה שקרה עם השכנה שלנו.
רק שאז זה גרם לכזאת טראומה בבנין שהשכן שטעה בלת נאלץ לעבור דירה.
אני הייתי אז ילדה קטנה ומקרה זה נחרט עמוק בתוכי.
והנה עכשיו הוא יצא בצורת סיפור. (כמובן עם כל מיני שינויים לטובת הכתיבה).
מודה לך על התגובה.
Keep in touch.
ענת.
כשאני קוראת את סיפוריך, את מעוררת בי זכרונות ישנים.....
בעודנו זוג צעיר, טרם היות המכשירים הדיגיטליים....... היינו משלשלים
חוט ארוך מקומה רביעית לקומה ראשונה, שמים על ידו אינטרקום, לידו שעון שמתקתק.... (שנדע שאכן המכשיר עובד...)
וכך היינו עושים בייביסטר לשכנים בקומה ראשונה.... יום חורפי קר במיוחד, חברנו יצאו, ואורן הקטן החל לצרוח במיטתו.....
שכנעתי את בעלי שכעת תורו לרדת לדירת השכנים להרגיע את הצרחן הקטן..... בעלי שם חלוק מגבת מפוספס (כמו של העירקים...) מעל פיגמת פלנל עם פרחים ירוקים....... ויצא למלוי תפקידו..... בדרכו מטה, כבה האור במדרגות, נעצר, תקע את המפתח בדלת, מנסה לפתוח, והדלת מסרבת להיפתח...... ושוב, מנסה בכל כוחו, לוחץ על הידית, כלום..................... ולפתע, נפתחת הדלת...... ודודו, הבן של השכנה, נחמה האלמנה....צועק בכל כוחו, אבי?????????????????????????????????????? מה אתה עושה כאן......................ובעלי ההמום.... עומד נבוך בפתח... כשהמפתח בידו......
סיטואציה מביכה לכל הדעות, אך קרעה אותנו מצחוק..... בעלי פיספס קומה, במקום לקומה ראשונה עצר בקומה שניה.... יחי ההבדל הקטן....
ודודו המסכן, בוודאי חשב, שהשכן עם הפיגמה המוזרה בא לחמם את אימו ביום חורף קר......................................
חחחחחחח שנים צחקנו על הסיפור........ ובעצם, עד עצם היום הזה אנו צוחקים.
הנה, הוצאת ממני סיפור
לילה טוב
אסתי
תדה רבה על התגובה. נראה שזה נגע בך.
ענת.
זהו שלא תמיד אתה מצליח לחזור משם
גם אם הגוף חזר.
תודה רבה, על הדרבון והפרגון.
ענת.
היי
חזק יפה ומסקרן...יש לך את זה תמשיכי ליצור...
היי לאה.
אני ממש מודה על התגובה.
ענת.
תודה, ממש תודה על הפרגון.
ענת.
סיפור מצויין. קריא מאוד ומעניין
תודה ו*
לאה
סיפור מצויין. שאפו!
היה כיף מאד בחול
ואפילו עוד יותר כיף היה לחזור הביתה.
רק עכשיו קצת קשה למצוא זמן לנשום, יותר מידי עבודה ושום דבר לא נעשה מעצמו...
שלך
תו רון
אורנה יקרה.
תודה רבה על העידוד.
ענת.
למחרת הוא עובר דירה.
ואני כותבת על זה סיפור.
יש סיכוי.
ענת.
תודה רבה.
כייף לקרוא זאת.
ענת.
האיש הזה כנראה מבקר במקומות הלא נכונים
מסכן יהיה למחרת כשיהיה יותר צלול ויביט לשכנים בעיניים
אייזה בוז ומראה גרוע יהיה בעיניהם - חבל
הי רון.
תודה רבה. תגובותיך תמיד מעודדות.
אכן זה לא סיפור קל, וגם לכתוב בגוף זכר הוא אתגר לא פשוט כלל.
ובכל זאת.
תודה ויום טוב.
אגב איך היה בחו"ל?
ענת.
סיפור סוחף, עירבוביה של דימיון ומציאות. קשה לעיכול.