הוא הציע יותר מפעם אחת, אני התנגדתי יותר מפעם אחת, ובסוף, בלי חצאית לבנה קצרה, ובלי חולצת פולו לבנה לקחתי שיעור טניס פרטי. אני, לעצמי, שעה של שקט (טוב, לא ממש שקט- הגדולה הופיעה במהלך השיעור ודרשה את היחס שלה), של לרוץ, להתרוצץ, להוציא אנרגיה, להוכיח לעצמי שאני לא ממש עגלה (זה לא ממש הצליח, אני באמת עגלה).
בכל אופן היה נחמד, ונעים, והזעתי ורצתי ואפילו הצלחתי להגיב לכדור כמה וכמה פעמים, אבל הייתי מבסוטה! כבר הצלחתי לפנטז עצמי בווימבלדון, בחצאית, עם סרט סופג זיעה תואם גרביים, מול שחר פאר, עם אנחות המאמץ והילדים ביציע מוחאים כפיים. כשהכדור פגע בי באונה השמלאית, נרגעתי, והלכתי לאכול. זה תמיד עוזר להרגע מפנטזיה, לא?
אז עכשיו יש לי התחייבות חדשה לעצמי, פעם בשבוע לשחק טניס, לפחות לנסות להביס את בעלי. מצד שני, אני בפרו, ואני יכולה להתחיל עם ההתחייבות הזו מניינה. |