עוד חודש.. פחות יומיים, אבל מי סופר?..

אני סופרת..

כל שניה, דקה, שעה ויום שעובר..

עוד מעט אלבש מדים ואכנס לשירות חובה.

עוד מעט הכל ישתנה, כבר לא יהיה לי מחשב זמין.

הפלאפון יהיה רחוק, וההורים והחברים לא יהיו במרחק מגע.

אני אצטרך ללמוד לאכול דברים שלא אבא בישל,

לישון במיטה שהיא לא שלי, ולדבר עם אנשים שהם לא החברים שלי.

הכל נשמע כל כך מוזר, עצם העובדה שיש לי חובה בחיים לעשות משהו בלי אפשרות להחליט לגבייה.

אני חושבת שאם היתה לי אפשרות לבחור הכל היה קל יותר.

אני מאמינה שכן הייתי מתגייסת, אבל בכיף יותר, ברצון.

ובנוסף לזה, כל התוכניות שנשברו,

הפסיכומטרי שדפק לי את החיים.

העתודה שקרסה.

והתפקיד העלוב שכנראה יפול עלי בכלל צהלי שנידונתי להתגייס אליו.

אני לא יודעת מה אני באמת רוצה.

רוויתי מחופש,

אני רוצה מסגרת, אם לא של צבא אז לימודים, עבודה. משהו!

אבל אני חייבת אותה.

אני רוצה לעשות בחיי שירות מועיל, שירות שבסופו אגיד:

"תרמתי!"-ולא רק דם...

 אני לא מאמינה אבל שיפול עלי שירות שכזה.

תפקיד שאי אפשר להחליף אותי.

שיש כמוני רק אחת.

שאף אחת לא תעשה את העבודה טוב כמוני וכשאצא יבקשו ממני לחתום.

אני אחתום. אני כמעט בטוחה!

להיות קצינה, מפקדת, חשובה, מועילה.

אולי..אולי לא....

מה שכן, לא נשאר הרבה זמן.. בספירה 28 יום.. והספירה ממשיכה:]