"תחכי לי שאחזור בלילות עוד לפעמים חוזר שיכור ותהיי לי בימים בסיר קטן אוסף לאט עוד מי גשמים..." ("מי גשמים", יהיה בתקליט השלישי, מבטיח) בסוף כל עיקול חיכתה לי עוד פיסת כביש. נראה היה שהוא לא נגמר, הכביש, או לפחות ככה היה נדמה לי.עורבים שחגו למעלה רק סימנו את החיים, שנמצאים בכל מקום. התחלתי להתלבט מה הלאה. כשמתחילה ההתלבטות, שמתי לב, אתה מספיק להנות מהרגע, ומתחיל להתעסק במה יהיה אחר כך. לא יכולתי לברוח מההתלבטויות. זה קצת העציב אותי ברגעים הללאבל קיבלתי אותן באהבה, יש לומר. ככה לפחות אני חושב. תהיתי ביני לבין עצמי אם אולי מוטב לעשות סיבוב פרסה חד ולחפש חיים אחרים. ציוויליזציה אחרת, מוצא מהפקק הבלתי נראה שנקרא החיים שלי. החיים שלי בפיתה.הימים התקצרו לי, הלילות קראו לי, הבחורות התפזרו לי והחלומות התגשמו לי. ככה בערך יכולתי לסכם את התקופה הזאת. נזכרתי במשפט שדן בן אמוץ הביא פעם "אין יותר עצוב מחלום שהתגשם" ותהיתי אם גם אני בסרט הזה. אין לי תשובה. צריך לבדוק את זה, חשבתי לעצמי, זה לא יכול להיות כל כך פשוט, כי זה משפט כבד, שנושא בתוכו לפעמים חיים שלמים. בפעם היחידה שבה עצרתי שוב בנסיעה הזאת זה היה כדי לצעוק קצת למדבר. עמדתי וצעקתי, מוציא שביבים של תסכול או כעס, ובעיקר שאלות שרק אני יכול לענות עליהן, תמיד.לעיתים, נזכרתי, נהגתי לקחת סרוויסים ישנים, סטים של צלחות ששכבו אצל אמא שלי שנים רבות מדי, ונסעתי למצוק הגדול באחד מחופי הדרום הקרוב.שם הייתי צועק ובמקביל מפרק צלחות, שובר אותך לרסיסים ומשחרר מהבטן כל מה שצריך.הבטן, אחחח...הבטן. הבטן תמיד ידעה לסמן לי הכל. הכל. ככל שלמדתי לקרוא אותה יותר ככה הבנתי שאני לא יכול להילחם בשום דבר שהוא עצמי. בעודי מתנקה מהצעקות וחוזר אל השתיקה שמסביב, ובלי שום הכנה מראש, התחיל לטפטף גשם קטן ולא ברור. תהיתי אם שערי שמים שנפתחו רצו לומר לי משהו. אולי להרטיב את החלומות שלי, לאוורר אותם ולהזכיר לי בשביל מה אני פה. פתחתי פה גדול, יונק טיפות שמיים בשקיקה כמו שותה סודות של אלוהים. העיניים התלחלחו לי קלות, נהניתי כל כך, חזרתי אל הרגע. בבת אחת חזרתי אליו.כיףףףף. הרגשתי אותו. גשם במדבר מהלך עליי קסם, חשבתי לעצמי, בדיוק כמו הבלתי אפשרי שקורה בתוך האפשרי. בשניה הזאת החלטתי שאני מתחיל את המסע צפונה, חזרה, ולא מחליט יותר שום דבר מעבר לזה.השאר יקרה כבר, אני בטוח יקרה מעצמו.טוב לי עכשיו. |