תופס את הבטן, שושי.

תודה.

שבתי אל שירך שנית, להתענג עליו.

תודה לך מעמוק על הלב על החוויה

שלך 

שושי, מעניין לגלות מה מחביא השיר

סביר להניח שיש לו תרגום מדוייק (:

סופ"ש נעים..

צטט: שושי1 2010-01-15 01:33:44

שמעון, תודה, כרגיל אתה מבהיר לי דברים :)

 בהזדמנות זו - צר לי על השגיאים וחוסר ההגעא, עושה cut and paste ושוכח לבדוק שהמשפטים נותרו שלמים וקוהרנטים.   

צטט: שמעון רוזנברג 2010-01-14 23:25:12

אך אני דווקא מעדיף לטעון שיש בשיר קודים שאולי הם קשים לפענוח מלא, אבל לא מעט ניתן להבין ולפרש ולקשר זה לזה בקשר לוגי ולא רק אסוציאטיבי, וזאת במיוחד – ולא אחדש כבר – אם עוקבים אחרי שיריך לאורך זמן. וחוט מקשר ברור מתקיים לפחות עם השיר "מידע מצולות", ואולי גם עם "רעות רוח, הלוויה", מבלי לחזור עליהם – כי העושר של מטאפורות וסמלי השירה שלך והיכולת האסוציאטיבית (אם זו המילה הנכונה), הם כאלה שאי אפשר להשתעמם לרגע. כי אכן המצולה עמוקה, וצלילה אמיתית בו –  בנפש המשוררת  - יכולה אף לאיים על הקורא, (חוץ מזה שאיני יודע לשחות). כשם שיש בה (אולי בסתירה לתחושת הצלילות והתובנה ש"במידע המצולות") משום איום על הדוברת. כי שם מצויה האימה: "לִוְיָתָן נַחַשׁ-בָּרִיחַ לֹא מְחַכֶּה לִי לֹא מְזַכֶּה אוֹתִי  אֳנִיָה יוֹרֶדֶת-יַם וּבְּבִטְנָה הַפֶּגֶר. אֵיכָה אֵימָה נַבִּיע?"  כשם שאותה אימה יכולה לנבוע - נובעת גם יש גם באובדן תחושת דרך מקום וזמן: "יָם שֶׁל דִמְעָה אוֹקְיָנוֹס לֹא יַנּוֹס אֵין לְאָן אֵין דֵעָה אֵין שָׁעָה" ((לצד מין שלווה שבטביעה, או בריחוף והתנתקות מהמציאות) וזאת,

אני סבור שניתן להתחיל להבין את השיר החל מהבית השני: "עֲיֵיפוּת שֶׁלִי, גוֹאֶלֶת-נַפְשִׁי, כּוֹמֶר וִידוּי לְגוּפִי הַדַּווּי".

 

יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה לַיְלָה (השווי – ממיטה למיטה/ממיתה למיתה).
אך לא מרפה, ונראה שאין גאולה:
"דִין רוֹדֵף נִפְסָק לַעֲלִילַת
דָם. מַה הָרָעָב שֶׁלָּךְ? מַה הַזַּעָם מְחוֹלֵל טַנְגוֹ עִוְעִים"
והיתר? גם אם יתר החלקים לא הובנו כל צרכם הם קורעים בבשר ועושה חידודין חידודין,  בשל הרמז שאני מדמה למצוא לאובדן חושים אולי אף "טירוף",  של כעס על חוסר הצדק שבמוות השכול והסבל "מַה הַזַּעָם מְחוֹלֵל טַנְגוֹ עִוְעִים מַה
תָּם וּמַה מַתְחִיל וָרֶשַׁע" וכל זה מתערבב בהכרח הקיומי, ברגיל והשגרתי - "מַכּוֹלֶת שְׁכוּנָתִית חֵיל הַיֶּשֶּׁע וִינְטֵג' יַד שְׁנִיָּה" - ?   ואף ברגעי שמחה כביכול  " וִילוֹן לוֹגוֹאִים מִסָּבִיב לַמִּיטָה כְּאִילוּ מוֹסִיף טַעַם וַצֶּבַע וּצְחוֹק וְגַם פְּרָטִיּוּת", והעמדת פנים ש"הכל בסדר"  ("מְסַרֶבֶת אֶת תָּאַי לְהַסְגִּיר"?). ואכן זוהי מציאות מורכבת ורב צדדית של חייה, והפתיחה מרמזת על כך שיש למציאות זו "פָּנִים לְכָאן וּלְכָאן"    

 

 משום מה נקטע ולא בפעם הראשונה החלק הראשון:

"אמנם נאמר כאן (בערך) כי שירך הנפלא גם אניגמטי, אמנם יש כאן משפטים שנראה כי – אולי - קשורים לזכרונות אישיים, אולי קטעים מהם , ו/או אסוציאציות הקשורים לאסף ולימים שחלפו מאז, ואפילו ל"שגרת היום של המשוררת מאז. ואגב שם השיר אף בא לרמז כי לפנינו תהליך כתיבה שכביכול טרם הסתיים, וכשיסתיים יבוא גם "סדר" בעוד שייתכן כי כתיבת המזמור לעולם לא תסתיים.

אך אני דווקא מעדיף לטעון שיש בשיר קודים שאולי הם קשים לפענוח מלא, אבל לא מעט ניתן להבין ולפרש ולקשר זה לזה בקשר לוגי ולא רק אסוציאטיבי, וזאת במיוחד – ולא אחדש כבר – אם עוקבים אחרי שיריך לאורך זמן. וחוט מקשר ברור מתקיים לפחות עם השיר "מידע מצולות", ואולי גם עם "רעות רוח, הלוויה", מבלי לחזור עליהם – כי העושר של מטאפורות וסמלי השירה שלך והיכולת האסוציאטיבית (אם זו המילה הנכונה), הם כאלה שאי אפשר להשתעמם לרגע. כי אכן המצולה עמוקה, וצלילה אמיתית בו –  בנפש המשוררת  - יכולה אף לאיים על הקורא, (חוץ מזה שאיני יודע לשחות). כשם שיש בה (אולי בסתירה לתחושת הצלילות והתובנה ש"במידע המצולות") משום איום על הדוברת. כי שם מצויה האימה: "לִוְיָתָן נַחַשׁ-בָּרִיחַ לֹא מְחַכֶּה לִי לֹא מְזַכֶּה אוֹתִי  אֳנִיָה יוֹרֶדֶת-יַם וּבְּבִטְנָה הַפֶּגֶר. אֵיכָה אֵימָה נַבִּיע?"  כשם שאותה אימה יכולה לנבוע - נובעת גם יש גם באובדן תחושת דרך מקום וזמן: "יָם שֶׁל דִמְעָה אוֹקְיָנוֹס לֹא יַנּוֹס אֵין לְאָן אֵין דֵעָה אֵין שָׁעָה" ((לצד מין שלווה שבטביעה, או בריחוף והתנתקות מהמציאות) וזאת,

אני סבור שניתן להתחיל להבין את השיר החל מהבית השני, שאין לטעות בו

"עֲיֵיפוּת שֶׁלִי, גוֹאֶלֶת-נַפְשִׁי, כּוֹמֶר וִידוּי לְגוּפִי הַדַּווּי".
ומזעזע (ומאיים) המשפט הרומז הבא:
"אֵיךְ לְפַרֵשׁ דַחַף כָּזֶה לִמְנוּחַת-עוֹלָמִים, לְפִישׁוּט אֵיבָרִים סוֹפִי".
וכך מחד העייפות נתפסת כברכה, ומאידך - כבריחה: עייפות כגאולה (כביכול?) לנפש מהסבל, אך גם כבריחה. כמו אומרת המשוררת שהיא מתישה את עצמה כדי להעסיק ולהסיח את דעתה. אבל ההתשה העצמית היא קרובה להמתה עצמית, מן התאבדות איטית, פסיבית למחצה. וכך זה הולך ונמשך:
יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה לַיְלָה (השווי – ממיטה למיטה/ממיתה למיתה).
אך לא מרפה, ונראה שאין גאולה:
"דִין רוֹדֵף נִפְסָק לַעֲלִילַת
דָם. מַה הָרָעָב שֶׁלָּךְ? מַה הַזַּעָם מְחוֹלֵל טַנְגוֹ עִוְעִים"
והיתר? גם אם יתר החלקים לא הובנו כל צרכם הם קורעים בבשר ועושה חידודין חידודין,  בשל הרמז שאני מדמה למצוא לאובדן חושים אולי אף "טירוף",  של כעס על חוסר הצדק שבמוות השכול והסבל "מַה הַזַּעָם מְחוֹלֵל טַנְגוֹ עִוְעִים מַה
תָּם וּמַה מַתְחִיל וָרֶשַׁע" וכל זה מתערבב בהכרח הקיומי, ברגיל והשגרתי - "מַכּוֹלֶת שְׁכוּנָתִית חֵיל הַיֶּשֶּׁע וִינְטֵג' יַד שְׁנִיָּה" - ?   ואף ברגעי שמחה כביכול  " וִילוֹן לוֹגוֹאִים מִסָּבִיב לַמִּיטָה כְּאִילוּ מוֹסִיף טַעַם וַצֶּבַע וּצְחוֹק וְגַם פְּרָטִיּוּת", והעמדת פנים ש"הכל בסדר"  ("מְסַרֶבֶת אֶת תָּאַי לְהַסְגִּיר"?). ואכן זוהי מציאות מורכבת ורב צדדית של חייה, והפתיחה מרמזת על כך שיש למציאות זו "פָּנִים לְכָאן וּלְכָאן"     

קינה חזקה! באור חריף, בהבזקים עזים מחייו ועל חייו מופיעים על המרקע -

על הנסיך הקטן שלא צלחה נפשו לשרוד את העולם הזה

עד ירד בור דומם, מבקש בו שלווה, 

כשבתוך חבויות ועולות תהיות על דרכי הצדק - (סודו בצדקו, וצדקו בסודו)

ועל מלחמת הטהור ברשע.

תודה לך

ע

למרות שאני ממש קשת הבנה(: אני ממש לא רוצה תרגום כי אני לוקחת את מה שאנ הבנתי.

כתיבה יפה ומקלפת את כל השכבות.

אני קוראת את זה עם כאבים איומים בירך לא יודעת מה קרה לי היום לפתע וחושבת מה הם כאבי לעומת כאביה.

חזק כמו שאת !

צטט: אמירה10 2010-01-12 08:23:28

שושי'לה הפעם אני צריכה תרגום...

בהחלט....

יהי זכרו ברוך.

שיר קשה.

באהבה

עופרה

דחף למנוחת עולמים

זה בהחלט בקשה נואשת

אני מאחל לך כל טוב והרבה אושר

קראתי, אך טרם בניתי לי את הפירוש שלי

לשיר המסתורין הזה - תודה תודה שושי

שיר שקשה לי עמו.גם ההבנה שלי לא הכי...

אבל בכל זאת התחברתי אליו.

*

צטט: יהודית מליק-שירן 2010-01-12 13:04:37

עֲיֵיפוּת שֶׁלִי, גוֹאֶלֶת-נַפְשִׁי, כּוֹמֶר

וִידוּי לְגוּפִי הַדַּווּי. אֵיךְ לְפַרֵשׁ

דַחַף כָּזֶה לִמְנוּחַת-עוֹלָמִים, לְפִישׁוּט אֵיבָרִים סוֹפִי.

כשהעייפות הופכת לכומר הגואל את הנפש

יש הסחפות של הבכי

כי קשות המילים להגיה "מנוחת עולמים"

וכשהבן של חברה מצא מנוחה נכונה פושטים ומתפשטים איבריו בתנוחה סופית. מצמרר הבית הזה.אשוב

מזל שמצאתי אותך פה אמא, השיר הזה קשה לי כל כך.

מתחבר מאוד למחשבה שלך.

ולך שושי תודה שכתבת לזכרו של אסף.

יהי זכרו ברוך.

עֲיֵיפוּת שֶׁלִי, גוֹאֶלֶת-נַפְשִׁי, כּוֹמֶר

וִידוּי לְגוּפִי הַדַּווּי. אֵיךְ לְפַרֵשׁ

דַחַף כָּזֶה לִמְנוּחַת-עוֹלָמִים, לְפִישׁוּט אֵיבָרִים סוֹפִי.

כשהעייפות הופכת לכומר הגואל את הנפש

יש הסחפות של הבכי

כי קשות המילים להגיה "מנוחת עולמים"

וכשהבן של חברה מצא מנוחה נכונה פושטים ומתפשטים איבריו בתנוחה סופית. מצמרר הבית הזה.אשוב

שושי'לה היקרה,

קראתי שוב ושוב, ועלי להודות שלא ממש הבנתי.

האווירה סביבו סוערת, עוכרת, לא ברורה.

שלך,

אנה

יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה

לַיְלָה. דִין רוֹדֵף נִפְסָק לַעֲלִילַת

דָם. מַה הָרָעָב שֶׁלָּךְ?

בהחלט שיר המעורר תחושות קשות בנפש
וכאילו מבקש מה הטעם להמשיך בדרך זו

כתיבה ניפלאה ומיוחדת

צטט: עדית... 2010-01-12 08:59:02

אני עם העטלף. שפורע בשערך.

אחרי המבוך הקשה והמפחיד שהלכתי בו בחושך -

הוא נאחז בציפורניים, וזה לא כל כך מפחיד לרגע.

 נראה לי שאת השיר הזה חייבים לקרוא בקול רם.

אנא הפני את תמי לקרוא, השיר נכתב בעקבות מות בנה

אני עם העטלף. שפורע בשערך.

אחרי המבוך הקשה והמפחיד שהלכתי בו בחושך -

הוא נאחז בציפורניים, וזה לא כל כך מפחיד לרגע.

השיר קשה שושי

וברגשות מתעתע

ונשארתי

בלי נשימה

עם לחץ בחזה

והמוח מלא בתמונות של המילים

וניל פורמייקה וינטג' כל המלאכותי הזה...

שושי'לה הפעם אני צריכה תרגום...