כשלמדתי באוניברסיטה, נולה צ'לטון, מורתנו האלמותית, לימדה אותנו מהו זכרון חושים. אותו זכרון הצרוב במוחנו ששיך לאחד מחושינו. אם אנחנו טועמים גפילטא פיש יש סבירות גבוהה שהוא יזכיר לנו את ביתה של אמנו, הריחות הצרובים בזכרוננו יכולים לעשות לנו סבוב סביב העולם, או להשאיר אותנו בחדוות היצירה של יונתן גפן ומפעל השוקולד של עלית.
אחד מזכרונות החושים הנפלאים שיש בי שייך לעולם הבורסקאות. אני פשוט מתה על ניחוח של עור, הוא לוקח אותי לפז במרוקו (שם מדובר בצחנה לא פשוטה) לאולמי תצוגה בטורקיה שם כרעתי ברך וסגדתי ליצירתיות האפנתית כמו מעשה הפלאים שהם עושים בעור, ואפילו בנווה צדק משך אותי ריח העור ישר כשהגעתי לסנדלר השכונתי - אהבה ממבט ראשון.
לפני יומיים בעוד מטיילת עם טאשה ובוב, ראיתי שלוש נשים קטנות (בגיל, לא בקומה) מצמידות שלט לקיר. אין כלום עדין בחלון החנות הזעירה, אבל כשמתקרבים......כן יש שם ניחוח עור משכר, המון יחידות עור בצבעים כיד המלך תלויות להן בגאווה, צבועות למשעי, ומדיפות ניחוח של עור שווה, עור שיש בו השראה לתיקים הכי יפים שאפשר.
שלוש נשים קטנות, נושקות את השלושים, סיימו את בצלאל או שנקר, הגיעו אלינו לשכונה עם מניפה של תיקים סוחטי נשימה. אני נשבעת. איזה דמיון. מדובר באמנות בעיצוב תעשייתי, ממש לא בעיצוב אפנה גרידא. והן אוהבות את התיקים, וגם שמחות ללטף אותן איתי יחד. ואני כל מה שאני רוצה זה להסניף ולעצום עיניים יש לי כל כך הרבה מפגשי עור בזכרון.
איזה תיק מדבר אליך הן שואלות. אנחנו פשוט רגילות שהתיקים מדברים אל הנשים, ויש להן סוג של דיאלוג מיוחד עם התיק שלהן, ואנחנו רק יושבות, מקשיבות ומבסוטות.
התיק שדיבר אלי, כבר משרת אותי, ואין אחד ואחת שלא עוצרים לשאול מאיפה הוא, מאיזה ארץ. ואני אומרת בגאוה שהוא משלנו. אלה הן הנשים הקטנות של התיקים מנווה צדק, שקוראים להן "מיקאנמור" . ואני כבר שומעת שכמו השיר ההוא הנהדר על השוקולד, מישהו מוכשר ממש יחבר שיר על נווה צדק ועל ניחוח העור המשכר שמשוטט החוצה מאולם המלאכה של "מיקאנמור". |