
לפני כמה חודשים נתפס עובד מטבח זר במסעדה כשהוא נגוע בצרעת. מלבד שהעובדה הזו גרמה לי להפסיק לאכול בחוץ לפחות חודש (נשברתי, למי יש כח לבשל לעזאזל, צרעת או לא) זה הזכיר לי חוויה מאי שם בעבר. בתיכון למדתי בירושלים, במושבה הגרמנית. ליד בית הספר בו למדתי היה מבנה בריטי ישן. קוביה עצומה של לבנים ירושלמיות בעלת שורות של חלונות מלבניים צרים ומסורגים, מוקפת שתי חומות. בדיוק כמו שהבריטים ידעו לבנות. כולם ידעו שזה בית החולים של המצורעים. בפורים, בכיתה י"ב, עשינו מסיבה כמצוות תקנון בית הספר, ובסוף המסיבה נשארה כמות לא מבוטלת של כיבוד. ועל כך המחנכת הטילה על חברתי ועלי משימה, ללכת לבית חולים ולתת את הכיבוד לחולים. מאחר ומשימה זו כללה נסיעה עד הדסה עם ארגז מלא אוזני המן החלטנו חברתי ואני, ברגע אמיץ אחד, להכנס לבית המצורעים ולתת להם מתנה חביבה זו, כי אמנם אין להם אזניים, אז לפחות שיהיה להם אוזן המן. הגענו למבנה והשער החיצוני היה פתוח. מה שהיה קצת מרתיע כי ציפינו שיהיה קשור בלפחות שבע שלשלאות עבות שיחסמו את הכניסה (והיציאה, בעיקר היציאה). נכנסו דרך החומה השניה לחצר, שהייתה מטופחת למדי, ושם עבד גבר, בעל מראה מוזר מעט והסברנו לו שבאנו לתת להם כיבוד לחג. הוא חייך בחביבות ופתח לנו את דלת הברזל המובילה לקוביה הענקית, ואנו ניסינו להתעלם באופן הכי נון שלנטי מכף ידו שהייתה, מה לעשות, שחורה כפחם וידעה ימים יפים יותר (מזמן..). נכנסו פנימה וקיבל את פנינו מסדרון ארוך ואפל, עם מספר בלתי אפשרי של דלתות משני הצדדים. מצד שמאל הדלת הפתוחה הובילה למטבח עצום שם טרחו שלוש נזירות, על כל מלבושיהן המסורתי, עם הגב אלינו. במסדרון, שהיה ריק לחלוטין למעט ספסל צר אחד ליד הקיר, ישבו שלושה גברים מבוגרים, בוהים בנו בפליאה קלה. כנראה שהפליאה שלנו הייתה מעט גדולה יותר. אחד מהם היה נטול אף. לחלוטין. האחרים היו נטולים משהו, אבל מאחר ובכל זאת לא מנומס לנעוץ מבטים, ניסינו להעביר מעליהם מן סוג של מבט מרפרף לא בוחן ולא שופט. הנחנו את הארגז לידם ואיחלנו להם חג שמח. כל הארוע לא עלה על דקה אחת, אך עם זאת עלה לי בשנים רבות של דאגה, לברר כמה זמן דגירה יש לצרעת. עד שהבנתי שמי שמטופל לא יכול להדביק. לפני כמה שנים נתקלתי בכתבת עיתון על בית החולים הזה. בכתבה היה רשום שבעבר פעל שם בית חולים למצורעים והוא נסגר בשנות החמישים. בטח לא חשבו שמישהו באמת יטרח להכנס לשם. אז זהו. הוא עדיין פועל. או מה שראיתי היה בכלל משהו אחר ואז הפוסט הזה יקבל גוון אפל יותר.
|
תגובות (22)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אומר לך משהו את צדיקה.
ובהזדמנות אשלח לך ספור שאולי את מכירה,
בנושא המצורעים.
מסכים איתך
הם עשו שם טיול
לא אני
משום מה אני לא זוכרת אותו כמקום כל כך פסטורלי
וחוץ מזה מי שנופל לו האף לא נראה לי שמשנה לו הגימור של החלון.
אבל מגניב, עשו שימור נורא יפה.
תראי מה מצאתי
חוגגים שם יומולדת !
ידוע, כיום מתפקד מסתבר כמרפאת חוץ (לפחות כך גוגל אמר).
לא עברה אלא נבלמה. בעולם המערבי.
כנראה שאלו שראיתי היו מוזנחים..
מפחיד. כמעט כמו אלפנטיאזיס (חמסה)
בית החולים למצורעים הנסן בטלביה המשיך לפעול עד שנות השמונים.
הצרעת של העבר נקראת כעת מחלת הנסן, והיא עברה מהעולם עם הטיפול האנטיביוטי. כדי לאבד אברים צריך להזניח את המחלה במשך מספר שנים.
עם זאת, מחלה אקזוטית ומפחידה...
תודה לך (:
נ ה ד ר !
תודה.
תודה יקירי, ועל כל הברכות (:
סאחה על המומלצים
מצטרף להמלצתן
עלי והצליחי (:
בפעם הבאה שנשארות לך אוזני המן, תקפיצי אותם לפקולטה למשפטים הקרובה למקום מגוריך או לכנסת ישראל.
שמעתי שהצרעת חוגגת שם.
איזו כתיבה מרתקת,
ממש מותחן.
קצת "בשר" על השלד
וישר לבמאי של סרט.
בית החולים הזה מוזכר לפחות פעמיים בספריו של בולי
המתקרא א ב יהושוע
והוא אכן הופעל ע"י נזירות
אך לא נראה שהיה פעיל בבחרותך
מאידך
כפי שאת יודעת
חסד מתגבר על הזמן
ואת היית שם
אשרך שזכית
may the gods be with u always
ברכה רומאית עתיקה שנשמעת טוב
בסרטים משנות ה50
בהם כל הקיסרים מדברים במבטא אוכספורדי משובח
כאילו לגמרי...
זה ממש היה נראה כמו איזו סצינה משם!
חחח..
החוויה הזו לוותה בהמון תפילות, תאמין לי (:
ילדה קטנה שלא הפסיקה להסתבך בהרפתקאות מוזרות. גם בתור אישה (:
אולי באמת עלי לכתוב יומן..
היית צריכה לגשת מיד לשטיבלך ליד ולהתפלל :)
איזה חוויות של ילדה קטנה בארץ הקודש , אולי תכתבי יומן מסעות שלך ? אני מבטיח לך שיהיו המון קוראים .
שרדנו את זה מסתבר..
תודה !!! (:
ואו!!!
וואלה. כאילו מה,,. לא נשר לכן כלום?
:)) יופי של פוסט.
מומלץ.
נהנית להיות השראה (:
אווווווווו.....
נדודי השינה שיתקפו אותי כעת, על אחריותך.
וגם המוזה.