התוודיתי כבר כי אני, בעוונותי הכבדים מנשוא, צופה בתכנית הריאליטי "האח הגדול". בהתחלה צפיתי כי נהנתי. סתם כך. בלי לפרש לעצמי. אבל בעודי צופה, חשבתי לי גם כי אני ל ו מ ד ת. מה בדיוק אני לומדת? מן הסתם על בני אדם, שזה נושא שמאוד מרתק אותי. אני אוהבת בני אדם ואוהבת להבין אותם. תוך כדי כך, התגבשו בי כל מיני תובנות על החיים, על בני אדם, על עצמי, ובכלל... יש להן קשר לשלום עולמי (?!) ל"ואהבת לרעך כמוך", לאחדות, לדואליות, לאגו, ל"דפוס קורבן" (נא לעיין בספרי "תודעת האחד - שיחות עם רבי עקיבא, פרק 27), ובכלל, אפשר להתפלסף יופי וליהנות ממה ששולים מהתכנית. התכנית עצמה היא מעין "פשט" ואפשר להבין ממנה את הדרש, רז, סוד..... כמו מכל דבר, בעצם...... וכך מתחילה המסה שלי: (דמיינו אותי עולה על במה, לבושה גלימה אדומה ומתחילה לנאום נאום חוצב להבות!!!)
הנפרדות היא צורה של אחדות! היא הפן האחר שלה! ולמה הכוונה? בבית "האח הגדול" מצויות כעת שתי קבוצות, האחת נגד השנייה. האנשים בה שונאים את חברי הקבוצה האחרת. מה שאינם רואים ויודעים (וגם אין צורך שידעו ויראו) זה כי השנאה היא דרך לאהוב. כי הפירוד מה"אחרים", מלכד א ו ת ם. כאשר יש לקבוצה מטרה משותפת, בין אם זו "אהבה" או "שנאת חינם", הרי הדבר מלכד את הקבוצה, מגביר את הכוח של היחידים, והופך את היחיד ליחידה. (יחידה של חיילים, הכוונה). ו ב י ח ד הם מרגישים א ח ד!
הדבר ידוע היה עוד מימי קדם: לתת לעם מטרה של לשנוא אויב משותף, למשל, כדי ללכד אותו. כדי ללבות בו את יצר הלאומנות, את הסולידריות, את ה א ח ד ו ת, בעצם. אחדות הדרך ושיתוף במטרה אחת. כשצפיתי בתכנית זאת, זכיתי לראות את טרום ההתפלגות בין שתי הקבוצות היריבות. בראשית היו ראשי הקבוצות הניצות, סער וגואל, חברים טובים. הרמוניה וחברות שררו ביניהם. אז עדיין לא הייתה התפלגות של הבית לשתי הקבוצות. ההתפלגות אירעה כאשר סער רב עם גואל. או יותר נכון ומדויק יהיה לומר: סער ניסה לכפות על גואל לנהוג בניגוד לכללים אותם הוא שמר. גואל עמד על שלו. הייתה התנגשות בין האגו של שניהם. כל אחד עמד על שלו, התעקש, והעניין עבר לטונים של צעקות והטחת עלבונות זה בזה. מכאן נשברה החברות, חלו ניגוד אינטרסים ובבית עצמה חלה התפלגות לשני מחנות: מחנה סער, לעומת מחנה גואל.
הכעס, הטינה, אף השנאה אל "הצד השני" היוותה גורם של עניין משותף בין חברי הקבוצות. לפתע נעשה להם קל יותר להזדהות זה עם זה כקבוצה. ברגע שהיה להם "אויב", הרי שהם הצטרכו לאחד כוחות ולהיות ביחד. מעניין לצפות בכך, שברגע שצד מוכרז כ"אויב", שוכחים לו את "הזמנים הטובים", את החברות, את הדרך המשותפת.
שמחה לאיד, צרות עין, קנאה, פגיעות עבר מאנשים אחרים, שנאה, פגיעות - כל אלו הם רגשות שמתעוררים בעת קריעת המחנה לשניים. לפתע, קבוצה אחת רואה עצמה כ"טובה" מהשנייה. יש התנשאות, מחד, וביטול "היריב", מאידך. כפי שניתן לראות, מי שמשתתף במשחק הינו: ה א ג ו של האנשים. זאת משום שברובד הנשמה, כולם אכן חברים למשחק גדול ומשותף א ח ד. התכנית "האח הגדול" הינה מיקרוקוסמוס של משחק החיים. אנו, כצופים בתכנית, יודעים שזה "רק משחק", אך המשתתפים שוכחים זאת. גם אם הם אומרים לעצמם, כדי להיזכר: "פרוגרם! פרוגרם!" (מיוחס לארז), הם עדיין מבחינה רגשית נכנסים עמוק מאוד לדרמה. גם אם השכל יודע וזוכר, גוף הרגש מתרגם את החוויה כממשית. מכאיבה, נוגעת בדיוק בנקודות התורפה של "השחקנים" השחוקים.
כיצד זה משקף לנו את החיים על פני האדמה? גם אנו כנשמות, חיינו בחברות ובהרמוניה זו עם זו. שיחקנו, התבדחנו, אהבנו, חווינו אחדות. כשהגיע הזמן להתגלגל בגוף ולחזור אל "לוח המשחק" המכונה גם "משחק החיים", או "משחק הנשמות", שכחנו את החברות. את האהבה. את האחדות. האגו שלנו יצר לנו נבדלות מהזולת. האגו שלנו יצר לנו אשליה של אחדות עם אנשים שבחרנו להיות איתם. כשהגיע זמן מחלוקת, ריב, בגידה, כעס - נהפכה האהבה שלנו לשנאה. נהפך האמון שלנו לפחד גדול. נהפך ה"ביחד" שלנו ללבד.
גם האויבים הגדולים ביותר שלנו, היו פעם החברים והאוהבים הגדולים ביותר שלנו. מתחת לכל ריב, מחלוקת, כעס, שנאה, ואף מלחמה - מסתתרת האחדות. נחבאת האהבה שמחפשת את עצמה. אנשים שצופים בתכנית "האח הגדול" מתפלגים למספר מחנות. מחנה אחד, מכחיש את צפייתו בתכנית ומכתיר אותה בכינויים רוויי בוז והתנשאות. כמובן שיש אנשים רבים שאינם צופים בתכנית, משום שהם מ צ פ י ם למצוא בה תכנים בלתי ראויים. הם שופטים ומבקרים מתוך התנשאות, זלזול, ביקורתיות. יש אנשים שצופים בתכנית ונהנים להזדהות עם השחקנים החביבים עליהם, מסיבה זו או אחרת. להרגיש את רגשותיהם, לשנוא את "האחרים", לחיות את המשחק מבחוץ. יש גם אנשים שצופים במשחק כדי ללמוד. כדי להתבונן בחברה האנושית ולראות מהם הגורמים המאחדים, מהם הגורמים המפלגים, כיצד מתנהגים בני אנוש "שכולאים" אותם בבית אחד ללא כל אפשרות "לברוח". הבריחה היא: לעבודה, לקריאת ספרים, להאזנה למוסיקה, לצפייה בטלוויזיה, וכדומה.
האם יש פסול בתכנית? ממש לא, משום שהיא רק משל לחברה שבה אנו חיים. מידת ההנאה שמפיקים ממנה, או לא מפיקים ממנה, אינה תלויה בתכנית ולא בתכנים, אלא היא קשורה לתכנית הפנימיים של כל צופה וצופה. איש איש שופט, מבקר, נהנה, ובכלל מרגיש על פי עולמו הפנימי. מי שאוהב לשנוא, מוצא לו מושאים "לרדת" עליהם, להתנשא, לשנוא, לזלזל. מי שאוהב לאהוב, מוצא לו מושאים לפרגן להם, לרחם עליהם, להזדהות איתם. מי שאינו מתעניין באנשים אחרים וברגשותיהם, בוודאי שלא יתעניין בתכנית, אלא אם כן כמטרה לחיצי הלעג שלו, או להראות את מידת האינטלקטואליות שלו. ("אני צופה רק בערוץ 8", למשל...)
אז מה לסיכום? התכנית אינה "רעה" ואינה "טובה", אלא היא מעלה תכנים אנושיים מהם אפשר ללמוד. ראשית, על עצמנו. על יחסנו לזולת. על מידת ההזדהות (שלעתים הינה: הזדהמות רגשית) שלנו, על היותנו: ביקורתיים לאנשים אחרים, חסרי חמלה, ואולי מקבלים ומלאי חמלה. למעשה, אפשר ללמוד מכל דבר. מכל אדם. מכל תכנית טלוויזיה, תהיה "שטחית" (לכאורה) ככל שתהיה. הכול הם שיקופים שלנו, ויחסנו ותגובתנו אליהם מראים לנו את תכולתנו שלנו, תכולתנו הפנימית (דהיינו: אמונות, מחשבות, רגשות) בואו נשאל את עצמנו: האם אני שיפוטי, ביקורתי, מתנשא? האם אני מקבל, מכיל, אוהב? האם יש באפשרותי לשנות את מה שאני רואה ולא אוהב בעצמי? נודה לכל השחקנים בדרמות החיצוניות בחיינו (כולל הדרמות היזומות בטלוויזיה) שעוזרים לנו להביט ב ע צ מ נ ו! ואני שמחה להרגיש אהבה וחמלה לכל המשתתפים בתכנית האח הגדול, ולקבל אותם כאחים באחדות!
יום מקסים, אור ואהבה,
א י ל נ ה  |
