הם הגיעו בשקט, לבושים חגיגי. הקדמתי להם שלום, מחייכת אליהם במאור פנים. "שבו בבקשה", אמרתי. "יש לכם בן מקסים" הוא חייך אלי במבוכה והם נעו בכסא בחוסר נוחות. "הוא ילד חכם ונחמד, מנומס ונעים", הוספתי. אף חיוך, אף תגובה. ואז נפל האסימון בקרקוש רעשני שגרם לי לנשוך את לשוני. קלטתי שהם מחכים לדבר הרע שהתכוונתי לדעתם להגיד, שהרי אחרת - בשביל מה הזמנתי אותם לבקר אותי לאחר הפגישה עם המחנכת ביום ההורים? "קראתי לכם רק כדי להגיד מילים טובות ולהכיר אתכם", אמרתי. "הבן שלכם נפלא ואני מצפה להמשך נהדר בסמסטר ב'". רק אז עלה חיוך על שפתי ההורים, עמוסי החוויות השליליות הללו. בזוג ההורים הבא, כבר ידעתי איך להתחיל את דבריי. |
תגובות (9)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
זוכרת לטובה את המורה שבמפגש הראשון אמרה: ספרי לי על הבית שבו גדלה הנהדרת הזאת.
זה היה מפתיע, התכוננתי להתנצל על החולמנות שלה, על הפטפוטים, על חוסר ההשקעה בלימודים...
תודה שיש עוד מורים כמוך (וכמו ההיא)
את מקסימה. נקודה.
מצטרפת ברצון לתגובה הזו. ה * אזלו לי :-(
לקרא את סיפורי ביצפר שלך, מרגש כל פעם מחדש.
תבורכי
חכמה? כבר הייתי צריכה לדעת פליקרית, אבל יש דברים שקשה להתרגל אליהם. יש לי מזל שהם מלמדים אותי כל פעם מחדש ;-))
אני באה מאהבה ;-)
את ...את משהו את
את מקלקלת את הרושם שיש לי על המערכת
פפפ מזל מזל מזל.
את יודעת מה זה לשבת מול מורה ולחכות לפצצה הבאה?
מזל שעלית על זה בזמן.
חכמונת.