24/7. עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע. אין לי אפשרות לחשב כמה זה יוצא בדקות ובשניות, כי אני עסוקה עכשיו. עסוקה תמיד. עסוקה בדאגה לילדים שלי, לשלושת פירות בטני. ולא, הם לא נתונים כרגע באיזושהי סכנה ספציפית (אני מקווה), גם לא קרה משהו מיוחד (אני חושבת). אני פשוט אמא, לא שלווה מאד, לא היסטרית, אבל כזו שדואגת. ויש לי הוכחות בדוקות, אחרי מחקרים מקיפים שביצעתי עם השנים, שאני לא לבד במערכה, שיש עוד רבות כמוני. אולי לא יסודיות באותה המידה, שהרי תמיד הייתי משקיענית, אבל הן שם בהמוניהן.

בין כתבה לכתבה, בין הכנת ארוחת בוקר לארוחת צהריים לארוחת ערב, בין זמן שינה לזמן עירות, בין שעת משחק לבדיקת שיעורי בית אני חושבת עליהם. מתבוננת, מייעצת, מתייעצת, מראיינת, קוראת, כותבת, משוחחת, מאזינה, מתצפתת.

רוצה לדעת שהם יהיו בסדר, שיגדלו להיות מבוגרים אחראים, משכילים ומועילים, אנושיים והוגנים, מנומסים וחביבים, אוהבים ונאהבים, בריאים בגופם ויותר מכל- בריאים בנפשם. לשם כך אני אעשה הכל, אני מצהירה קבל עם ועדה וגם עושה. נמצאת צמוד צמוד אליהם כמעט כל הזמן: משגרת עבודות לעולם מהמחשב על שולחן הכתיבה הביתי שלי, מסיעה לבית הספר, אוספת מהגן, מביאה לחבר, מחזירה מחוג מחול, מכינה אוכל ביתי לפי בקשה וגם לא, מנסה לדובב ולהשיא עצה כשצריך, לוודא שלומדים למבחן ושלא עושים יותר מדי שגיאות.

כמו אנתרופולוגית מקצועית אני מנתחת את התצפיות שליקטתי, מריצה קדימה ואחורה את הסרטים שעיניי מצלמות וחוקרת את נבכי התרבות שלהם, מנסה לפענח את קוד ההתנהגות השבטית (לכל שכבת גיל יש ריטואלים שונים, כמובן). מה זה אומר על הפעוט החמוד שלי שהוא וחברו הפשילו היום מכנסיים בגן בכדי להראות אחד לשני את תחתוני ספיידרמן החדשים שלהם ? (הגננת כמובן התקשרה לבקש "שנשוחח איתו על מה שקרה"). שמא מדובר בהטרדה מינית? ומה קורה לאמצעית שלי שרכשה חבר ראשון חדש? מה הם עושים יחד בהפסקות ? (שהרי חוץ מזה הם לא נפגשים...) ומדוע הבכור חזר היום עצבני במיוחד מבית הספר וסירב לספר על כך? יש לו בעיות חברתיות שאני לא יודעת עליהן? הראש עובד נון סטופ בתקווה לפתורבעיות לפני שהן מחמירות, אולי אפילו לפני שהן צצות.

מג'גלת ממטלה למטלה, מתחזוקת האחד לשני ולשלישית. מנסה לעשות הכל כדי שיהיה להם טוב. כדי שיהיו מאושרים. כדי שלא אקום יום אחד, בטח סביב גיל ההתבגרות שלהם, ואגלה את מה שנגזר עליי לגלות בין כה אבל אני מדחיקה. כדי שלא אשמע מישהו מהם מפטיר את המשפט האלמותי: "טוב, זה הכל באשמת אמא שלי...".

אני מביטה על עצמי מהצד ותוהה מי זו האם הכפייתית הזו ומה עושים איתה. מתי כבר תתפכח? באיזו סיטואציה יירד סופסוף האסימון הענק ההוא שיבהיר לה אחת ולתמיד שמדובר בדרישה בלתי אפשרית. שבעצם היא רק בן אדם שנבצר ממנו לשלוט על הכל, וודאי אינו מסוגל להבטיח שעל פני צאצאיו יהיה נסוך חיוך תמידי, ולא משום שהם מסטולים מחומר מזדמן כלשהו.

לפעמים בין כל הטרדות החדשות יותר והחדשות פחות אני מנסה להתאפס, לשמור על פרופורציות. להתמקד באיש שאיתי, אב ילדיי המסור, לטפח זוגיות חמימה, לשמור על שפיותי שלי. מנסה להזכיר לעצמי את כללי הדקדוק הבסיסיים בכל שפה- יש 'הם' ויש 'אני'. אחרי כל חרדות ה'מה-יהיה-כשהם-יהיו-גדולים' ו'אני-ורק-אני-אחראית-לשלומם', כדאי פשוט להתיר מוסרות, לשחרר את כל הכבלים הבלתי הנראים שקושרים בינינו. לאפשר לעצמי לחתוך עד הסוף את חבל הטבור שעדיין קיים שם, לסמוך עליהם שהם יסתדרו. ובעיקר להפנים, אחרי אחת עשרה שנות שחייה בים האמהות הגועש, שכנראה, לפי כל השמועות והרכילויות של התקופה האחרונה, אני עושה עבודה די טובה. יהיה בסדר.