חצי מזמני אני מנסה להשתלט על המחשבצ'יק הקטן כדי שאוכל לחלוק עמכם את חוויות שהותי בעיה"ק וראנאסי היא בנהראס שעל נהר הגנגה. נראה לי שאם אתמיד, אולי אצליח להקליד מילה או שתיים ואתמחה במקלדת הזעירה אבל אשכח את כל הרפתקאותי מסמרות הקרחת ושערות העורף. כפי שכבר סיפרתי, קבלת הפנים לא היתה משהו. החלקתי בפתח הגסט האוס ישר על הקרסול ששברתי בקייץ ולהרף עיין דמיינתי את עצמי מובל על אחת מהאלונקות ההן ישר אל האש כי מה שווים חיי אדם שבור רגל בסימטה שכולה מדרגות.....למזלי הטוב (מלח מים מלח מיים זוג ביצים עד הברכיים טפו טפו טפו ועוד טפופיים) הקרסול רק חטף מכה והבנתי שעם קצת סבלנות אני עוד אקפץ לי כצפיר עיזים עול ימים ולילות. עם קצת עזרה מידיד (גלעד מהקיבוץ העירוני של חולון) שקנה עבורי תחבושת אלסטית מיד אין אינדיה, יום וחצי של מנוחה ורחמים עצמיים (אני טוב בזה), המון סימפטיה מאורחי הגסט האוס והמון אנטיפטיה מנותני השרות האינדיאנים, הצלחתי להעמיד את עצמי על הרגליים ולהתחיל להינות מהמקום המטורף הזה. היום נשברתי וקניתי לי בהמון כסף ז'קט (יעקובית ע"פ האקדמיה ללשון העברית) חם. כיוון שאני מתעתד לנסוע לקרלה הטרופית והחמה, באתי רק עם בגדים קלים ונפלתי על החורף הקר ביותר שנראה בווראנאסי זה שנים. חשבתי לי שאולי חבל על הכסף אבל כל כך נמאס לי לרעוד שהחלטתי שלא נורא יהיה אם אוסיף לגרדרובה פריט שאפילו "טובל'ה קופה רושמת" היתה לובשת בעיתות קרה. אמנם זה פריט מכוער להפליא אבל בניינו, גם אני לא נראה כמו איזה מוצר מבית כריסטיאן דיור. קניתי את הפריט לאחר שהעזתי לדדות לגמרי בעצמי אל לב העיר ההודית ושם, במרכז הרח' האופנתי, מרחק שלשים גללי פרות וחמש עשרה חירבוניי כלב קניתי את האייטם. את הנהר כבר חרשתי צפונה ודרומה, ברגל ובשייט, בוקר ערב וצהרים. שרפת גופות נהיתה לי ענין שבשיגרה ואני לא יודע כבר איך אוכל להכנס הביתה בירושלים לפני שאני נפרד מכמה צדיקים על האש. אתר השרפה הראשי (יש שניים ובשני יש קצת מדורות וקרמטוריום מודרני) נמצא על הנהר ממש מתחת למקום בו אני שוהה והוא מהווה מבחינתי ציון דרך להגעה בטוחה למלון. רוחות הנהר ועשן הדליקות מגלים למקומיים חיש קל שאתה ישראלי ומיד מגיעים אליך כל סוחרי הסמים המקומיים בתחושת שליחות ותקווה לעסקים טובים ומציעים לך את כל מכמני הודו הסטלנית. מיותר לציין שאני נמנע מהדבר הזה, רוצה להיות במלוא חושי בעיר שהיא לא ממש מסבירת פנים לאדם שלא מורגל בתנועה המטורפת ובמוקשים הרבים שמוטלים כאן על כל צעד ושעל. מעולם לא היתי כל כך נקי מסקס סמים ואלכוהול ואני שוקל להעמיד את מועמדותי למשרת הצדיק הישראלי האחרון....... מחר יתקיים כאן פסטיבל העפיפונים אבל אני טס מכאן כך ששוב אני מחמיץ..... שלשה משחקים מעשירים כאן את חיי הילדים\ילידים. קריקט שמשוחק כאן במעלה הגהתות, טירו (מקל מחודד שמקפיצים ומכים, ככה קראנו למשחק בילדותנו) ועפיפונים. בכל שעה משעות היום ןבמיוחד אחרי הצהריים, עפים בשמיים מאות עפיפונים. העפיפונים (קייטס) הם מעויינים קטנים וקצרי זנב ותענוג לראות את הילדים הקטנים והדלים מתמרנים אותם בשמיים המלוכלכים, מעל לגגות הבתים. כנראה שעפיפון הוא הדבר הקרוב ביותר לנגיעה במה שלמעלה, הרחק מהרעב והדלות. מחר אני ממריא דרומה, מקווה להינות משמש, אוכל טוב ושייט בבק וואטר. תודה על התגובות הרבות תמשיכו להחזיק לי אצבעות, בסך הכל אני נהנה מעולם אחר וגם קצת מהרחוק והבדידות. נשתמע. |