כותרות TheMarker >
    ';

    Empathy Gallery

    תפישת עולם:
    בין האני לבין האחר
    משתרע שטח הפקר

    Empathy Gallery
    היא
    גלריה באינטרנט

    יעוד
    לאפשר מפגש בין
    אנשים שונים
    מתחומי חיים
    ואמנויות מגוונים
    בקרב
    ערבים ויהודים
    בדגש
    על עולמות היצירה
    הרב גווניים

    המטרה
    עולמות האמנות
    והאינטרנט כפלטפורמה
    ושניהם
    כגשר לדיאלוג בין
    שונים ומודל חיים
    אפשרי לצעירים
    של
    שני העמים.


    ארכיון

    ויסלבה שימבורסקה

    70 תגובות   יום רביעי, 13/1/10, 18:37

     

    פוסט זה נכתב הופק ונערך לפני לא מעט זמן

    ויש בו אקטואליות עם מותה של המשוררת

    חומרים שרידים בני אלמוות של מילים

     

    יהי זכרה צרוב בליבות האנשים

    היא ראוייה שיזכרו ויכבדו

    את אישיותה והבעתה

    מיוחדותה

     

     

    יואב

     

     

     

    "אֲחָדִים אוֹהֲבִים שִירָה"

     

     

     

     

    אֲחָדִים -
    זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא כּוּלָם.
    אֲפִילוּ לֹא הָרוֹב אֶלָא הַמִיעוּט.
    בְּלִי לְהָבִיא בֶּחֶשְׁבּון אֶת בָּתֵּי הַסֵּפֶר, שֶׁשָם מֻכְרָחִים
    וְאֶת הַמְּשׁוֹרְרִים עַצְמָם,
    אֲנָשִים אֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.

    אוֹהֲבִים -
    אַך אֶפְשָר לֶאֱהוֹב גַּם מְרַק עוֹף עִם אִטְרִיּוֹת
    אוֹהֲבִים גַם מַחֲמָאוֹת וְצֶבַע תְּכֵלֶת,
    אוֹהֲבִים צָעִיף יָשָן,
    אוֹהֲבִים לַעֲמוֹד עַל שֶׁלָהֶם,
    אוֹהֲבִים לְלַטֵּף כֶּלֶב.

    שִירָה -
    אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִירָה.
    לֹא אַחָת נִתְּנָה לְכָך
    תְּשוּבָה רְעוּעָה.
    וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת
    וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה
    כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל.

     

     

     

    ויסלבה שימבורסקה 

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (69)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/2/12 08:37:

      בהחלט משוררת דגולה ,

      לזכרה ..מתוך הספר "בשבח החלומות "/תרגום רפי וייכרט

      ''

        4/2/12 23:51:
      מילים שממשיכות להדהד זמן רב אחרי שנכתבו, זאת שירה אמיתית יואב, תודה .
        4/2/12 23:40:
      גדולה ומיוחדת. חגיגה למצוא כאן בפוסט ובתגובות כל כך הרבה מיצירתה. השאירה אחריה אוצר של ממש
        2/2/12 09:37:
      מתנצלת על מה שכתבתי לך בפרטי, לא ידעתי עוד שהיא הלכה לעולמה. איזו אבידה וכמה חבל! משוררת שדיברה אלינו בגובה העיניים, בצניעות ועם המון אהבת אדם. יהי זכרה ברוך!
        2/2/12 08:08:
      יואב יקירי, ככול שירבו כותבים כמוה ויירבו כאלו שיחשפו את השירה, כך יהיו יותר מאשר "שניים לאלף...". יהי זיכרה ברוך.
        2/2/12 08:01:
      אי הידיעה הוא סוג של ידיעה ומי שאוהב יהיה שם בין מרק העוף, צעיף ישן, ליטוף של כלב ועוד הרבה אהבות קטנות שמרכיבות את האושר בחיינו.
        8/10/11 18:39:
      וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל. וגם בנאומה לקבלת הנובל - דברה בגאולה הצפונה באי הידיעה: "...על כן אני כל-כך מעריכה שתי מילים קטנות "אינני יודעת". קטנות אך עם כנפיים חזקות. הן מרחיבות את חיינו לכלל המחוזות שבקרבנו, ואל המחוזות שבהם מצוי כדור הארץ הזעיר שלנו". יואב - הצלחת לפרוש את הכנפיים החזקות של אי הידיעה השימבורסקית לאורך הפוסט היפהפה והמתפתח הזה. כיף לקרוא גם את הציטוטים והשירים שבוחרים הקוראים האחרים, ממש קבוצת קריאה מתגלגלת, מהדהדת את קולות האוהבים את המשוררת שאינה יודעת שירה מהי תודה יואב, תודה לכל השאר כאן
        6/7/11 08:06:

      שנאה

      ויסלבה שימבורסקה

      מפולנית: דוד וינפלד

       

      הביטו מה יעיל עודנו כשר הבצוע שלה, 

      ואיך היא מחזיקה מעמד איתן 

      במאה שלנו, השנאה. 

      באיזו קלות היא מדלגת על משוכות גבוהות. 

      באיזו קלות היא עטה, לוכדת. 

      היא איננה כמו הרגשות האחרים, 

      מבגרת וצעירה מהם, בד בבד. 

      יולדת בעצמה את הסבות 

      שמחיות אותה. 

      אם היא נרדמת, הרי לעולם לא לנצח. 

      נדודי שנה לא מחלישים אותה, אלא מחזקים. 

      דת לא דת - 

      העקר לכרע על קו-הזנוק. 

      מולדת לא מולדת - 

      העקר לזנק למרוץ. 

      בתור התחלה, גם הצדק הוא לא רע. 

      אחר-כך כבר תדהר מכח עצמה. 

      השנאה. השנאה. 

      העויה של אקסטזת אהבה 

      מעקמת את פניה 

      אח, אותם רגשות אחרים, 

      תשושים, לא יוצלחים. 

      ממתי יכולה אחוה לבנות 

      על המונים? 

      כלום אי-פעם הגיעה החמלה 

      ראשונה למטרה? 

      כמה בעלי רצון טוב מלהיב הספק? 

      רק היא, שיודעת את שלה, מלהיבה. 

      כשרונית, קלת תפיסה, חרוצה להפליא 

      היש צרך לומר כמה שירים חברה. למספר את הדפים שהוסיפה לספרי ההיסטוריה 

      כמה שטיחי-אדם פרשה, 

      בכמה ככרות, אצטדיונים. 

      אל נלך שולל: 

      בכחה ליצור יפי. 

      נהדרים הבהקיה בליל עלטה. 

      מרהיבים ענני הפצוצים המתמרים בשחר ורד. 

      קשה להכחיש את פתוס עיי החרבות 

      ואת ההומור הגס 

      של העמוד האיתן שמזדקר מעליהן. 

      היא רב אמן של נגודים 

      בין קולות נפץ ודממה, 

      בין דם אדם ושלג לבן. 

      וחשוב מכל, מוטיב המרצח ללא דפי 

      שנצב מעל הקרבן המגאל - 

      לעולם אינו משעמם אותה. 

      נכונה כל רגע למשימות חדשות. 

      אם היא אנוסה לחכות, תחכה. 

      אומרים שהיא עורת, עורת? 

      יש לה עיני צלף חדות. 

      והיא צופה ללא חת אלי עתיד 

      - היא לבדה. 

      מתוך: סוף והתחלה, 1993

        14/5/10 08:40:
      יפה!! למדתי..תודה.
        9/5/10 16:49:

      בדיוק עכשיו קניתי לחברתי הטובה ביותר את הספר של שימבורסקה בתרגומו של וויכרט, והיא אמרה עליו שהוא חלומי
        17/3/10 12:13:

      זה שיר מאד חזק עם אמירה נוקבת.

      מה זאת שירה ומיהם האחדים שאוהבים אותה?

      האם הם אוהבים אותה כמו שאוהבים חיית מחמד?

      האם הם קוראים אותה להנאתם?

      תודה שהבאת,

      טלי*

        15/3/10 11:44:

      בזכותך

       

      הרווחתי

       

      תודה

       

       

      נטלי

        13/3/10 10:01:

      "... אין מתנה גדולה מלהעניק ולקבל עידוד וחמלה וחום ולחלוק זה עם זה את מה שבנפשך".

       

       

       

       

        1/3/10 22:46:


      בעצם כל השיר הוא שלוש מילים, "אֲחָדִים אוֹהֲבִים שִירָה" מילה בראש כל בית.

      כל מה שבינן הוא סוגריים

      לא?

        1/3/10 22:34:

      מקסים יואב

      תודה מקרב לב

      על ההכירות עם שיריה הנפלאים!

        26/2/10 20:10:

      פרספקטיבה

       

      חלפו זה על פני זה כמו זרים,

      בלי מחוה או מילה,

      היא בדרך לחנות,

      הוא למכונית.

       

      אולי בהמולה

      או בהסח-הדעת,

      או מתוך שכחה

      שלזמן קצר

      אהבו זה את זה לתמיד.

       

      עם זאת, אין ודאות

      שמדובר בהם.

      אולי מרחוק כן

      ומקרוב בכלל לא.

       

      ראיתי אותם מהחלון,

      ומי שמסתכל מלמעלה

      טועה בנקל.

       

      היא נעלמה מאחורי דלת זכוכית,

      הוא התישב מאחורי ההגה

      ונסע משם במהירות.

       

      כלומר דבר לא קרה

      גם אם קרה.

       

      ואני בטוחה רק לרגע קל

      במה שראיתי,

      מנסה עכשיו בשיר מקרי

      לשכנע אתכם, הקוראים,

      שזה היה עצוב.

       

      שבת שלום וחג שמח

        26/2/10 19:57:


      מאוד אוהבת את שירתה. יש לי כמה ספרים כולל נקודותיים המצויין.

      חסר לי פה השיר פרספקטיבה שאלי דיבר מאוד

      חן חן לך

        20/2/10 18:30:
      תודה.
        15/2/10 13:21:
      תודה
        15/2/10 12:07:
      פרידה מן הנוף/ ויסלבה שימבורסקה (תרגום: רפי וייכרט)

       

      אין לי טענות אל האביב,

      ששב והופיע.

      אינני מאשימה אותו בכך

      שהוא ממלא, כמדי שנה,

      את חובותיו.

       

      אני מבינה שהעצב שלי

      לא יבלום את צמיחת הירק.

      העשב, אם יתנודד בהיסוס,

      אזי רק ברוח.

       

      זה לא מסב לי כאב,

      שלקבוצת עצי האלמון שמעל לפני המים

      יש שוב במה לרשרש.

       

      אני מודעת לכך

      ש-כביכול עודך בחיים-

      גדתו של אגם מסוים

      נותרה יפה כשהיתה.

       

      אין בי כעס

      על הנוף בגלל הנוף

      שנשקף אל מפרץ מואר שמש.

       

      אני אפילו מסוגלת לדמיין

      שמי שאינם אנחנו

      יושבים ברגע זה

      על גזע עץ נפול.

       

      אני מכבדת את זכותם

      ללחישה, לצחוק

      ולשתיקה מאושרת.

       

      אני אפילו מניחה

      שהאהבה קושרת אותם

      ושהוא מחבק אותה

      בזרועו החיה.

       

      משהו חדש, ציפורי,

      מרשרש בסוף.

      אני מאחלת להם בכנות

      שישמעו.

       

      אינני דורשת שינוי כלשהו

      מהגלים הסמוכים לחוף,

      פעם זריזים, פעם עצלים

      ואינם שומעים בקולי.

       

      אינני תובעת דבר

      ממי האגם שבפאתי היער,

      פעם בגון אזמרגד,

      פעם בגון ספיר,

      פעם שחורים.

       

      לדבר אחד אינני מסכימה.

      לחזרתי לשם.

      הזכות המיוחדת של הנוכחות -

      אני מוותרת עליה.

       

      עד כדי כך הארכתי ימים אחריך

      ורק עד כדי כך,

      שיכולה אני לחשוב ממרחק.

        15/2/10 08:08:

      עצה ידידותית לאנשים צעירים

       

       

      סע לטיבט.

      רכב על גמל.

      קרא את התנ"ך

      צבע כחול את הנעלים.

      גדל זקן.

      הקף את העולם בקאנו מנייר.

      חתום על הסאטרדיי איבנינג פוסט.

      לעס רק על הצד השמאלי של הפה.

      התחתן עם אישה עם רגל אחת והתגלח עם סכין גילוח.

      וחרות את שמך בזרועה.

       

      צחצח שיניים בבנזין.

      תישן כל היום וטפס על עצים בלילה.

      היה נזיר ושתה כדורי עופרת ובירה.

      שים את הראש מתחת למים ונגן על כינור.

      רקוד ריקוד בטן לאור נרות ורודים.

      הרוג את הכלב שלך.

      רוץ לראשות העירייה.

      גור בחבית.

      רוצץ ראשך בגרזן.

      שתול צבעונים בגשם.

       

      רק אל תכתוב שירה.

       

       

       

      צ'רלס בורקובסקי

       

       

        15/2/10 07:13:
      ויסלבה שימבורסקה

      הלואי שהיו מלמדים אותה בשיעורי הספרות בתקופה  בה אני הייתי בתיכון,

      לא אחת גם אני שואלת את עצמי מה זאת שירה?

      ובאותה נשימה עונה לעצמי, כל מה שמצוי באותו הרגע ברחשי הלב.

      תודה לך,

      יום נפלא

      ורדה פורת

      "שאלת השאלות" 

       

        4/2/10 13:20:

      אפשר להוסיף כאן שיר

      שגזרתי מהעיתון ותליתי בבית

      עוד לפני שידעתי מיהי הכותבת ?

       

      ילדה קטנה מושכת מפת שולחן

       

      היא כאן, בעולם הזה, למעלה משנה.

      ובעולם הזה לא הכל נחקר,

      ולא הכל נמצא בשליטה.

       

      עכשיו הזמן לנסות את הדברים

      שאינם יכולים לנוע בכח עצמם.

       

      צריך לעזור להם בזה,

      להזיז, לדחוף,

      להעתיק אותם ממקומם.

       

      לא כלם רוצים בזאת, למשל הארון,

      המזנון, הקירות העקשים, השולחן.

       

      אבל כבר המפה על השולחן קשה העורף

      -אם תיטיב לאחז בשוליה-

      מגלה נטיה לנסוע.

       

      ועל המפה כוסות, צלוחיות,

      כד חלב קטן, כפיות, קערית

      והם רועדים מחשק.

       

      מענין מאוד,

      באיזו תנועה יבחרו,

      כשיאבד שווי משקלם בקצה:

      מסע על פני התקרה?

      מעוף סביב המנורה?

      קפיצה אל אדן החלון וממנו אל העץ?

       

      מר ניוטון לא שייך עדיין כלל לענין.

      יביט לו מהשמים וינפנף בידיו.

       

      הנסוי הזה חיב להיערך.

      והוא יערך.

        3/2/10 11:10:

      אומרים היש טלפטיה בחיים.

      הבוקר לקחתי את השימבורסקה לידיי.

      טוב להפגש בגברת גם כאן.

       

      שוקי

       

        3/2/10 10:50:

      יואב

      תענוג צרוף

      והשירה היא היא זיכוך או תמצות של החלקים הנכבדים של החיים בשורות כה מעטות

      השירה שלה היא אוניברסלית, מדברת בכל שפה אפשרית

      והיא גדולה....גדולה ...

      ההתודעות שלי עם יצירתה דרכך לא תסולא בפזו

      על כך  מגיע לך תודה גדולה ממני

        29/1/10 01:11:

      תודה שהבאת.ואכן מהי שירה?
        27/1/10 16:28:

      עברתי במשך דקות ארוכות,רק דפדפתי.

      מה שעשית זאת עבודת חיים.

      לאט לאט

      אצליח לקרוא ולהפנים.

      תודה שהתחלתי להכיר אותה.

        26/1/10 21:20:

       

       

       

       

      עינויים / ויסלבה שימבורסקה

       

       

       

      דבר לא השתנה.
      הגוף עודו כָּאוּב,
      מוכרח לאכול, לנשום אויר, ולישון,
      הוא בעל עור דק, וממש מתחתיו הדם,
      מצויד בכמות נכבדה של ׂשִנַּיִם וצפָּרְנַיִם,
      עצמותיו נִתָּנוֹת לשבירה, פרקיו למתיחה.
      בַּעִנּוּיִים לוקחים את הדברים הללו בחשבון.

       

      דבר לא השתנה.
      הגוף רועד, כפי שרעד
      לפני יִסּוּדָהּ של רומא ואחריו,
      במאה העשרים לפני ישו ואחריו,
      הָעִנּוּיִים הִנָּם, כמות שהיו, רק האדמה קטנה
      וכל הדברים קורים כְּאִלוּ מעבר לקיר ממש.

       

      דבר לא השתנה.
      רק נוספו אנשים,
      לצד עברות ישנות הופיעו חדשות,
      ממשיות, מומצאות, רגעיות, לא-קימות,
      אך הזעקה, שהגוף אחראי לה,
      היתה, עודנה ותהיה זעקת-חַפּוּת
      על-פי קנה-מִדָּה וְגֹבַה-צליל עתיקי יומין.

       

      דבר לא השתנה.
      אולי רק הַמֶחווֹת, הטקסים, המחולות.
      תנועת הידים המגוננות על הראש
      נותרה, בכל זאת, בעינה.
      הגוף מתפתל, מתפרע ומנסה להחלץ,
      מתמוטט ארצה, מכופף ברכים,
      מכחיל, מתנפח, מגיר רֹק ומדמם.

       

      דבר לא השתנה.
      מלבד שטף הנהרות,
      קוי מתאר של יערות, חופים, מדבריות וקרחונים.
      בינות לנופים האלה הַנְשָׁמׁנֶת משוטטת,
      נעלמת, שבה ומופיעה, מתקרבת, מתרחקת,
      זרה לעצמה, בלתי-נתפשת,
      בוטחת-לא-בוטחת בקיומה,
      בעוד הגוף הוֶֹה וְהוֶֹה וְהוֶֹה
      ואין לו מפלט.

       

       

      תרגום: רפי וייכרט. מתוך 'סוף והתחלה'.

       

       

       

       

       

        24/1/10 22:21:


      לא צריך להבין פולנית כדי להבין כמה היא אוהבת את המילים

       

      http://www.youtube.com/watch?v=4F3_dzszgqE&feature=related

        24/1/10 21:49:

       

       

       

       

       

      לשירה יש השפעה, לדעתך ?

       

       

       

      "השירה עוד לא הצילה חיים של אדם אחד.

      היא עשויה לשנות עמדה אצל אדם, כשהיא

      נוגעת באיזו רגישות שממילא קיימת בו,

      אך לא להשפיע על המונים. הדת –

      בהיבטיה הפנאטיים והשליליים ביותר,

      למרבה הצער – משפיעה על אנשים.

      באיסלאם, כמו בנצרות, מורים על אהבת הזולת,

      אבל הפונדמנטליזם הנוצרי והמוסלמי מתעלמים

      מכל צו של אהבת האדם וכבוד האדם.

      יש איסלאם פתוח כמו שיש קתוליות פתוחה.

      הכפילות הזאת מתקיימת בכל, ואלה תמיד הפנאטים,

      לא מנהיגי דת פתוחים ונאורים, שההמונים נוהים אחריהם".

        

      ויסלבה שימבורסקה

       

       

       

       

       

       

        23/1/10 21:46:


      כל פוסט שלך חגיגה לנפש ונהרות של שירים מיוחדים!!

      תודה יואב.

        23/1/10 19:52:

      ענק אתה יואב, תשאיר מקום לאנשים להביע התהלבותם :)
        22/1/10 23:28:

       

       

       

       

      מוזיאון

       

       

       

      יש צלחות אך אין תאבון

      יש טבעות נשואין אך אין שותפות

      יש מניפה איה הלחיים הסמוקות ?

      יש חרבות איה החרון ?

       

      הכתר האריך ימים אחרי הראש

      היד הפסידה לכפפה

      נעל ימין נצחה את הרגל.

       

      באשר לי  -  אני חיה  -  נא לראות

      נמשכת תחרותי עם השמלה.

      ואיזו עקשנות יש לה

      ואיך רוצה היא אחרי לשרוד.

       

       

      ויסלבה שימבורסקה

       

       

       

       

        21/1/10 14:29:

       

       

       

       

      בהמון 

       

       

       

      אני מי שאני

      מקרה לא-נתפס

      בכל מקרה.

       

      אבות-אבותי יכלו

      להיות אחרים

      וכבר הייתי מתעופפת

      מקן אחר

      זוחלת עטויית-קשקשים

      מתחת לגזע עץ אחר.

       

      במלתחת הטבע

      שלל מלבושים:

      מלבוש העכביש, השחף, עכבר השדה.

      כל אחד בדיוק במידה

      ונלבש בצייתנות

      עד שייקרע.

       

      גם אני לא בחרתי

      אבל אינני מתלוננת

      יכולתי להיות מישהו

      פחות נבדל.

      מישהו מלהקת דגים 

      מקן נמלים

      מנחיל מזמזם

      פסת נוף סחופת רוח.

       

      מישהו פחות מאושר

      שמגדלים לפרווה

      לסעודת החג 

      משהו ששוחה מתחת לזכוכית

      עץ מושרש באדמה

      שאש קרבה אליו.

       

      גבעול-עשב רמוס

      במרוצת ארועים לא-נתפסים.

       

      טפוס מפוקפק, אפל,

      שכוכבו מאיר לאחרים.

       

      ומה היה לו עוררתי באנשים פחד.

      או רק סלידה

      או רק חמלה ?

       

      לו נולדתי

      בשבט הלא נכון

      והדרכים היו נחסמות לפני ?

       

      דומה שעד כה

      שפר עלי גורלי.

       

      זכרון הרגעים הטובים

      עלול היה להשלל ממני.

       

      עלולה היתה להלקח ממני

      היכולת להשוות.

       

      יכולתי להיות אני עצמי  -  אך בלא ההתפעמות

      שפרושו מישהו שונה בתכלית.

       

       

       

      ויסלבה שימבורסקה

       

       

       

      וגם יואב

       

       

       

       

       

       

        18/1/10 16:04:

       

       

       

      אשה, מה שמך ?  -  לא יודעת

      מתי נולדת, מניין את ?  -  לא יודעת

      למה את חופרת לך מחילה באדמה ?  -  לא יודעת

      ממתי את מסתתרת ?  -  לא יודעת

      למה נשכת אותי באצבע ?  -  לא יודעת

      את יודעת שלא נפגע בך ?  -  לא יודעת

      הכפר שלך עוד קיים ?  -  לא יודעת

      אלה ילדייך ?  -  כן

       

       

       

      ויסלבה שימבורסקה

       

       

       

       

        16/1/10 16:33:

      מקטעים מתוך יצירה

      4 המשורר

       

        מפה לוקחת ומשם

      מבלי לחוש לרגע אשמה

      מעט ערמה - מן החיים עצמם

      והכל  - מלילות דממה .

      5

      הקורא

       

      עליו להימנע מנמך רוח

      והעקר - לא להיות מופנם

      המשורר כולו כמו לרוחה פתוח

      כדי להיות לבני דורו מובן .

       

      אנה אח מ  טובה תרגום מירי ליטווק

        15/1/10 22:06:

       

       

       

       

       

       

      העדר /  ויסלבה שימבורסקה

       

       

       

      לא היה חסר הרבה

      שאמי תינשא

      לאדון זבגינייב ב. מזדונסקה וולה.

      ולו נולדה להם בת - זאת לא הייתי אני.

      אולי בעלת זיכרון טוב יותר לשמות ולפנים,

      ולכל מנגינה שנשמעה רק פעם אחת,

      לא טועה בזיהוי ציפורים.

      ציוניה בפיזיקה ובכימיה מעולים,

      אך טובים פחות בפולנית,

      ועם זאת כותבת בסתר שירים

      מענינים בהרבה משלי.

       

      לא היה חסר הרבה

      שבאותו הזמן יישא אבי.

      את העלמה ידוויגה ר. מזקופנה.

      ולו נולדה להם  בת - זאת לא הייתי אני.

      אולי דבקה יותר בעמדותיה

      קופצת בלי פחד למים עמוקים.

      נכנעת בקלות לרגשות משותפים.

      נצפית בבת אחת במקומות שונים,

      אך רק לעיתים רחוקות עם ספר, תכופות בחצר,

      בועטת בכדור בחברת בנים.

       

      יתכן ששתיהן אף היו נפגשות

      באותו בית ספר ובאותה כיתה.

      אבל אין הן זוג,

      אין בינהן קירבה,

      ובתצלום הקבוצתי הן רחוקות זו מזו.

       

      ילדות, עמדו כאן

      - היה הצלם קורא -

      הנמוכות מלפנים, הגבוהות מאחור.

      לחייך יפה, כשאסמן.

      תבדקו רק,

      האם כולן כאן ?

       

       

      - כן אדוני. כולן.

       

       

       

       

        15/1/10 21:52:

       

       

       

       

       מאת: אריאל הירשפלד

      [הוקסמתי מניתוחיו והבעותיו לגבי שירה המיוחד החדש

      של המשוררת ויסלבה שימבורסקה ]

       

       

      קיבלתי את קובץ שיריה בדואר. כשפתחתי את המעטפה,

      עדיין ברחוב, ידעתי ששוב אני מוזמן להתרחב. התרחבות

      התודעה שיוצרת שירתה חפה מכוח, אין צורך לומר - אלימות.

      הדוברת בשיריה היא לעולם זו הלומדת, בכאב, את הדבר החדש.

      השיר משתף אותך בלימוד שעברה היא בכתיבת השיר.

      הכאב העובר אליך, מזוג כבר בקולה המגונן, המחייך מתוך

      צער ותבונה. רפי וייכרט, המתרגם המחונן של שירת שימבורסקה

      לעברית, נתן לשירתה קול עברי צלול, טבעי לחלוטין,

      נקי מנטיותיה הגנדרניות של העברית להתקשט בהדהודיה

      הקדמוניים. ובכל זאת, ללשונה של שימבורסקה בעברית

      יש הד עמוק וצללים, והם כולם נוצרים דווקא מלשון ההווה.

       

       

      הנה השיר הנראה לי כעומד במרכז הקובץ החדש:

      אדיבותם של העיוורים


      המשורר קורא שירים לקהל עורים,

      לא צפה שיהיה כל-כך קשה.

      קולו רועד,

      ידיו רועדות.

      חש שכל משפט

      עומד כאן למבחן העלטה.

      יאלץ להסתדר בכחות עצמו,

      בלי אורות וצבעים.

      הרפתקה מסכנת

      לכוכבים שבשיריו,

      לשחר, לקשת, לעננים, לנאונים, לירח,

      לדג שעד כה הכסיף מתחת למים

      ולנץ השקט, הרחק במרומים.

      קורא - כי מאחר מדי להפסיק -

      על ילד במעיל צהב באחו ירק,

      גגות אדמים בעמק, שאפשר למנותם,

      מספרים הנעים על חלצות שחקנים

      וזרה עירמה בפתח הדלת.

      רוצה היה לעבור בשתיקה - אף שאין זה אפשרי -

      על כל הקדושים שבתקרת הקתדרלה,

      נפנוף הפרידה מחלון הרכבת,

      עדשת המיקרוסקופ ובהק הטבעת

      והמסכים והמראות ואלבום התצלומים.

      אולם גדולה היא אדיבותם של העורים,

      גדולים ארך-רוחם ורחב-לבם.

      הם מקשיבים, מחיכים ומוחאים כפים.

      אחד מהם אפלו נגש

      עם ספר פתוח הפוך

      ומבקש חתימה שאינו יכול לראות.

       

       

      הסיטואציה ששימבורסקה בונה בשיר הזה אינה דווקא סיטואציה

      האופיינית למשוררים בלבד. כל אדם עמד פעם מול אדם עיוור

      ועצר פתאום את דיבורו כי נזכר שהדיבור על יפי עצים או על

      הקפלה הסיסטינית אינו מובן לזולתו באופן שבו הוא משער

      שדברים מובנים על ידי כולם, והוא נבהל. להרף עין הוא

      מכיר באפשרות שכל מה שראה בחייו נשלל מן האדם

      הנכה העומד מולו, ובאותו הרף עין הוא שותף לסבל

      ההעדר הזה של המראות. הוא מבין פתאום שהוא

      אינו מבין את זולתו ובעצם את כל דרך הבנתו את

      העולם. ברגעים כאלה באה המבוכה הגדולה,

      ובדרך כלל, כמו בשירה של שימבורסקה,

      העיוור דווקא הוא הבא לעזרו של הרואה

      וגואל אותו מן המבוכה. "שטויות", הוא יגיד,

      "אני רגיל לזה". והאדם מגחך רגע ומחפש

      סיפור אחר, על ריחות. המרתק בשירה של

      שימבורסקה הוא שהסיטואציה הזאת של הרואה

      מול העיוור אינה חולפת כהרף עין ואיש אינו מניח

      לדובר להימלט מיד אל המבוכה. השיר הזה הופך

      את הסצנה המעיקה מול העיוורים לשיעור נוקב על

      הרבה יותר מאשר עמידה מול עיוורים; הוא הופך את

      העמידה הזאת למשל גדול על עמידתנו מול הזולת.

      הרגע הזה,

      בו אדם מבין

      שדבריו נכנסים אל תודעה

      שאינה מבינה אותם כמוהו כלל,

      הוא זעזוע עמוק של המוסכמה היציבה

      המשרתת אותנו בדרך כלל בדבר מיהו הזולת.

      הרגע בו הבין "המשורר" שהוא קורא לקהל עיוורים

      הוא רגע מבהיל של הכרה בכך שהוא אינו יודע כלל מהו

      העולם המתרחש בתודעתם. זה עמוק משפה. זה לא כאילו

      הזולת מדבר רק שפה אחרת. אין תרגום לפער הזה. האדם

      נאלץ להבין שהוא מדבר אל אחר גמור. אל מישהו שאינו הוא

      ושאין לו למעשה הכלים להיכנס אל עולמו עד שלא יקשיב לדבריו

      בדיבור מפורט ואינטימי. תחושת האשמה על כך שהוא ניחן במה

      שאין לזולתו אינה עוזרת לו כלל. זולתו נמצא פתאום בעמדת יתרון

      מפתיעה: הוא כבר יודע דבר או שניים על פערים של ידיעה.

      הוא עומד ב"מבחן העלטה":

      הוא שם עצמו בתוך הדימוי שלו

      על אודות העדר האורות והצבעים

      של העיוורים. כלומר - הוא עצמו בתוך

      ה"לא הוא", ה"לא אני". הוא מעמיד עצמו

      במבחן שהוא אינו מבין את חוקיו, כי הוא נותן

      עצמו להיות בתוך הזולת. ברגע הזה הוא מדמה

      לעצמו מהו להיות עיוור העומד מולו, הוא מדמה

      לעצמו מהו להיות זולתו.

      הקושי העצום שמגולל השיר הזה הוא בהתמודדות הנמשכת,

      בהסכמה להמשיך, ביכולת להיות בתוך העימות בינך לבין

      השונות האדירה של זולתך ולהביא את כל עולמך -

      הילד, הנוף, שחקני הכדורגל, האשה העירומה,

      האמנות... אל מול זולתך.

      כלומר באומץ להיות אתה מול זולתך.

      הדבר המופלא בשירה של שימבורסקה הוא יכולתה להביא

      את המבחן הזה אל מקום אחר: הכל נעטף בסליחת

      ההומור - הזולת מודה לך על היותך שונה ממנו.

      לבו "רחב", והוא מוכן להכיל גם את הזר לו,

      או בעצם - לגשר על פני משהו לא מובן,

      שנותר לא מובן - גם לך וגם לו.

      בואו עם הספר הפתוח הפוך

      אינו רק סצנה שוברת לב

      על עיוורון. הוא גם

      מניפסט של

      "אני"

      אחר - שלגביו הספר פונה לכיוונים אחרים לגמרי מן הרגיל בעולמך.

      והוא גם מצחיק מאוד: הוא מבקש את חתימתך, את שמך,

      את הסמל הטקסי של מה שאתה.

      אבל הוא לא צריך לראות את זה.

      אתה הפכת ליש לגביו. אתה יכול להיות גם הפוך.

       

       

       

        15/1/10 21:39:

       

       

       

       

       

      על אודות הנפש בקצרה

      מאת ויסלבה שימבורסקה

      תירגם מפולנית דוד וינפלד

       

      נפש יש בנו - מדי פעם.
      אין לך אדם שהיא שורה בו בלי הפוגה
      ולתמיד.

      יום אחר יום
      שנה אחר שנה
      יכולים לחלף בלעדיה.

      לעתים תקנן לזמן-מה
      בהתפעלות ובפחדים
      של הילדות.
      לפעמים רק בתמהון
      שאנו זקנים.

      לעתים רחוקות תתלוה אלינו
      בעסוקים מיגעים
      כמו הזזת רהיטים
      סחיבת מזודות
      או הליכה בנעלים צרות.

      בזמן מלוי שאלונים
      וכתיתת בשר
      היא, לרב, מחוץ לבית.

      מבין אלף שיחותינו
      היא נוטלת חלק באחת,
      אם בכלל,
      מפני שהיא מעדיפה שתיקה.

      כאשר גופנו מתחיל לכאב ולכאב
      היא חומקת חרש מהמשמרת

      היא בררנית:
      לא לרצון לה לראותנו בקרב ההמון.
      מחליאים אותה מאבקי הכח שלנו על זוטות
      וטרטורי תגרנות.

      השמחה והעצב
      בשבילה אינם שני רגשות נבדלים.
      היא פוקדת אותנו
      רק כשהם מחברים

      אנו יכולים לסמך עליה
      כשאיננו בטוחים בדבר
      אבל סקרנים אנחנו לגבי הכל.

      מבין העצמים החמריים
      חביבים עליה שעונים עם מטטלת
      ומראות שעמלות בהתמדה
      אפילו כשאין איש מביט בהן.

      היא לא אומרת מאין תבוא
      ומתי תעלם לנו שוב,
      אבל ברור שהיא מחכה לשאלות כגון אלה.

      נראה
      כי כשם שאנו צריכים אותה,
      אף היא צריכה אותנו,
      בשביל משהו.

       

       

      ויסלבה שימבורסקה

       

       

       

       

       

        15/1/10 21:24:

       

       

       

       

      עינויים / ויסלבה שימבורסקה

       

       

      דבר לא השתנה.
      הגוף עודו כָּאוּב,
      מוכרח לאכול, לנשום אויר, ולישון,
      הוא בעל עור דק, וממש מתחתיו הדם,
      מצויד בכמות נכבדה של ׂשִנַּיִם וצפָּרְנַיִם,
      עצמותיו נִתָּנוֹת לשבירה, פרקיו למתיחה.
      בַּעִנּוּיִים לוקחים את הדברים הללו בחשבון.

       

      דבר לא השתנה.
      הגוף רועד, כפי שרעד
      לפני יִסּוּדָהּ של רומא ואחריו,
      במאה העשרים לפני ישו ואחריו,
      הָעִנּוּיִים הִנָּם, כמות שהיו, רק האדמה קטנה
      וכל הדברים קורים כְּאִלוּ מעבר לקיר ממש.

       

      דבר לא השתנה.
      רק נוספו אנשים,
      לצד עברות ישנות הופיעו חדשות,
      ממשיות, מומצאות, רגעיות, לא-קימות,
      אך הזעקה, שהגוף אחראי לה,
      היתה, עודנה ותהיה זעקת-חַפּוּת
      על-פי קנה-מִדָּה וְגֹבַה-צליל עתיקי יומין.

       

      דבר לא השתנה.
      אולי רק הַמֶחווֹת, הטקסים, המחולות.
      תנועת הידים המגוננות על הראש
      נותרה, בכל זאת, בעינה.
      הגוף מתפתל, מתפרע ומנסה להחלץ,
      מתמוטט ארצה, מכופף ברכים,
      מכחיל, מתנפח, מגיר רֹק ומדמם.

       

      דבר לא השתנה.
      מלבד שטף הנהרות,
      קוי מתאר של יערות, חופים, מדבריות וקרחונים.
      בינות לנופים האלה הַנְשָׁמׁנֶת משוטטת,
      נעלמת, שבה ומופיעה, מתקרבת, מתרחקת,
      זרה לעצמה, בלתי-נתפשת,
      בוטחת-לא-בוטחת בקיומה,
      בעוד הגוף הוֶֹה וְהוֶֹה וְהוֶֹה
      ואין לו מפלט.

       

       

      תרגום: רפי וייכרט. מתוך 'סוף והתחלה'.

       

       

       

       

        15/1/10 10:43:

       

       

       

       

      כתובת על המצבה 

       

       

       

      כאן נחה,

      מיושנת כפסיק נעלם,

      מחברת של קומץ שירים,

      מנוחת עולם העניקה לה האדמה,

      אם כי הגוויה המדוברת לא השתייכה

      לחבורה ספרותית זו או אחרת. אך

      למצבה שתוקם על הקבר החשוף

      די בפזמון קטן זה, בצמח

      הדקורית ובינשוף.

      ההלך  -  את

      מוחך

      החשמלי

      מתיקך שלוף

      ועל גורלה של שימבורסקה

      לרגע חשוב.

       

       

       

      ויסלבה שימבורסקה

       

       

       

       

       

       

        15/1/10 07:47:

       

       

       

       

       מתוך אחד הראיונות איתה ...

       

       

       

      איזה עוד שמחות יש לך?

       

       

      "אהבה היתה פעם שמחה,

      אבל האיש שאהבתי איננו עוד.

      הוא היה סופר מוכשר מאוד, האיש שלי: קורנל פיליפוביץ',

      סופר ותסריטאי שהלך לעולמו ב-1990, מ.פ.)

      הוא התגורר במרחק כמה צעדים מהדירה שלי.

      עשרים ושלוש שנים היינו יחד. ידעתי שאסור לי להטריד

      אותו בשעות ואפילו בימים שבהם כתב ללא הפסקה, וגם

      הוא חש היטב מתי איני פנויה בשבילו. הראינו זה לזו מה

      אנחנו כותבים, אבל בלי ביקורת, למעט הערה על פסיק

      חסר או מיותר. הוא היה מוקסם מהתרבות היהודית.

      טוענים שהפולנים אינם כותבים על יהודים, והוא כתב.

      אני מתעתדת להוציא מיבחר סיפורים שלו שגיבוריהם יהודים.

       

      "למען האמת,

      היו לי שלוש אהבות גדולות בחיי,

      אבל לא אספר לך הכל,

      כדי שעוד אפתיע אותך במה שאכתוב.

      חשוב לי קשר עם אנשים אהובים.

      חברות של אמת היא שמחת-אמת.

      יש לי חוג חברות שאני נפגשת איתן בקביעות,

      ב'שבת של מכשפות'. כיוון שרובנו הגענו לגיל נכבד,

      קבענו שאין מדברים על מחלות. מי שמדברת על מחלה

      משלמת קנס של חמישה זלוטי. החוק הזה הופר רק פעם אחת,

      כשאחת 'המכשפות' שילמה קנס מראש וכולנו

      האזנו בכובד ראש לבעיות הבריאות שלה.

      אין מתנה גדולה מלהעניק ולקבל עידוד

      וחמלה וחום,

      ולחלוק זה עם זה את מה שבנפשך".

       

       

      שימבורסקה

       

       

       

       

       

        15/1/10 07:32:

       

       

       

       

      מתוך שירה: הפרופסור הזקן

       

       

       

      "שאלתי על הגינה ועל הספסל שבגינה:

       

      בערב,

      כשמזג האויר נוח,

      אני בוחן את השמים.

      איני חדל להשתאות

      כמה נקודות השקפה יש בהם ...

      -  השיב"

       

       

       

       

       

        15/1/10 07:20:

      אחת הטובות.

       

        15/1/10 06:54:

       

       

       

       

      מתוך: שיחות עם ויסלבה שימבורסקה

       

       

       

       

      מדוע שירה היא גם 'נקם' כפי שאת כותבת בשורות

      "שימחת הכתיבה. / יכולת ההנצחה.

      / ניקמת היד בת-התמותה"?

       

       

       

      "כתיבת שירה היא מעשה נקם על שהכל בן חלוף,

      ורק הרוע אינו בן חלוף. כאשר המלחמה נגמרה, אמרנו:

      'לא יהיו יותר מלחמות', ועכשיו יש מלחמות בכל מקום בעולם.

      אחרי השמדת העם היהודי על אדמתנו, האמנו שרצח עם לא

      יישנה. העם הפולני צריך לעשות את חשבון הנפש על יחסו

      ליהודים. היהודים הרי חיו בתוכנו וגורלם מכביד,

      לפחות חייב להכביד, על מצפונו של כל אדם הגון.

      הייתי רוצה שיהיו יותר שמות פולניים בשדרת חסידי

      אומות העולם, אך אנשים לא נולדו להיות גיבורים.

      הטרגדיה של בני דורי היא,

      שככלות כל הרוע,

      שרבים מאיתנו חוו ורבים היו עדים לו,

      אף לא תקווה אחת שלנו התגשמה".

       

      את השרירותיות של הרוע, של החיים והמוות,

      מנציחה שימבורסקה בכמה מהמצמררים בשיריה.

      "ניצלת כי היית ראשון. / ניצלת כי היית אחרון...

      כי לשמאל. כי לימין. / כי ירד גשם. כי נפל צל"

      ('כל מיקרה'). ביודעה שאין יום שבו המתים

      "אינם מאבדים מנצחם" ('רהביליטציה'),

      שימבורסקה נותנת שמות לנוסעים אל

      מותם "בטרנספורט צרחות",

      "בקרונות חתומים":

      "השם נתן הולם באגרוף בדופן קרון,

      / השם יצחק מזמר בשיגעון, /

      השם שרה למים משווע /

      למען השם אהרן, שבצמא גווע" ('עדיין'). 

       

       

       

        15/1/10 06:50:

      צטט: yoaview 2010-01-14 21:41:30

       

       

       

       

      [ ויאמר: קח-נא את-בנך את-יחידך

      אשר-אהבת את-יצחק ולך-לך

      אל-ארץ המוריה והעלהו שם לעולה

      על אחד ההרים אשר אומר אליך ... ]

       

       

       

       

      יצחק,

      מה הוא כבר עשה,

      אני שואלת את הכומר-המודה ?

      אולי ניפץ בכדורו שמשת שכן ?

      אולי קרע את מכנסיו החדשים 

      בעברו סבכת-גדר ?

      גנב עפרונות ?

      הניס תרנגולות ?

      הלשין ?

       

      ויסלבה

       

      במובאה הקודמת לזו אומרת המשוררת משפט מעין זה: חבל שהשירה לא משפיעה על בני האדם כמו הדת. הרי גם השירה וגם הדת לא הצילו חיים של אדם אחד.

      ואני אומר שלהבדיל אלף הבדלות, השירה לעומת הדת גם לא הרגה אף אדם.

        14/1/10 21:41:

       

       

       

       

      [ ויאמר: קח-נא את-בנך את-יחידך

      אשר-אהבת את-יצחק ולך-לך

      אל-ארץ המוריה והעלהו שם לעולה

      על אחד ההרים אשר אומר אליך ... ]

       

       

       

       

      יצחק,

      מה הוא כבר עשה,

      אני שואלת את הכומר-המודה ?

      אולי ניפץ בכדורו שמשת שכן ?

      אולי קרע את מכנסיו החדשים 

      בעברו סבכת-גדר ?

      גנב עפרונות ?

      הניס תרנגולות ?

      הלשין ?

       

      ויסלבה

       

       

       

        14/1/10 21:14:

       

       

       

       

       

       שיחה עם ויסלבה שימבורסקה

       

       

       

       

      לשירה יש השפעה, לדעתך?

       

       

      "השירה עוד לא הצילה חיים של אדם אחד.

      היא עשויה לשנות עמדה אצל אדם, כשהיא

      נוגעת באיזו רגישות שממילא קיימת בו,

      אך לא להשפיע על המונים. הדת –

      בהיבטיה הפנאטיים והשליליים ביותר,

      למרבה הצער – משפיעה על אנשים.

      באיסלאם, כמו בנצרות, מורים על אהבת הזולת,

      אבל הפונדמנטליזם הנוצרי והמוסלמי מתעלמים

      מכל צו של אהבת האדם וכבוד האדם.

      יש איסלאם פתוח כמו שיש קתוליות פתוחה.

      הכפילות הזאת מתקיימת בכל, ואלה תמיד הפנאטים,

      לא מנהיגי דת פתוחים ונאורים, שההמונים נוהים אחריהם". 

       

       

       

       

       

        14/1/10 20:58:
      תודה שהעלית את השיר הנאה הזה.
        14/1/10 20:56:


      תודה רבה רבה יואב.

       

      משוררת יחידה וייחודית בסגנונה.

      כל אחד מהשירים - מדבר אל נשמתנו,

      אל הפנים העמוק ביותר של ההבנה

      שלנו, שלא תמיד שמים אליה לב.

       

      תודה על הריכוז, על החומר

      הנפלא שהבאת

      והביאו גם אחרים.....

      וחיבוק ענק

       

      מירה

        14/1/10 20:55:

       

       

       

       

      חיים בהמתנה

       

       

       

      חיים בהמתנה

      הצגה בלא חזרה

      גוף בלא מדידה

      ראש בלא שקול דעת.

       

      אינני מכירה את התפקיד שאני מגלמת

      אדע רק ששלי הוא ואין להחליפו.

       

      את נושא ההצגה

      אני חייבת לנחש ממש על הבמה.

       

      לא הוכנתי היטב לרום כבודם של החיים,

      בקושי אני עומדת בקצב העלילה המוכתב לי

      אני מאלתרת אף כי אני סולדת מאילתור.

      על כל צעד ושעל אני נתקלת באי-הידיעה.

      אורח-חיי מדיף קרתנות.

      פחד הבמה המתרץ אותי מוסיף על ההשפלה.

      בנסיבות מקלות אני רואה אכזריות.

       

      מלים ודחפים שאין להשיבם

      כוכבים שלא נמנו עד תום

      אופי כמו מעיל מכופתר בריצה -

      אלה תוצאותיו המצערות של חפזון זה.

       

      לו רק היה ניתן לתרגל מראש יום רביעי אחד

      או לחזור לפחות על יום חמישי אחד

      וכבר קרב יום שישי עם תסריט לא מוכר לי.

       

      זה בסדר ?  -  אני שואלת

      [ בקול צרוד,

      כי לא הרשו לי לכחכח בגרוני מאחורי הקלעים ]

       

      אשליה היא שמדובר רק במבחן פתע

      הנערך בסביבה ארעית. לא.

      אני עומדת בין התפאורות ורואה את מצוקתן

      מפתיע אותי דיוקם של אביזרי הבמה השונים.

      מנגנון הסיבוב פועל זה מכבר

      הודלקו אף הרחוקות שבערפיליות,

      הו, אין לי ספק שזו הצגת הבכורה.

      וכל מה שאעשה

      יהפך לעד למה שעשיתי.

       

       

      ויסלבה שימבורסקה

       

       

       

       

       

        14/1/10 19:18:

      מאד רגישה , טהורה ,ועצובה לבסוף , האווירה מנקודת מבטו של התם חסר הישע 

      (הכלב) , העד לפורענות המגיעה , ונותר חסר הבנה עד מותו.

      כתיבה הזועקת לנוכח אי הבנת פשר הרוע. שיר עצוב , "שירת הכלב הנאמן"

      וכאילו דבר לא השתנה...  

        14/1/10 18:41:

      אין כמוה.

      התרגומים גם הם

      מופלאים.

        14/1/10 11:04:


      השיר הזה מדבר לא רק על שירה, אלא על "הסנדלר שתמיד הולך יחף"

      זה שעושה נעליים לאחרים ותמיד הולך בלי נעליים...

      מבחינה זו שמרבית האנשים אינם יודעים להעריך דיים את עצמם דרך מהותם ועיסוקם

      ואם בשירה עסקינן או באנשים כותבי שירה, כי משוררים יש מעט... זה  עוד פחות מתחומים אחרים

      תכליתיים הרבה יותר.יש קצת משהו תכליתי מדיי בפירוש כאן את השירה. כאילו עיסוק זה שייך לפילנטרופיה.

      יוצרים רבים מכל הסוגים והמדיות אומרים את שלהם , ואם הם מקוריים ומעניינים הם שלמים עם עצמם

      בלי קשר לכמות המתעניינים בתחומם... ומשום שאני חצי פולניה אני מזהה את הפולניות של כותבת השיר...

       

       

       

       

        14/1/10 00:29:

       

       

       

       

       

      רשמים מהתאטרון

       

       

       

       

      בשבילי המערכה החשובה בטרגדיה היא המערכה השישית:

      הקימה לתחיה משדות-הקרב של הבמה,

      סדור הפאות הנוכריות, המלבושים,

      עקירת הסכין מן החזה,

      הסרת חבל התליה מן הצוואר,

      ההתיצבות בשורה אחת בין החיים

      עם הפנים לקהל.

       

      השתחוות ביחידות ובקבוצה:

      כף יד לבנה על פצע הלב,

      קדת המתאבדת,

      ניד הראש הערוף.

       

      קדה בזוגות:

      הזעם מושיט יד לנועם,

      הקרבן מביט בעונג בעיני התליין,

      המורד פוסע בלא טינה לצד הרודן.

       

      רמיסת הנצח בחרטום נעל-הזהב.

      פיזור מוסר-ההשכל בהנף המגבעת.

      הנכונות חסרת-התקנה להתחיל מחר מחדש.

       

      כניסתם בשורה של המתים זה מכבר,

      במערכה השלישית, הרביעית או בין המערכות.

      שיבתם הפלאית של האובדים בלא עקבות.

       

      המחשבה שהמתינו בסבלנות מאחורי הקלעים

      בלא להוריד את המלבוש,

      בלא להסיר את האודם,

      מרגשת אותי יותר מנאומי הטרגדיה חוצבי הלהבות.

       

      אבל נעלים באמת הם ירידת המסך

      ומה שעוד רואים מבעד לסדק:

      כאן יד אחת מושטת בחופזה אל פרח,

      שם השניה תופסת חרב שנפלה.

      רק אז, השלישית, הלא נראית,

      ממלאת את חובתה:

      לופתת אותי בגרון.

       

       

      ויסלבה שימבורסקה

       

       

       

       

       

       

       

        14/1/10 00:04:

       

       

       

       

       

       

      ויסלבה

      שימבורסקה

      קורניק שבמחוז פוזנן.

      גיל שמונה היא עברה עם משפחתה לקרקוב,

      נקשרה אל העיר בה היא חיה גם כיום.

      שנת 1945 היא החלה ללמוד לשון וספרות פולנית

      באוניברסיטה היאגלונית שבקרקוב,

      אך בהמשך החליפה את תחום לימודיה לסוציולוגיה.

      באוניברסיטה היא נעשתה מעורבת בחבורת הכותבים

      המקומית

      ותוך זמן קצר פגשה את המשורר צ'סלב מילוש,

      ממנו הושפעה בהמשך.

       

      היא פירסמה את שיריה הראשונים במספר עיתונים וכתבי עת,

      וכך המשיכה מספר שנים.

      ב-1948 הפסיקה את לימודיה בלא תואר,

      בשל מצבה הכלכלי הרעוע.

       

      באותה שנה היא נישאה למשורר אדם ולאדק,

      ממנו התגרשה בשנת 1954.

      בשנים אלו עבדה כמזכירה וכמאיירת ספרים.

      ב-1949 היה אמור להתפרסם קובץ שיריה הראשון,

      אך הוא לא עבר את הצנזורה בנימוק

      ש"הספר לא ענה לדרישות הסוציאליות". למרות תקרית זו,

      בראשית הקרירה הספרותית שלה היא נשארה נאמנה

      לקו המפלגתי, חתמה על עצומות מפלגתיות ואף שיבחה את לנין,

      סטלין והמציאות הסוציאליסטית.

       

      בקובץ שיריה הראשון, 'בשביל זה אנו חיים' (Dlatego żyjemy)

      למשל, היא פירסמה שירים בשמות כמו 'לנין' או 'לצעירים שבנו

      את נווא הוטא' (Młodzieży budującej Nową Hutę),

      על בניית 'יישוב סוציאליסטי לדוגמה' ליד קרקוב.

      היא אף הפכה לחברה במפלגת השלטון,

      מפלגת העובדים המאוחדת.

      בהמשך,

      כרוב האינטלקטואלים שהיו קרובים בתחילה לקו המפלגתי,

      שימבורסקה התרחקה באיטיות מהאידאולוגיה,

      וזנחה את עבודתה המוקדמת.

      אף על פי שהיא נשארה

      במפלגה עד 1966,

      היא החלה ליצור

      קשרים עם

      מתנגדים

      לשלטון

      וכבר

      ב-1957

      התיידדה עם יז'י גיאדרויק,

      העורך של עיתון המהגרים המשפיע, תרבות (Kultura) הפריזאי.

      ב-1953 הצטרפה לצוות מגזין סקירת הספרות חיי הספרות,

      והחל מ-1968 כתבה את טור ביקורת הספרים

      שרבות מהמסות שכתבה בו פורסמו

      אחר כך בספר.

      היא

      הפסיקה את עבודתה במגזין ב-1981,

      וערכה במשך שנתיים את הירחון פיסמו.

      בשנות השמונים הגבירה את פעילותה האופוזיציונית

      וכתבה לכתב העת של הסאמיזדאט, "ארקה" (Arka)

      תחת שם העט "סטנצ'יקובנה" (Stanczykówna).


       

       

       

       

        14/1/10 00:00:


      תודה :-)

       

      איזה מבט חכם יש לה...

        13/1/10 23:55:

       

       

       

       

       

        [ הערה:  זהו שיר מאוד לא קל לקריאה, אך נראה

        לי חשוב מבחינת ההתוודעות לחומרים של המשוררת. ]

       

       

       

       

       

      מונולוג של כלב בסבך ההיסטוריה

       

       

       

       

      יש כלבים ויש כלבים. אני הייתי כלב נבחר.

      היו לי תעודות טובות ודם זאבים בעורוקי.

      גרתי במעלה ההר, שאפתי ניחוח נופים

      של כרי-אחו בשמש, אשוחים אחר גשם

      ורגבי-אדמה מתחת לשלג.

       

      היו לי בית טוב ומשרתים.

      האכילו אותי, רחצו, הברישו,

      הוציאו לטיולים נפלאים.

      בכבוד אך בלא קרבה יתרה.

      זכרו היטב למי אני שייך.

       

      לכל כלב מעורב ונגוע יש אדון.

      אבל זהירות  -  להשמר מהשוואות.

      האדון שלי היה יחיד במינו.

      היה לו עדר מרשים שליוה את כל צעדיו

      ונעץ בו עיניים בהערצה מבוהלת.

       

      בשבילי שמרו חיוכים

      של קנאה לא מוסתרת.

      שכן רק לי היתה הזכות

      לברכו בקפיצות ובדילוגים,

      למשוך מכנסיו בשיני

      לאות פרדה.

      רק הותר לי

      להניח ראש על ברכיו,

      לזכות בליטוף ובמשיכת אוזניים.

      רק אני יכולתי לשים עצמי ישן בקרבתו,

      או-אז היה נרכן ולוחש לי דבר מה.

       

      על אחרים כעס תדיר ובקולי קולות.

      רטן עליהם, נבח,

      רץ מקיר לקיר.

      אני חושב שאהב רק אותי

      ואף אחד אחר, אף פעם.

       

      אך היו לי גם מחוייבויות: המתנה, אמון.

      שכן נהג להופיע לזמן קצר ולהעלם לזמן ארוך.

      אין לי מושג מה עכב אותו שם, בעמקים.

      נחשתי אפוא שמדובר בעניינים דחופים,

      דחופים לפחות

      כמו מלחמתי בחתולים

      ובכל דבר אחר שמתרוצץ לשוא.

       

      יש גורל ויש גורל. שלי השתנה בחטף.

      אביב כלשהו הגיע,

      והוא לא היה לצדי.

      בבית החלה התרוצצות משונה.

      ארגזים, מזוודות, תבות הועמסו על מכוניות. 

      הגלגלים חרקו במורד

      ונדמו מאחורי הסבוב.

       

      על הגזוסטרה בערו גרוטאות, סמרטוטים,

      חולצות צהובות, סרטי-זרוע עם סמלים שחורים

      והרבה, הרבה מאוד קרטונים קרועים,

      שמהם נשפכו דגלונים.

       

      נגררתי בהמולה הזאת,

      יותר נדהם מכועס.

      חשתי במבטים העויינים על פרוותי.

      כאילו הייתי כלב חסר בעלים,

      טרדן טועה,

      שמגרשים במטאטא מן המדרגות.

       

      מישהו תלש את קולרי משובץ הכסף.

      מישהו בעט בקערת-האוכל שלי

      הריקה זה כמה ימים.

      אחר-כך, בטרם יצא לדרך, אחד, האחרון,

      נרכן מתוך תא הנהג

      וירה בי פעמיים.

       

      אפילו לא הצליח לפגוע כמו שצריך,

      שכן גסיסתי היתה ממושכת וכאובה

      בזמזום זבובים חצופים מסביבי,

      אני, כלבו של אדוני.

       

       

       

      ויסלבה שימבורסקה, נקודתיים

      תרגום מפולנית : רפי וייכרט

       

       

       

       

        13/1/10 23:38:

      ויסלבה שימבורסקה : מעניינת ומפתיעה, רגישה ורבגונית. אכן משוררת נפלאה !

      אני אוהבת את הפוסטים שלך, כי אפשר לחזור אליהם שוב ושוב ולהתענג כל פעם מחדש...

      תודה לך , אשר בזכותך התוודעתי אליה :-)

      סוזן 

       

        13/1/10 23:22:

       

       

       

       

       

      ויסלבה

      שימבורסקה

      משוררת פולנייה,

      נולדה ב-1923 בקורניק שבפולין.

      בגיל שמונה עברה עם משפחתה לקראקוב,

      שם למדה מאוחר יותר סוציולוגיה וספרות פולנית.

      למרות שנורמות התקופה בפולין הביאו משוררים רבים

      לעסוק בבעיות חברתיות בוערות, רק חלק קטן משיריה של

      שימבורסקה דן בנושאים פוליטיים ורובם מוקדש לנושאים ליריים.

      היא עסקה גם בכתיבת ביקורת ובתרגום שירה צרפתית. שיריה

      חוקרים את האספקטים הפילוסופיים והמוסריים של תקופתה

      בתבונה, בחוש הומור ובהומניות רבה. בשנת 1996 זכתה

      בפרס נובל לספרות. שירתה של שימבורסקה מאופיינת

      בריבוי פניה. לדבריה, היא "אינה חפצה להיתלות

      בנושא אחד או באופן הבעה אחד." משימת

      המשורר, לדעתה, היא להנציח דברים

      שבלעדיו היו נידונים לשכחה.

      שימבורסקה אינה חושפת

      פרטים ביוגרפיים,

      כי בעיניה אין

      להם

      חשיבות

      להבנת שירתה.

      היא גם אינה נוהגת

      להסביר את שיריה או

      לנסח תיאוריות על אודות

      השירה, ומסרבת לכבול את

      שירתה להגדרות ולמסורות ספרותיות.

      בעניין זה היא כותבת באחד משיריה:

      "כאן נחה מיושנת כפסיק - יוצרת של כמה שירים.

      מנוחת עולמים / העניקה לה האדמה, למרות שהגוויה

      לא השתייכה לאף אחת מהחבורות הספרותיות."

      (מתוך: "כתובת על המצבה")

       

       

       

       

       

        13/1/10 23:21:
      תודה
        13/1/10 23:16:


      מילה אחת:

      תודה

        13/1/10 23:09:

       

       

       

       

      המשורר והעולם

       

       

      "בארצות מאושרות, שבהן אין פוגעים בקלות כזאת בכבוד האדם,

      המשוררים משתוקקים בוודאי לפרסם, להיקרא ולהיות מובנים,

      אבל אין הם עושים דבר,

      או עושים מעט מאוד,

      כדי להתבלט

      בחיי

      היום יום

      בין האנשים.

       

      עד לא מכבר

      בעשורים הראשונים של המאה שלנו,

      אהבו המשוררים להדהים את סביבתם

      בלבוש מוחצן ובהתנהגות מוקצנת. אך

      זו היתה תמיד הצגה לראווה בציבור.

       

      הגיע הרגע

      שבו היה המשורר

      סוגר מאחוריו את הדלת,

      פושט את כל המחלצות, הקישוטים

      ושאר האביזרים הפיוטיים, וניצב בדממה

      ממתין לעצמו,

      מעל פיסת נייר שעודה ריקה,

      שהרי בסופו של דבר ... רק זה נחשב."

       

       

       

      ויסלבה שימבורסקה

       

      [  נאום הנובל 7.12.1996  ]

       

       

       

       

        13/1/10 22:23:

       

       

       

       

       

      אלף-בית

       

       

       

      לעולם

      כבר לא אדע

      מה חשב עלי א'

      אם ב' לא סלחה לי עד הסוף

      מדוע ג' העמיד פנים שהכל בסדר

      מה היה חלקה של ד' בשתיקתו של ה'

      למה קיווה ו' אם קיווה

      למה ז' שכחה

      על אף

      שהיטיבה לדעת

      מה היה לח' להסתיר

      מה רצתה ט' להוסיף.

      אם לכך

      שהייתי בסביבה

      היתה משמעות כלשהי

      בעיני י' כ' ושאר האלף-בית

       

       

       

      ויסלבה שימבורסקה

       

       

       

      וגם יואב

       

       

       

       

       

        13/1/10 20:59:

      שִירָה -
      אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִירָה.
      לֹא אַחָת נִתְּנָה לְכָך
      תְּשוּבָה רְעוּעָה.
      וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת
      וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה
      כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל

      יואב תודה על השיר  ו

      הבית הזה מוכר לי

      מאד.

        13/1/10 20:38:

       

       

       

       

      השמחות הגדולות: אהבה וכתיבת שירה

       

       

      שימבורסקה

      היא מזיגה נדירה של תום ותיחכום,

      של מודעות היסטורית קודרת, ובצידה אהבת חיים.

       

      מירי פז פגשה אותה בקראקוב ושמעה ממנה על פרס

      נובל ואהבת שיגרת היומיום, על פוליטיקה ופוליטיקאים,

      על יהודים,

      פולנים וחשבון נפש,

      על השירה כמעשה נקם

       

       

      ערפל כבד עוטף את קראקוב. מבעד לשמשות המונית

      המסיעה אותי משדה התעופה נראים הבניינים וחלקות

      היער בעיבורה של העיר כצומחים מתוך ענן. העלטה

      אינה עושה רושם על הנהג, הנוסע במהירות ומאט

      רק פעם אחת, מול שורת שיכונים של רבי קומות וכניסות.

      "כאן גרה ויסלבה שלנו", הוא מצביע על אחד הבניינים

      ומראה בגאווה דף נייר לבן ועליו חתימתה,

      "אני לא מבין גדול בשירה",

      מעיד על עצמו הנהג,

      "אבל את ויסלבה אני קורא בלב".

       

      כעבור יומיים אני עולה לקומה הרביעית בבניין האפרורי,

      שעליו הצביע הנהג. ויסלבה שימבורסקה פותחת לי את

      הדלת בנזיפה על מלבושי הקל ומציעה לי "בגד חורף ראוי",

      שלא אקפא. "אין דבר, תחזירי לי בישראל", היא אומרת,

      "ובינתיים, איזה ויסקי?" היא שואלת בעליצות של נערה.

      אני מסתפקת בתה, היא לוגמת ויסקי. "זן משובח",

      היא אומרת בקריצה שובבה.

       

      אשה יפה שימבורסקה, בת 81, מודעת לנשיותה.

      לובשת אפודה סגולה, המדגישה את עטרת השיער הלבן

      והעיניים החומות הבורקות. לצווארה מחרוזת תואמת.

           

      היא צוחקת צחוק רועם וחכo

      כשאני מספרת לה על הנהג ה'קורא אותה בלב'.

      כן, היא יודעת שאנשים שאינם חובבי שירה

      מתחברים לשירתה,

      "אבל בכנות, אני לא מבינה למה.

       

      אני עדיין מתאמצת ששורת שיר שלי

      תהיה בהירה

      כמו קרן אור בציור של ורמיר.

      כשנדמה לי שאני מדייקת בכתיבה,

      זה משמח אותי.

      אבל אפשר שהשמחה אינה מוצדקת,

      כי אם לא דייקתי,

      הרי זו שמחה שבחטא,

      ועדיין אני נהנית",

      היא אומרת בעוד פרץ צחוק.

       

      יש משהו כובש בקונדסות שלה, מעורר רצון לחבק.

      כמו שירתה היא מזיגה נדירה של תום ותיחכום.

      עושר הרבדים וההשכלה בתחומי אמנויות רבים

      מתנסחים אצלה במילים פשוטות לכאורה,

      שזורות בהומור דק. יש בה ובשירתה אותה מודעות

      היסטורית קודרת, ובצידה שמחת חיים, אמונה ביפי

      היצירה האנושית, הטבע, האהבה, הרגע החולף.

      פרס נובל, שהוענק לה ב-1996, לא יכול היה למצוא

      כלה ראויה ממנה.  יוכלו אוהבי השירה

      בישראל לפגוש בה פנים אל פנים. אחרי הזמנות רבות

      שדחתה, נעתרה להזמנת ידידתה, הסופרת מרים עקביא,

      לבקר בישראל במסגרת אירועי 700 שנה ליהדות קראקוב.

       

      היא נרגשת לקראת ביקורה בישראל,

      אך גם אינה מסתירה את חששותיה מפניו.

      "אני חוששת מפגישות עם פוליטיקאים.

      אין לי כל הבנה בפוליטיקה",

      אומרת המשוררת שכתבה את השורות

      "תרצה או לא תרצה, לגֶנים שלך עבר פוליטי /

      ...לכל דבריך הדהוד, / לכל שתיקותיך השתמעות

      / פוליטיים. / ...גם שירים לא פוליטיים הם פוליטיים"

      ('ילדי התקופה', בתרגום רפי וייכרט, גוונים, 1996).

       

      כל מבוקשה הוא לפגוש כמה ידידים יקרים לליבה,

      ובמיוחד הנריק פירסט, חבר ותיק מקראקוב,

      שקשר המיכתבים שלה איתו ניתק בשנים האחרונות.

      היא סירבה בתוקף לקבל תואר דוקטור כבוד,

      שהוצע לה על ידי כמה אוניברסיטאות ישראליות.

      "אני אדם 'קאמרי' שמסתפק במועט בכל תחום",

      היא אומרת,

      "קהל של יותר משמונה אנשים הוא

      בשבילי המון רב, והמון מפחיד אותי.

      אני רגילה לשיגרה ביתית, קצת שירה, לא משהו".

       

      כתיבת שירה היא תמיד שמחה?

       

      "היא אחת השמחות הגדולות.

      אני יודעת שיש בזה מן הגיחוך,

      אבל זה הגיחוך החביב עלי.

      חיפוש המלה הנכונה והצבתה בסדר מסוים

      הם מישחק מהנה מאוד. אולי זה יישמע ברוטאלי,

      אבל זה סוד שמשוררים יודעים:

      ככל שהשיר קודר יותר,

      מישחק חיפוש המלה המדויקת מרתק ומשמח יותר".

       

      מתי התחלת לכתוב?

       

      "בגיל שמונה, ואפילו השתכרתי מזה.

      אבא נהג לתת לי חמישים גרושי על כל שיר שכתבתי,

      לרוב שירי שטות מבדחים על איזו דודה או על חברה מצחיקה".

       

      ***

       

      "היא היתה כתבת פעילה מאוד בעיתון בית הספר ותרמה

      לו כתבות וסיפורים קצרים", מוסיף מיכל רוסינק, המזכיר

      שלה, הנוכח בחלק הזה של השיחה. לא מכבר, הוא

      מוסיף, התגלו בארכיון בית הספר כמה עיתונים מאותם ימים.

      באחד הגיליונות ביטאו התלמידים-העיתונאים את רשמיהם

      זה מזה. אחת מחברותיה של שימבורסקה כתבה עליה:

      "היא תהיה עיתונאית דגולה, או תקבל פרס נובל לספרות".

      "את רואה, פרס נובל סודר לי מראש", היא צוחקת, "ובכל

      זאת כשהגיע, הוא תפס אותי בלתי מוכנה. לא אכחיש שכבר

      ניבאו לי אותו בעבר,

      כי תמיד יש אנשים שחושבים שהם נביאים.

      הראשון שצילצל להודיע לי היה אדם מיכניק

      (עורך העיתון 'גזטה ויבורצ'ה'

      וממנהיגי תנועת 'סולידריות' בעבר).

      הוא נשמע כל כך שיכור, שאמרתי לו שיילך לישון.

      כעבור כשעה צילצל צ'סלב מילוש ואמר בתרועת צחוק:

      'ויסלבה, עכשיו תור', והתחיל לצייד אותי בעצות לשטוקהולם.

      לצ'סלב יש אומנם חוש הומור,

      אבל איכשהו התחלתי להתרגל לרעיון.

      ואז התחילה הארטילריה הגדולה".

       

      ואת נמלטת מפניה למקום המסתור שלך בזאקופנה,

      כפי שנמלטת לפני שנה מחגיגות יום ההולדת השמונים שלך.

       

      "אני 'נמלטת' לשם לעיתים קרובות,

      כי לחברים שלי יש שם בית ואנחנו אוהבים להיות ביחד.

      אבל אני רוצה להבטיח לך, שהתנהגותי בשטוקהולם

      היתה ללא דופי. עמדתי בגבורה בכל המשימות,

      לא התחמקתי מהטקסים ולא מארוחת הערב המלכותית,

      אבל איכשהו הכל היה משמח מדי ומתיש מדי.

      הרשיתי לעצמי יום מנוחה,

      שכבתי יום שלם באפס מעשה בדירה היפה שבה שיכנו אותי,

      הבטתי בתיקרה וחשבתי כמה טוב לי שאיני צריכה לבוא

      בקהל גדול. 'בורכתי' בקוצר ראייה ואני לא מרכיבה משקפיים

      כדי לא לדעת כמה אנשים מביטים בי.

       

      "למרות זאת, עשיתי מאמץ מיוחד ויצאתי למיפגש מרגש עם

      הגולה הפולנית הגדולה בשוודיה,

      המונה גם יהודים שגורשו או נאלצו לעזוב את פולין.

      אני אסירת תודה על פרס נובל, שבכספיו יכולתי להרשות

      לעצמי לעבור מדירה בקומה רביעית ללא מעלית לבניין

      עם מעלית. למזלי לא חסר לי דבר מבחינה חומרית,

      ואני צריכה לברך על מזלי הטוב בעולם הזה,

      שרבים בו סובלים מרעב".

       

      ויסלבה שימבורסקה נולדה במערב פולין.

      בילדותה עקרה עם משפחתה לקראקוב,

      שבה היא מתגוררת עד היום. כשפרצה מלחמת העולם

      השנייה היא היתה נערה. אביה מת לפני המלחמה, "למזלו",

      היא מדגישה, "כיוון שנמנה עם האינטליגנציה, אין ספק

      שהנאצים היו מחסלים אותו תחילה. אמא, אחותי ואני שרדנו.

      הבנתי מה קורה וראיתי את הזוועות, ובכל זאת חייתי גם חיי

      נערה רגילה, עם אהבות וחגיגות ימי הולדת. ביצעתי מדי

      פעם כמה שליחויות צנועות בשירות המחתרת האנטי- נאצית.

      כתבתי סיפורים, אבל כשקראתי אותם אחרי שנים,

      גנזתי אותם מבושה".

       

      קובץ שיריה הראשון 'אני מחפשת מילים' פורסם ב-1945.

      אחרי המלחמה למדה סוציולוגיה וספרות פולנית באוניברסיטה

      היגלונית בקראקוב, פירסמה תרגומים לשירה צרפתית ועבדה

      כעורכת וכמבקרת תרבות בעיתון בקראקוב. קובץ המסות

      הקצרות שלה, 'קריאת רשות', שרובן התפרסם בעיתונות,

      יראה אור בקרוב בעברית בהוצאות קשב לשירה וחרגול,

      בתרגומו של רפי וייכרט, שאוהבי השירה בארץ חבים לו

      תודה על התוודעותם לשימבורסקה. וייכרט תירגם בכישרון

      רב גם את ארבעת קובצי השירה שלה בעברית: 'אטלנטיס'

      (עכשיו, 1993), 'סוף ההתחלה' (גוונים, 1996),

      'שלהי המאה' (קשב לשירה, 1998) ו'בשבח החלומות',

      מיבחר מקיף של שיריה, שרואה אור ממש בימים אלה.

      וייכרט מודה, שההיכרות האינטימית עם עולמה השירי של

      שימבורסקה השפיעה על שירתו שלו.

       

      שירה, אומרת ויסלבה שימבורסקה, היא עדיין עניין מסתורי

      בשבילה.

      "מה זאת, בעצם, שירה...

      אינני יודעת ואינני יודעת ונאחזת בזה כבמעקה גואל",

      היא כותבת בשיר 'אחדים אוהבים שירה'.

       

      מדוע שירה היא גם 'נקם' כפי שאת כותבת בשורות

      "שימחת הכתיבה. / יכולת ההנצחה.

      / ניקמת היד בת-התמותה"?

       

      "כתיבת שירה היא מעשה נקם על שהכל בן חלוף,

      ורק הרוע אינו בן חלוף. כאשר המלחמה נגמרה, אמרנו:

      'לא יהיו יותר מלחמות', ועכשיו יש מלחמות בכל מקום בעולם.

      אחרי השמדת העם היהודי על אדמתנו, האמנו שרצח עם לא

      יישנה. העם הפולני צריך לעשות את חשבון הנפש על יחסו

      ליהודים. היהודים הרי חיו בתוכנו וגורלם מכביד,

      לפחות חייב להכביד, על מצפונו של כל אדם הגון.

      הייתי רוצה שיהיו יותר שמות פולניים בשדרת חסידי

      אומות העולם, אך אנשים לא נולדו להיות גיבורים.

      הטרגדיה של בני דורי היא,

      שככלות כל הרוע,

      שרבים מאיתנו חוו ורבים היו עדים לו,

      אף לא תקווה אחת שלנו התגשמה".

       

      את השרירותיות של הרוע, של החיים והמוות,

      מנציחה שימבורסקה בכמה מהמצמררים בשיריה.

      "ניצלת כי היית ראשון. / ניצלת כי היית אחרון...

      כי לשמאל. כי לימין. / כי ירד גשם. כי נפל צל"

      ('כל מיקרה'). ביודעה שאין יום שבו המתים

      "אינם מאבדים מנצחם" ('רהביליטציה'),

      שימבורסקה נותנת שמות לנוסעים אל

      מותם "בטרנספורט צרחות",

      "בקרונות חתומים":

      "השם נתן הולם באגרוף בדופן קרון,

      / השם יצחק מזמר בשיגעון, /

      השם שרה למים משווע /

      למען השם אהרן, שבצמא גווע" ('עדיין').

       

      לשירה יש השפעה, לדעתך?

       

      "השירה עוד לא הצילה חיים של אדם אחד.

      היא עשויה לשנות עמדה אצל אדם, כשהיא

      נוגעת באיזו רגישות שממילא קיימת בו,

      אך לא להשפיע על המונים. הדת –

      בהיבטיה הפנאטיים והשליליים ביותר,

      למרבה הצער – משפיעה על אנשים.

      באיסלאם, כמו בנצרות, מורים על אהבת הזולת,

      אבל הפונדמנטליזם הנוצרי והמוסלמי מתעלמים

      מכל צו של אהבת האדם וכבוד האדם.

      יש איסלאם פתוח כמו שיש קתוליות פתוחה.

      הכפילות הזאת מתקיימת בכל, ואלה תמיד הפנאטים,

      לא מנהיגי דת פתוחים ונאורים, שההמונים נוהים אחריהם".

       

      ***

       

      יש לך שיגרת כתיבה קבועה?

       

      "נחוצה לי התפנות נפשית כדי לכתוב. כשאני טרודה במשהו,

      אינני יכולה לכתוב. אני כותבת בבית, ואז אסור שהטלפון יצלצל.

      טוב לי בשיגרת היומיום הביתית שלי. גברת סטשה היקרה

      באה פעמיים בחודש כדי לעזור לי בנקיון הבית. אבל אני

      מקפידה ללכת לשוק בעצמי, לקנות כמה גזרים ולבשל

      משהו לצהריים. לגרור גזר זו בשבילי מנוחה אידיאלית.

      אני גם מכבסת ומגהצת בעצמי. אסור להיות עסוקה רק

      בכתיבה, וגם לא בניירת. נחוץ לי המגע הזה עם מטלות

      פשוטות יומיומיות כדי לכתוב. יש בהן נחמות קטנות.

      הדברים היומיומיים הם שמעשירים אותי".

       

      הקורא בשירתך יחשוב שרילקה,

      תומאס מאן, שירה צרפתית ואמנות הולנדית

      הם המעשירים את שירתך.

       

      "כמובן, ושכחת את התנ"ך, יצירה שיש בה כל העושר

      והמורכבות האנושיים. כל אלה הם צורך קיומי בשבילי,

      לא לשם השירה בלבד. כשאני חולה, למשל, אני קוראת

      את 'מועדון הפיקוויקים' של דיקנס. וכשאני קצת מתאוששת,

      אני קוראת בפעם המי-יודע-כמה את 'יוסף ואחיו' של

      תומאס מאן. אני משתדלת להתעמק בתחומי ידע,

      ובמיוחד באנתרופולוגיה, מנסה להכיר כמה שיותר תרבויות.

      הייתי רוצה להכיר את הספרות שלכם ואת תרבות המזרח כולה.

      קשה לומר שאני מצליחה להגשים את השאפתנות הזאת.

      יש לי נחת במעט שאני לומדת וקולטת".

       

      איזה עוד שמחות יש לך?

       

      "אהבה היתה פעם שמחה, אבל האיש שאהבתי איננו עוד.

      הוא היה סופר מוכשר מאוד, האיש שלי

      (קורנל פיליפוביץ',

      סופר ותסריטאי שהלך לעולמו ב-1990, מ.פ.).

      הוא התגורר במרחק כמה צעדים מהדירה שלי.

      עשרים ושלוש שנים היינו יחד. ידעתי שאסור לי להטריד

      אותו בשעות ואפילו בימים שבהם כתב ללא הפסקה, וגם

      הוא חש היטב מתי איני פנויה בשבילו. הראינו זה לזו מה

      אנחנו כותבים, אבל בלי ביקורת, למעט הערה על פסיק

      חסר או מיותר. הוא היה מוקסם מהתרבות היהודית.

      טוענים שהפולנים אינם כותבים על יהודים, והוא כתב.

      אני מתעתדת להוציא מיבחר סיפורים שלו שגיבוריהם יהודים.

       

      "למען האמת, היו לי שלוש אהבות גדולות בחיי,

      אבל לא אספר לך הכל,

      כדי שעוד אפתיע אותך במה שאכתוב.

      חשוב לי קשר עם אנשים אהובים.

      חברות של אמת היא שמחת-אמת. יש לי חוג חברות

      שאני נפגשת איתן בקביעות, ב'שבת של מכשפות'.

      כיוון שרובנו הגענו לגיל נכבד, קבענו שאין מדברים

      על מחלות. מי שמדברת על מחלה משלמת קנס של

      חמישה זלוטי. החוק הזה הופר רק פעם אחת,

      כשאחת 'המכשפות' שילמה קנס מראש וכולנו

      האזנו בכובד ראש לבעיות הבריאות שלה.

      אין מתנה גדולה מלהעניק ולקבל עידוד

      וחמלה וחום, ולחלוק זה עם זה את מה שבנפשך".

       

       

       

      היכולת שלה לנסח אמיתות חיים בסיסיות בשפה נהירה ונגישה מפעימה אותי כל פעם מחדש.

      תודה על תזכורת לאחד שהכרתי ועל ההיכרות עם השני.

        13/1/10 20:03:

       

       

       

      אדיבותם של העיוורים

       

       

       

      המשורר קורא שירים לקהל עיוורים.

      לא צפה שיהייה כל כך קשה.

      קולו רועד.

      ידיו רועדות.

       

      חש שכל משפט

      עומד כאן למבחן העלטה.

      יאלץ להסתדר בכוחות עצמו

      בלי אורות וצבעים.

       

      הרפתקה מסוכנת

      לכוכבים שבשיריו,

      לשחר, לקשת, לעננים, לנאונים, לירח,

      לדג שעד כה הכסיף מתחת למים

      ולנץ השקט, הרחק במרומים.

       

      קורא - כי מאוחר מדי להפסיק,

      על ילד במעיל צהוב באחו ירוק,

      גגות אדומים בעמק, שאפשר למנותם,

      מספרים הנעים על חולצות שחקנים

      וזרה עירומה בפתח הדלת.

       

      רוצה היה לעבור בשתיקה - אף שאין זה אפשרי,

      על כל הקדושים שבתקרת הקתדרלה,

      נפנוף הפרדה מחלון הרכבת,

      עדשת המיקרוסקופ ובוהק הטבעת

      והמסכים והמראות ואלבום התצלומים.

       

      אולם גדולה היא אדיבותם של העיוורים,

      גדולים אורך-רוחם ורוחב-ליבם.

      הם מקשיבים, מחייכים ומוחאים כפיים.

       

      אחד מהם אפילו ניגש

      עם ספר פתוח הפוך

      ומבקש חתימה שאינו יכול לראות.

       

       

      ויסלבה שימבורסקה, נקודתיים

      מפולנית: רפי וייכרט




        13/1/10 18:53:

       

       

       

       

       

      הפרופסור הזקן

       

       

      שאלתי אותו על הזמנים ההם,

      כשעוד היינו כל-כך צעירים,

      תמימים, קצרי רוח, טפשים, לא בשלים.

       

      משהו מזה נשאר, זולת הנעורים

      -  השיב

       

      שאלתי אותו אם עודנו יודע בודאות

      מה טוב ומה רע לאנושות.

       

      זו האשליה הממיתה מכולן

      -  השיב

       

      שאלתי אותו על העתיד,

      אם עודנו רואה אותו בברור.

       

      קראתי יותר מדי ספרי היסטוריה

      -  השיב

       

      שאלתי אותו על התצלום,

      זה שבמסגרת, על שולחן הכתיבה.

       

      היו, חלפו, אח, בן דוד, גיסה,

      רעיה, הבת הקטנה על ברכיה,

      החתול בזרועות הבת,

      ועץ הדובדבן הפורח, מעליו

      עפה ציפור לא-מזוהה

      -  השיב

       

      שאלתי אותו אם לפעמים הוא מאושר.

       

      אני עובד

      -  השיב

       

      שאלתי על חברים, העוד ישנם.

       

      עוזרי-הוראה אחדים שהיו לי,

      שגם להם כבר יש עוזרי-הוראה,

      הגברת לודמילה, שמנהלת את הבית,

      מישהו מאוד קרוב, אבל בחוץ-לארץ,

      שתי גברות מהספריה, שתיהן מחויכות

      גז'ש הקטן מהבית שממול ומרקוס אורליוס

      -  השיב

       

      שאלתי אותו על בריאותו והרגשתו.

       

      אוסרים עלי קפה, וודקה, סיגריות,

      סחיבת זכרונות קשים וחפצים כבדים.

      עלי להעמיד פנים שלא שמעתי את זה

      -  השיב

       

      שאלתי על הגינה ועל הספסל שבגינה.

       

      בערב, כשמזג האויר נוח, אני בוחן את השמים.

      איני חדל להשתאות

      כמה נקודות השקפה יש בהם

      -  השיב

       

       

       

      ויסלבה שימבורסקה, נקודתיים: ספר חדש

      מפולנית: רפי וייכרט

       

       

       

       

      פרופיל

      yoaview
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      Empathy Gallery