יושב בביתי ומתראיין כרגע אחיו מרדכי {יבדל לחיים טובים וארוכים} ובפיו טענה רק לאחרונה נודע לי שעל אחי הקדוש הומלץ לקבל עיטור המופת ולבסוף הוריו קיבלו משר הבטחון דאז ונשיא המדינה כיום וממי שהיה אז הרמטכ"ל מוטה גור צל"ש הרמטכ"ל.ובמקום זה קיבל את צל"ש הרמטכל. הנושא נבדק על ידי עמירם ניר מערוץ 1 ע"ה וכתב מעריב "הצלשניק ממוצב המזח" קראו ושפטו בעצמכם http://www.kooker.co.il/%D7%9E%D7%A9%D7%94-%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7-%D7%9C%D7%90-%D7%A9%D7%91-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%91-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%97%D7%9C%D7%9C-%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99/ בין העדויות של בכירי צה"ל שחשף השבוע ארכיון צה"ל, נמצא גם עדותו הנדירה של שלמה ארדינסט, אז בן 21 היום בן 56, מי שהיה מפקד מוצב המזח בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים, שבמשך שבעה ימים לחם נגד הכוחות המצריים, עד לכניעתו. סיפורו של מוצב המזח נצרב בזיכרון הישראלי בשל כוח העמידה של לוחמיו, שלא נכנעו במשך מספר ימים למתקפה המצרית, אך גם עקב קריסת הקונספציה והאופן שבו הופתעה ישראל.
סיפור המוצב היה מהבולטים במלחמה הארורה גם בשל ספר התורה של המוצב שהיה בידי הלוחמים, בזמן שעשו את דרכם לשבי המצרי. לאחר המלחמה היה ארדינסט בשבי, שם עונה במשך מספר שבועות, עד לחזרתו ארצה במסגרת עסקת חילופי שבויים. פרסום עדותו בפני ועדת אגרנט הייתה למעשה הפעם הראשונה בה סיפר מפקד המוצב, אז בדרגת סגן, על הימים האחרונים והשעות האחרונות לפני שהמצרים כבשו את המקום.
"החבר'ה היו שבורים", מספר ארדיסנט בעדותו לרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב, חבר הוועדה. "אנחנו ידענו שאנחנו צה"ל חזק גאה ומנצח. והנה אנחנו מכותרים כבר כמה ימים וצה"ל לא מצליח להגיע ואנחנו בקושי מקבלים סיוע ארטילרי. זה פגע במורל של החיילים. כל הזמן ביקשנו סיוע ואמרו לנו 'בסדר, אנחנו מגיעים עוד כך וכך שעות ואין מה לדאוג, רק תחזיקו עוד קצת מעמד, אנחנו לרגע לא שוכחים אתכם'". בינתיים המשיכו ניסיונות הצבא המצרי לכבוש את המוצב, אלא שחייליו של ארדיסנט מנעו את החדירה.
"ידענו שכוחותינו לא יצליחו להגיע"
"ראינו אותם בורחים", הוא מספר בעדותו, "והחבר'ה הדתיים עמדו וצעקו: 'אלה ברכב ואלו בסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר'" (פסוק מתהילים, כ.ח.). אלא שלאחר חמישה ימים התחמושת והמזון החלו לאזול כמעט לחלוטין.
"ידענו שכוחותינו לא יצליחו להגיע אלינו", הוא מעיד, "ראינו מהמוצב שהם פשוט לא יצליחו להתחבר. בכל אופן אם הם ינסו בכוחות קטנים הם לא יצליחו, כי ראיתי איזו עוצמה נכנסת, ואנחנו יושבים כל הזמן בתוך הארמיה השלישית של הצבא המצרי. ידענו שיש מארבי אר פי ג'י וטילים, ראינו את הכלים שלהם עולים על מוקשים, היה לנו ברור שהם דאגו למקש הכל מסביב. ראינו גם טנק שלנו נפגע מזה, כך שעל פינוי שלנו כבר לא חשבנו בכלל. היינו בטוחים שצה"ל יגיע ויתפוס חזרה את קו המים. לפחות על פי הדיווחים שקיבלנו, זה מה שהיה אמור לקרות. ובכל הימים האלה יש ארטילריה על המעוז, ניסיונות חדירה של חוליות, פעם מפה פעם משם, עם אור ראשון, עם אור אחרון, אבל במשך כל הימים לא חדר אף חייל מצרי אלינו למעוז. ההפגזות עלינו שמרו את החבר'ה בערנות מלאה. כל אנשי המפקדה שהם לא לוחמים, לא הייתה לנו ברירה, היו הרבה פצועים, והם נלחמו כמו כולם".
על אף הקושי בחילוץ יבשתי, ניסו לוחמים להגיע למוצב הקידמי על גבולה של התעלה. הלוחמים התגלו כ-2 ק"מ מהמקום ונאלצו לסגת. "ידעתי שיש ניסיון לחילוץ דרך הים, אבל לא הייתי בטוח והייתי אז מאוד מבולבל. כל הזמן אמרו לי בקשר 'זכור את פרשת ווטרגייט. ניסו להכניס את המילים ווטרגייט כמה פעמים. בסוף עליתי על זה, עד שתפסנו את ה'ווטר'. התוכנית הייתה שהם יגיעו ללשון יבשה ושהכוחות שלנו לא יפתחו עליהם באש. בסוף הם לא באו. 2 ק"מ מהאי גרין גילו אותם והם לא הצליחו להגיע אלינו".
"ביום החמישי אמרו לי שרוצים להודיע לי מסר חשוב במכשיר הקשר", הוא ממשיך בעדותו, "זה היה ממפקדת האוגדה. חשבתי שעומדים לגמור איתי פרטים על חילוץ. אמרתי שאין לי עוד אנשים ושעומד להיגמר לי התחמושת. ואז הוא אמר לי: "אם אתה לא יכול לעמוד, אתה רשאי להיכנע. אני זוכר שהתגובה הראשונית שלי הייתה 'לא בא בחשבון'. הוא השיב לי שהוא לא יכול להבטיח לי שהם יבואו לחלץ. לא העברתי את הדברים הלאה. לא רציתי להוריד את מצב הרוח. אני עובר בעמדות ומשקר לחיילים. הייתי אומר להם 'כוחותינו כבר פה'. הייתי משכנע את עצמי ואחר כך אותם. לא יכולתי להגיד להם שמייעצים לי להיכנע. זה ישבור את כל החבר'ה".
גם ספר התורה נחשב נעדר
עם הזמן הבין ארדינסט שכבר אין ברירה. "אמרתי למפקדה שאם כניעה, אז רק אם יהיה שם נציגים מהצלב האדום, כי המטרה שלי הייתה להציל את הפצועים, ושאם אנחנו הולכים להיהרג אז תוך כדי קרב ולא עם ידיים מורמות. אמרו לי שינסו להשיג את הצלב האדום, אבל שאם לא אאלץ לעשות זאת לבד ושאכין כבר דגל לבן". ביום שבת, לאחר שבעה ימים בהם נלחמו חיילי המוצב כמעט ללא תחמושת, הגיעו נציגי הצלב האדום לאיזור. "השמדנו את כל כלי הנשק, שרפנו את המסמכים, ואז הצלב האדום הגיע בסירה מהצד המצרי וקראו לנו ברמקול. עברנו אליהם לסירה, שם חיכו לנו כתבי רדיו וטלוויזיה מצריים. שאלו אותי אם אני מוכן להיכנע. אני ביקשתי שיעבירו את הפצועים לבתי החולים. עברנו לצד שלהם. עד אז החבר'ה החליפו הופעה לפי הוראה. החלטנו לא ליפול כמו אותם מצריים שראינו באלבומי הניצחון, מושפלים עם בגדים מרופטים. החלפנו בגדים ומי שהצליח התרחץ ושיפר את ההופעה, שיראו כל העולם שאנחנו מייצגים את ישראל. כך הלכנו בראש מורם". 5 חיילים נהרגו בקרב על מוצב המזח, 25 חיילים נוספים נפצעו.
את סיפור ספר התורה של מוצב המזח מתאר ארדינסט כ"משהו יוצא דופן". ספר התורה עצמו שנלקח מידי החיילים לאחר כניעתם הוחזר לישראל רק ב-2000, לאחר בקשה אישית של הנשיא עזר וייצמן מנשיא מצרים חוסני מוברק להחזיר את הספר לישראל. לדברי ארדינסט דווקא החיילים החילוניים דרשו שספר התורה יבוא עימם לשבי. "רוב החבר'ה הדתיים החליטו להשאיר את הספר בידי הצלב האדום כדי שיעבירו אותו לישראל. לא רצינו לקחת אותו מחשש שהמצריים יקחו אותו ויקרעו אותו. דווקא החבר'ה החילוניים אמרו 'חבר'ה, תיקחו את הספר, זה מה שיעזור לנו'. הם לחצו שניקח אותו עימנו. בסופו של דבר הוא היה איתנו באוטובוס בדרך לקהיר. כשירדנו לא ראינו אותו יותר. כשחזרנו לארץ ניסינו לברר מה קרה עם איתו, ואמרו לנו שפתחו לו תיק כמו לכל חייל נעדר אחר". מלחמת יום הכיפורים רב"ט טובל יצחק משה ז"ל 2125201  על גילוי אומץ-לב, רוח-התנדבות ואחוות-לוחמים. תיאור המעשה: במלחמת יום הכפורים לחם רב"ט יצחק טובל ז"ל במעוז המזח. עם פרוץ המלחמה הותקף המעוז. רב"ט יצחק טובל ז"ל שהיה לוחם, השתתף בנסיונות בלימת המצרים החוצים את התעלה, כשהוא חשוף לאש האויב. כאשר כותר המעוז נשלח רב"ט יצחק טובל ז"ל עם עוד שלושה לוחמים לעמדה קיצונית אשר נפילתה היתה מאפשרת חדירה למעוז. מעמדה זו נהלו רב"ט יצחק טובל ז"ל ושלושת הלוחמים קרב בטווחים קצרים ביותר, באש נק"ל ורימונים, נגד אנשי קומנדו מצריים במספר עדיף. תוך כדי הקרב צעק אחד הלוחמים כי לעמדה נזרק רימון. שלושת הלוחמים קפצו מחוץ לעמדה ולא נפגעו. רב"ט יצחק טובל ז"ל, שעסק בירי לעבר האויב, קרב לעבר הרימון. באותו רגע התפוצץ הרימון ורב"ט יצחק טובל ז"ל נפצע פצעי מוות. במעשיו אלה גילה רב"ט יצחק טובל ז"ל אומץ-לב, רוח-התנדבות ואחוות-לוחמים. על מעשה זה הוענק לו : צל"ש הרמטכ"ל ניסן תשל"ו אפריל 1976, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי טובל, משה-יצחק
משה-יצחק (יצחק'לה), בן מלכה ואליהו נולד ביום י"ט בחשון תשי"ג (7.11.1952) ברחובות. בן להורים שרידי השואה, יוצאי רומניה, גדל בבית דתי, למד בתלמוד תורה ברחובות ובבני ברק. המשיך את לימודיו בישיבה לצעירים ברמות רמז שבחיפה, וכתלמידו של הרב כץ, נתגלה כבעל כישרון רב, לומד בחשק ובהתמדה. יצחק היה בן טוב להוריו, "פאר המשפחה", תלמיד יקר למחנכים וחבר טוב לחברים. ניכר היה בעזרתו לזולת, השתתף עם חבריו בדאגתם ובמצוקתם והיה מעורה מאוד בין החברים בלב ובנפש. חבר שאפשר לסמוך עליו ולצפות לעזרתו בכל עת. יצחק ז"ל היה בחור חייכן, מוצק וחביב, מלא חדוות חיים, כשבת-צחוק וכובד-ראש, שובבות-נעורים ורצינות משמשים בו בערבוביה. ניחן גם בקול ערב, בעל תפילה נאה היה ובקי בחכמת התקיעה בשופר. תקיעותיו הנפלאות היו מרעידות את מיתרי הלב והנפש. משה-יצחק ז"ל היה אף ספורטאי. משה-יצחק גויס לצה"ל במחצית ינואר 1971 והוצב לנח"ל, שם התגלה במלוא תפארתו כחייל אמיץ, טוב לב, המוכן לעשות הרבה למען הצלחת כל תרגיל. במסעות יכול היה להיות תמיד בראש, אך לא כן עשה יצחק. הוא הלך תמיד בסוף, לא בגלל אפיסת כוחות, אלא מתוך רצון לעזור לנחשלים. לאחר הטירונות נשלח לתקופת של"ת בנח"ל קוממיות, התנדב לקורס צניחה והמשיך במסגרת הנח"ל המוצנח במשק קוממיות. את תקופת שירותו ביחידה עשה בהצטיינות ראויה לשבח. את חודשי השירות האחרונים שלו עשה במעוז "המזח" ושם גם נמצא בפרוץ מלחמת יום-הכיפורים, ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973). המעוז הותקף בעצם היום הקדוש ויצחק השתתף בנסיונות לבלום את המצרים כשהוא חשוף לאש האויב. כאשר כותר המעוז נשלח עם עוד שלושה לוחמים לעמדה קיצונית, אשר נפילתה הייתה מאפשרת לאויב לחדור למעוז. משם ניהלו ארבעתם קרב בטווחים קצרים ביותר, בנשק קל וברימונים, נגד אנשי קומנדו מצריים, שעלו עליהם פי כמה במספר. תוך כדי הקרב צעק אחד הלוחמים כי לעמדה נזרק רימון. הארבעה החליטו לא לנטוש את העמדה ולהסתכן בפגיעה. משה-יצחק, שעסק בירי לעבר האויב, קרס לעבר הרימון, וכאשר התפוצץ, ספג את מירב הרסיסים ונהרג ושלושת חבריו נותרו בחיים. במעשיו אלה "גילה אומץ לב, רוח התנדבות ואחוות לוחמים" - כדברי הציון-לשבח שהוענק לו מטעם הרמטכ"ל לאחר נופלו. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה משה יצחק ז"ל לדרגת רב-טוראי. במעמד כניעת מעוז "המזח" נמסרה גופתו על גבי אלונקה, וכל מסמכיו האישיים לאנשי הצלב האדום ולמושל סואץ, שהבטיחו להעביר את גופתו לקבר ישראל. במסגרת חוזה השלום עם מצרים, התאפשרה החזרת גופתו וביום כ' באלול תשל"ט (12.9.1979) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. המשפחה הוציאה לאור חוברת לזכרו "משה-יצחק הי"ד" ובה מכתבים, תמונות, דברי חברים וזיכרונות; כן הקימה גופת גמ"ח לזכרו; כמו כן הוקם על ידי ההורים בית כנסת שנקרא על-שמו "היכל משה יצחק". חברי הבורסה הקימו מחלקה בביתן 17 בתל-השומר, לזכר חברי הבורסה ובני חברים, ומשה-יצחק ביניהם; זכרו וזכר חבריו שנפלו עמו במעוז, הונצח על-ידי חבר לנשק על-גבי פרוכת של ארון הקודש בישיבת "שעלבים".
(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון) מוצב המזח מוצב המזח, הידוע אף בכינוי "מסרק" במפת קוד סיריוס, היה המעוז הדרומי ביותר בקו בר-לב לאורך תעלת סואץ. המוצב נבנה על לשון יבשה מלאכותית של מפרץ סואץ מול פורט תאופיק והעיר סואץ. המעוז היה מוקף במים משלושת עבריו והגישה היבשתית אליו התאפשרה רק דרך ציר "לקסיקון". השטח ממזרח למוצב היה שטח ביצות, אשר הגביל עוד יותר את הגישה למוצב. תוכן עניינים המוצב סמוך לפרוץ הקרבות מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר 1973, בוקר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, היה מוצב המזח אחד מ-16 מוצבים פעילים לאורכו של קו בר-לב, חלקם מאויש בכוח אדם מלא וחלקם בכוחות קטנים. המזח ושני המעוזים אשר מצפון לו, אוישו בפלוגה סדירה של נח"ל מוצנח בפיקודו של סגן שלמה ארדינסט. 25 מחיילי הנח"ל הגיעו למקום ב-25 באוגוסט. במצב של שגרה, הפעילות במוצב כללה: שיפור הביצורים והעמדות, תצפיות ודיווחים מן המעוז על הנעשה בפורט תאופיק והעיר סואץ, אבטחת עבודת הטרקטורים שעסקו בטשטוש דרכי העפר, תיקון הסוללות ועוד. בלילות נערכו סיורים עד למעוז "מפצח". בתקופה זו היה זה אזור שקט עם כוחות אויב מועטים מול המוצב, אך ככל שחלפו הימים גברה פעילותם של המצרים בגדה השנייה. פעילות זו התגברה באינטנסיביות שלושה שבועות טרם פרוץ המלחמה. ב-26 בספטמבר 1973, ערב ראש השנה, יצאו חיילי המזח לחופשה למרות הפעילות שנצפתה בצד המצרי. אך בעקבות ידיעות על תרגיל גדול בצבא המצרי, בוטלו החופשות. הכוננות שנצפתה בצד המצרי הגיע לשיא בימים שקדמו ל-6 באוקטובר, עתה הראו התצפיות על כוונות לצליחת התעלה. למרות הדיווחים על כוננות גבוהה בצד המצרי בוטלה ההוראה כי על החיילים לישון בבגדים.
לקראת יום הכיפורים נוספו חיילים למצבת החיילים במוצב, בהם שני בחורי ישיבה. ביום הכיפורים, יום המלחמה, מנה מוצב המזח 42 חיילים. פרוץ המלחמה ומהלך הלחימה במוצב המזח בעיצומו של יום הכיפורים תשל"ג, סמוך לסיום התפילה, בשעה אחת וארבעים בצהריים, התקבלה הוראה על כוננות ספיגה. מיד לאחריה נשמעה ברשת הקשר ההתקפה על תעוז הטנקים שהיה ממוקם מאחורי מוצב המזח, והחלה הפגזה ארטילרית מצרית אשר מוטטה את התעלות ועמדות הירי של המוצב, אך לא חדרה לבונקרים. ההפגזה המצרית נמשכה כ-45 דקות אשר במהלכן שותק המעוז. הפגזה זו אפשרה לצבא המצרי לחצות את התעלה ולהתמקם סביב למעוז המזח. במהלך ההפגזה עלתה בקשה בקשר לחילוץ החיילים בעזרת טנקים.
מוצב המזח היה בשטח גזרתו של חטיבת השריון "אמנון". חטיבת זו ניהלה לחימה עיקשת במהלך היום הראשון מול המצרים כשבסופה נכשל ניסיונם של הטנקים להגיע אל המוצב. לקראת שעות הערב ניסתה פלוגת טנקים, אשר ניהלה חילופי אש עם כוחות האויב, לפרוץ לעבר מעוז המזח, אך גם ניסיון זה כשל.
למעט זמן ההתארגנות של המצרים לאחר צליחת התעלה, נמשכה ההתקפה על מוצב המזח לסירוגין, לאורך כל יומו ולילו של היום הראשון למלחמה.
בבוקר 7 באוקטובר חודשה ההפגזה המצרית על המוצב, כאשר האש נוחתת במרכז המעוז. נוסף על כך, חיילי קומנדו מצרים ניסו לחדור אל תוך מוצב המזח. המעוז פנה בבקשה לסיוע של שריון וארטילריה ואף הודיע על המצאות כוחות חי"ר מצריים בתוך המעוז (למרות שדבר זה לא התרחש במציאות). בקשת הסיוע נענתה בשלילה, אך הובטח כי תוך כמה שעות יגיעו כלים כבדים אל המוצב. בשעה 18:21 התקיימה שיחה בין המוצב לחטיבה אשר מבטאת את מצבו הקשה של מוצב המזח:  מעוז המזח: "האם ידוע לכם מצבנו העגום?" חטיבה: "ידוע שהדפתם" מעוז המזח: "שלילי, הרבה פצועים ומספר הרוגים, זקוקים לעזרה מיידית"  – "מערכות" 1977 בשעה זו נותרו עם המעוז שלושה צוותי טנקים אשר ישבו בכליהם והתכוננו לירי. בלילה שבין 7 ל–8 באוקטובר נערכה התקפה מצרית גדולה אשר הגדילה את מספר הפצועים במעוז. בלילה זה הוחלט גם על משימה שבה יצא טנק אל הגזרה הדרומית של מוצב המזח, אשר היה נתון כעת בידי המצרים, ומשם יירה לעברם. הטנק נשרף ואף שאנשי הצוות קפצו ונצלו מאש הטנק הבוער, הם נפגעו מירי המצרים, ושלושה מאנשי הצוות נהרגו. המוצב המשיך להיות נתון במצור אף למחרת. התקפות המצרים על המוצב לא פסקו ושולבו בניסיונות נוספים של פריצה לתוכו. אנשי המזח הדפו ניסיונות אלו והמשיכו בבקשת החילוץ והפינוי ברשת הקשר. הידיעה על נפילתם של המעוזים הסמוכים בידי המצרים ביחד עם ההפגזות הבלתי פוסקות של המצרים על המעוז, החריפו את האווירה במוצב. נוסף על כך, מספר הפצועים וההרוגים במעוז גדל. בשלב זה, למראה דגלי האויב המונפים על מוצבים שכנים, ולאור הדיווחים ברשת הקשר, הבינו הלוחמים כי זהו המוצב האחרון בקו בר-לב אשר נותר בשליטת צה"ל. לקראת שעות הערב של יום זה, נופלת החלטה על חילוצו של מוצב המזח בדרך הים. המשימה שהוטלה על 18 לוחמי חיל הים נכשלה בשל העובדה כי כוחות האויב גילו את הכוח המחלץ סמוך לאי גרין, והחלו מפגיזים אותם.
מלאי התחמושת והציוד הרפואי במוצב הלך ואזל. מצבם של חיילי המזח נעשה קשה יותר, וההבנה בקרבם כי הסיכוי לחילוץ הוא קלוש הולכה והתחדדה. למרות הכאוס ששרר במוצב, המשיך מפקד המוצב, שלמה ארדינסט, לנהל את הלחימה ואילו ד"ר ורבין, רופא המוצב, פיקד על בונקר הפצועים.
ב–12 באוקטובר התקבלה ידיעה בקשר כי קיימת אפשרות של כניעת המוצב במקרה ולא יוכל להחזיק מעמד. כניעה והליכה בשבי בדברים שמסר לאחר תום המלחמה סיפר ד"ר ורבין, רופא המוצב, כי ההחלטה על כניעה החלה מתגבשת ביום הרביעי ללחימה, לאחר כשלון כוח חיל הים להגיע למוצב. האפשרות לכניעה הועברה לפיקוד ברשת הקשר כאשר בנוסח: "אנחנו מעוניינים שתנסו לברר אפשרות של כניעה מסודרת". בשלב זה חשב מפקד המוצב כי צעד הכניעה הוא מוקדם מדי. שלמה ארדינסט אמר כי "מפקד, כל עוד הוא חושב שיש לו משימה, אפילו אם הוא חושב שהמצב אבוד וקריטי, חייב להמשיך.[1] התגלע ויכוח בין מפקד המוצב לרופא אשר במרכזו ניגודים מקצועיים בין השניים, המפקד בעל המשימה להלחם, בעוד הרופא שתפקידו להציל חיים. ביום שישי, יום לפני הכניעה, התאספו מפקדי המעוז בבונקר הפצועים ומפקד המוצב הסביר לחיילים את אפשרות הכניעה אשר תעשה בצורה מסודרת בתיווך הצלב האדום. לאחר מכן, ד"ר ורבין אמר מילים על מצבם של הפצועים והציוד שנותר. בסופם של דברים אלו נפלה פה אחד ההחלטה להיכנע. בבוקר 13 באוקטובר, קיבל מעוז המזח את נוהל הכניעה מן הפיקוד. המפקד, סגן שלמה ארדינסט, עבר בין חייליו והודיע על הכניעה. לאחר מכן חתם על כתב הכניעה עם נציג הצלב האדום בצד המצרי. במוצב המזח התכוננו להליכה בשבי: השמידו מסמכים ונשק, וחילקו ביניהם את מעט האוכל והמים שנשארו. שעה לפני חציית התעלה ומעבר לשטח האוייב, נשמע קול במכשיר הקשר. ההודעה שהועברה במכשיר הקשר ניתנה בשמו של שר הביטחון, משה דיין ובה נאמר: - "אני משנה את הפקודה הקודמת שלי... אינך חייב להיכנע. זה נתון לשיקול דעתך. אני חוזר, אתה רשאי להחליט"
כך נשמעה השיחה האחרונה בין מעוז המזח לפיקוד: פיקוד: "הנושא נעשה מתוך ידיעה שכשנוכל להגיע אליכם זה יכול להיות קצת מאוחר, עבור" מפקד: "אנחנו הבנו הכל, קיבלו את זה החבר'ה ברוח טובה יחסית. מקוים להחזיק מעמד, ואם תשתדלו למסור ד"ש בבית, תגידו שיהיה בסדר, עבור." פיקוד: "אני משוכנע בכך שככה זה יהיה, אבל היינו רוצים מאוד מאוד שאם נראה אתכם בקרוב על המסך או במקום אחר שנראה את הראש למעלה, עבור. מפקד: "...ראשונה אנחנו מעבירים כרגע את הפצועים, אנחנו דרשנו להעביר גם את המתים כדי שיעבירו אליכם, יודעים שאנו חיים? פיקוד: "חיובי, חיובי" מפקד: "כאן שלמה, תגיד לה שחוץ מפנקס שבוי, לקחתי רק את התמונה שלה" – הקלטת רשת הקשר שודרה בחדשות חמש עם רפי רשף, ערוץ 10, 18.02.2008 בצהרי יום שבת חצו חיילי המזח את התעלה ובנוכחות הצלב האדום הודיעו לצבא המצרי על כניעתם. מצלמות העיתונאים שתיעדו את המעמד איפשרו למשפחות החיילים בישראל לזהותם בעת נפילתם בשבי. 37 מלוחמי המוצב נפלו בשבי המצרי והם נטלו עימם גם את ספר התורה של המוצב. חיילי המזח שהו בשבי המצרי כחודשיים וחצי והוחזרו ארצה במסגרת חילופי שבויים. לספר התורה שנפל בשבי נפתח תיק נעדר והוא הוחזר ארצה בשנת 2000 בעקבות בקשה אישית של נשיא המדינה עזר ויצמן מנשיא מצרים חוסני מובארק. ייחודו של סיפור המזח הוא בגבורתו אך בעיקר בשל ההחלטה שנפלה על נפילה בשבי. החלטה שלמעשה התקבלה בקרב החיילים במוצב ולא כפקודה ברורה מן הפיקוד. לסמל משה דבורה, אשר נפל בעת הלחימה במוצב, הוענק צל"ש הרמטכ"ל על לחימתו[2]. מפקד הטייסת, סגן אלוף אהוד שלח, נהרג ביום 9 באוקטובר 1973, בהובילו תקיפה באזור מוצב המזח. הוא עוטר בצל"ש הרמטכ"ל[3]. מקורות חיצוניים הערות שוליים - ^ "מתוך הסרט "בחזרה למוצב המזח".
- ^ יד לנופלים חטיבה 14
- ^ בעוז רוחם
http://www.mbenari.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=33613 הלל אונסדורפר היה החייל שתמונתו, הולך לשבי המצרי כשהוא אוחז בידיו את ספר התורה של מוצב המזח התפרסמה מאוד בארץ ובעולם. זו תמונה רבת מימדים: משולבים בה צוק העיתים ורום הדמות המצולמת וגם זו של המטען שעל כתפיו. החייל המתאמץ מאוד לחייך ושחרדתו נראית בבירור במבט שבעיניו הולך לשבי. אבל, פרט למבוכה העמוקה ולחרדה, דמותו אינה משדרת לא שפיפות לא נמיכות קומה. יש בה, בתמונה ובדמות, תנופה ותנועה ויש בה גם הדגשה מאוד מודעת, גם אם באותם רגעים קשים הייתה אינסטינקטיבית, של שורת מרכיבים יהודיים. התמונה מופיעה על כריכת הספר שלפנינו כהצהרה תוכנית, תורנית ולאומית. הצהרה שכזו, עוד לפני שפותחים את הספר, עושה לו, לדעתי, עוול. זו גם התמונה היחידה בספר, וגם זו החלטה מערכתית שחבל מאוד שנעשתה. עשרים שנה אחרי שצולמה, נהרג הלל אונסדורפר בתאונת דרכים. הוא היה הרב של בית רימון, בעל משפחה ואב לחמישה ילדים כשנהרג. את מסכת חייו, ששזורים בה רקע דתי, בני-עקיבא, צבא, שבי, לימודים הליכה בעקבות צו המצפון וההכרה החברתית והדתית, מעלה מנחם מיכלסון בספר שלפנינו. פרשת השירות בצבא ומלחמת יום כיפור תופסת, ואפשר להוסיף - כמובן - חלק חשוב בספר. באופן טבעי רואה בה המחבר נקודת מפתח בעיצוב אישיותו ובמהלך חייו של אונסדורפר. שיחזור השיחות שניהלו חיילי מוצב המזח בינם לבין עצמם, ובינן מפקדם למפקדה בתל אביב ועם משה דיין מעורר צמרמורת גם היום. "הרי צה"ל, כך ידעו תמיד וכך חונכו מאז ומעולם, אינו מפקיר בשטח את אנשיו" (עמ' 117) כך האמינו, לפני שהבינו שהקודקודים כבר חושבים על כניעתם "הודעה זו נמסרה למוצב ברשת הקשר, והכתה את מפקדיו בתדהמה" (עמ' 121). בינם לבינם דנו החיילים במצב אליו נקלעו "הקצינים והחיילים נקרעו בין החינוך שצה"ל הנחיל לחייליו של השנים לבין המציאות . . להילחם ללא פשרות . . והנה, עתה, פקודה שלא הכירו דוגמתה: להיכנע" (עמ' 123). והם הלכו לשבי, ושבועות רבים עברו את שבעת מדורי הגיהינום. "שבותיה", קרא הלל אונסדורף לביתו הבכורה. אחרי המלחמה היה אונסדורף בין פעילי ההתיישבות הדתית, שבין שיאיה הייתה השתתפותו בגרעין שהקים את היישוב קשת ברמת הגולן. הוא למד והוסמך לרבנות, שימש כרב באילת, אותה עזב על מנת להיות הרב של בית רימון. דמות מיוחדת במינה, עם מנוע פנימי חזק שעבד, כך עולה מספרו של מיכלסון, בטורים גבוהים ללא הרף. עד התאונה ששמה קץ לחייו הלא קלים, המיוסרים, המיוחדים. (מנחם מיכלסון: הלל ממוצב המזח. ידיעות אחרונות - ספרי חמד - ספריית בית-אל. 359 עמודים.) (פורסם בשינויים אחדים ב"מעריב ספרות וספרים", 20.4.1999). |