אי שם בנחת ובחיבה,

חי לו זוג יונים באהבה,

היא לא טעמה פרור מזון,

מבלי לתת פרור ליון,

והוא לא לגם טיפה של מיים,

מבלי לתת ליונה טיפותיים,

ישבו יחדיו, חילקו שימחה,

היו צמודים גם בתוגה.

לא הרגישו כלל, איך עובר הזמן ביקום,

כי מעולם לא הרגישו שיעמום.

ביום אחד לפתע פתאום,

לתור את העולם ביקש היון,

ביקש ללמוד, לראות, לבחון ולהביט,

חשש שמא משהו מענין הוא מפסיד.

בדאגה רבה,

אמרה לו היונה.

"חשוב אהובי, כמה פגעים, לך שם נשקפים.

עופות טורפים, גשמים שוטפים,

מחסור מזון, מלכודת צייד.

אנא אהובי, השאר בבית"

נגעו דבריה ללב היון, אך עז מאוד היה הרצון.

"בדרך לא אשהה" אמר "רק אסתכל מגובה,

רק למספר ימים בודדים את ביתנו אעזובה,

הדבר לי מאוד חשוב,

חכי לי, כי אמהר לשוב,

ואז יהיה מאוד שמח,

על מסעי זה נשוחח,

רבות אספר לך בשעות הפנאי,

מה שאראה שם בעיני,

אזכור כל נוף יפה וכל מקרה בר ערך,

את תישמעי תאור כה חי, כאילו עפת עימי בדרך".

מה לעשות איפא ???

עמדו, התחבקו, התנשקו ו... נפרדו.

ואז... החל היון לעוף,

ולפתע...

החל לרדת גשם רעם,

היכן ימצא מקלט עד יעבור הזעם?

סוף סוף ראה הוא עץ אלון,

נחבא נצמד אליו היון.

אך המטר הפך ברד,

כולו רטוב, זמן רב רעד.

פסק הגשם, חמה הפציעה,

ושוב תאות המסע בו הרנינה,

כמות גדולה של גרגרי חיטה,

לפתע ראה פזורה על האדמה.

ירד אליה - נלכד ברשת,

פרפר, פירכס, בצורה נואשת.

למזלו היתה הרשת חלשה,

אזר כוחו והיא נקרעה.

נמעכה כנפו, רגלו חובלה,

ואסון חדש מלמעלה לו ציפה.

שם אי מזה הופיע נץ,

לבו של גיבורנו התפלץ,

הנץ שלף הציפורניים,

כאשר לפתע נשר עז הופיע בשמיים,

ויך בנץ במלוא עצמתו,

והטורף הפך לטרף בעצמו.

ו"גיבורנו" ניצל בנס למזלו.

וכך...

עם כנף מעוכה, בראש זב דם וברגל מחובלת,

בקללו את מסעו ללא התועלת,

חזר היון מאוד מסכן

הביתה... אל הקן.

ולו... היה מזל, בקן מצא מקלט,

ובו... היונה חיכתה באהבה,

כרעיה, כאחות וכרופאה.

והוא שכח בשכבו בצל כנפה הנעימה,

את כל התלאות שבמסעו מצא.

מוסר השכל

חומד המסעות, שוחר הרפתקאות,

תזכור נא לקח זה, ואל תאוץ לנדוד,

עם כל הקסם שמבטיח ליצרך דמיון מדיח,

אין בעולם כולו, פינה יותר טובה,

מזו שבה תשב, עם נפש אהובה.