הרגישות הזו, אומרים שהיא מה שהופך אותי למי שהנני, התבונה, לראות את הרגישות, לחוש אותה לדעת אותה, הניואנסים הקטנים שבקשת הרגשות הרחבה של אנשים..... המבט, החיוך, הרגע הנכון לומר דברים, הצורה הנכונה לשטוח באנשים את האמת.
הרגישות הזו, שלפעמים היא הדבר הכי יפה שיש. היא אליה וקוץ בה. קשה לווסת אותה,קשה לפעמים לשים אותה בצד, להסתכל על הדברים בקור,לפעמים אני גם לא רוצה להביט בהם ככה. בצורה מנוכרת, תעשייתית. כמו מפעל לייצור רגשות.
אומרים לי תסתכלי על המציאות אולי אני קצת פוסט מודרניסטית מידי, אבל איזו מציאות? זו המציאות שלי. ואם זו המציאות שלך, שבה צריך לפחד מכל דבר ומכל אדם, זו מציאות שאני לא רוצה לחיות בה מציאות שבה צריך לבקש מכל אדם חדש תעודת זהות, כי אולי הוא ערבי, או נשוי. איזה מזל שלא כתוב על נטייה מינית. מצד שני חכו עד שיתחילו עם המאגר הביומטרי אולי זה עוד ייכנס לשם.
ואם זו המציאות שלך, שבה צריך לבנות מליון קירות, אני לא הולכת לנפץ אותם,אין לי גרזן מספיק חזק. ואילו של אחר היא כזו שהיא כלכך פרוצה, לא אוכל לבנות לו את הגדרות כדי לשמור על עצמו. עוד לא למדתי איך להגן על עצמי.
הרגישות הזו, לפעמים היא על הילוך גבוה מידי, אני לא רוצה להיות בניוטראל, אבל אני אהיה סבבה גם בהילוך שני, ההילוך החמישי הזה מכביד עליי. מצד שני אני גם לא רוצה להיות על אוטומט ולהפסיד את כל הכיף.
אם זה דבר כלכך יפה, למה כלכך קשה לאכול את זה? אם זה כלכך מיוחד, למה זה מרגיש כמו עונש?.....
באמת שהייתי רוצה קצת חופש מכל המיוחד ויפה הזה אבל מכל התבונה והרגישות הזו, כבר שכחתי איך.....
|