שעה נסיעה, עולם אחר

קראתי הבוקר סיפור קטן שנכתב ע"י אריאלה רינגל הופמן, וברצוני לשתף אתכם, חברי לקפה.

אנשי העסקים שעלו שלשום על האוטובוס שאירגן הנשיא, צהלו ושמחו.

שום דבר שמזכיר נסיעה לאחת הפינות היותר מוזנחות בישראל 2010 – המגזר הערבי.

טיילו בנצרת, פגשו שם צעיר מקומי שסיפר כמה קשה היה לו למצוא מקום עבודה הולם.

ובטיול, נפעמו לגלות ארץ לא מוכרת" "הביקור הזה" אמר שם יוסי ורדי, איש עסקים מצליח, "פקח לכולנו את העיניים".

 יוסי מגלה, במסגרת יום טיול שערך לו ולחבריו בית הנשיא, את מה שאברהים, בן 31 מטירה, שלמד ארכיטקטורה, אך לא סיים -  "ממילא אף אחד לא היה מעסיק אותי" – בוכה עליו כבר הרבה מאוד זמן. 

מקומות העבודה סגורים בפני הצעירים הערבים. 

מאמץ סיזיפי לשבור את קירות הזכוכית, לפצח את הסגר התעסוקתי, למצוא עבודה הולמת. 

במדינת ישראל חיים קרוב למיליון וחצי ערבים, כ- 300 אלף מהם חיים במזרח ירושלים. 13.3% מהם מובטלים.הם מהווים 20% מהאוכלוסייה במדינה, אך רק 5% מקרב העובדים במגזר הציבורי. בחברות הפרטיות המספרים נמוכים עוד יותר. 

הם מופלים לרעה במה שנוגע להקצאת קרקעות לנפש, לאישור תוכניות מתאר של היישובים שבהם הם חיים, בהקצאת תקציבים לבריאות ולחינוך וכדו'. 

"במדינת ישראל" אמר הנשיא באותה נסיעה, "אין מדיניות של אפליה, יש מציאות של אפליה". 

האוטובוס הזה, עם אנשי העסקים בתוכו, יכול להיות ביטוי של רצון טוב, מחווה ראויה, לא הרבה יותר מזה.

טיפה בים הצרכים. 

לפתרון לאפליה המתמשכת במגזר הערבי דרוש לחץ על הממסד, התניה של תמיכה בפוליטיקאים כאלה ואחרים בהתנעת התהליכים, בפעילות מסודרת, מעוגנת בחקיקה, תוך הקצאת התקציבים הדרושים.