נבהלתי נוראה, ראיתי איך החיים שלי עוזבים אותי , הרמתי את המטאטא וצעקתי עליה להסתלק , לכי מפה , לכי מנוולת , את רוצה לחתן ילדה בת 10 בוּרוֹ (לכי) . בוּרוֹ אַז אינְגָ'ה (לכי מכאן)ורדפתי אחריה מנופפת במטאטא וצורחת כמו משוגעת . אימא שלי יצא החוצה לראות למה אני צועקת וכשהיא ראתה אותי רודפת אחרי הַחָזוֹנְדֶה , היא התפוצצה מצחוק וכשחזרתי מתנשמת ומתנשפת , היא חיבקה אותי ואמרה לי "חוֹב קָאַרְדִי" (טוב עשית) כך הייתה אימא שלי , האימא הכי טובה בשכונה .
כל החברות שלי כבר התחתנו ואני הייתי היחידה שעדיין לא , אימא שלי תמיד אמרה , שהיא לא תיתן אותי בעד שום הון שבעולם. למזלי , אבי היה מחוץ לעיר ולא ידע מה מתרחש לו מתחת לאף. בת דודי רחל גול , התחתנה לפני שבועיים , כמה שהיא בכתה , הלב שלי בכה איתה, יוכבד דוֹכְטֵרֶה (הבת של) רחל רז , גם כן התחתנה לפני חצי שנה, מסכנה לא הייתה לה אימא ואבא שלה רצה להיפטר ממנה , אז חיתן אותה עם יעקוב מולאי בן הדוד שלו. אימא שלי תמיד אמרה , שאת מה שעשו לה , היא בחיים לא תשכח ובטח ובטח שלא תעשה את זה לבת שלה. שמי ברוכה , אני הבת של יפה ומשיח גול , הגעתי אחרי 17 שנות עקרות לעולם. את אימי חיתנו בגיל 10 וכל השנים עד הגיעה לגיל 27 , היא לא הצליחה להרות . מה לא עשו בכדי שהיא תכנס להריון . כל השבוע סבתי הייתה מדליקה נר ופורשת את ידיה מעלה ומבקשת מאלוהים שיעשה נס וכלתה "יפה" , תכנס להריון . בנוסף כל ערב לפני השינה , אימי הייתה מורחת שמן שקדים חם על ביטנה, הם האמינו כי הרחם שלה קר ויש לחמם אותו . אחת לחודש במקווה הטהרה ,הייתה אימי עומדת בברכת המים הקרים וטובלת 7 פעמים וכשהייתה מסיימת , הייתה פורשת את כפות ידיה בתחינה ומבקשת מהאל כי בחודש הבא היא לא תצטרך לבוא לטבול . בבית היו מבעירים תערובת של עשבי מרפא שונים ואימי הייתה צריכה לעמוד מעליהם בכדי שהעשן המרפא יכנס לה לרחם וינקה ויפנה מקום לתינוק העתיד לבוא. מכל ברית מילה ,אשר היו עורכים בקהילה , היו מביאים , לאימי לשתות את היין אשר המוהל בירך עליו ואפילו הגדילו לעשות והביאו את עורלת התינוק , סבתי ייבשה אותו ותפרה סביבו כיס סגור , השחילה על שרוך והורתה לאימי ללכת עם הקמע ולא להוריד רק בעת הרחצה. שנים , אימי חייתה בריטואל קבוע , של עיסויים , טבילות , תפילות ובקשות . מקץ שלוש שנים המשפחה של אבי אשר התייאשה , ניסתה לשדך לאבי אישה אחרת , בכדי שתביא לו ילדים לעולם, אבל הוא היה עקשן ונשאר עם אימי יפה, אולי הוא אהב אותה .
חודש ניסן שנת 1934 , אימי גילתה כי המחזור החודשי שלה מאחר מספר ימים בתחילה היא לא האמינה אולם מקץ כמה ימים , היא החלה להתרגש , היא הבינה שאולי היא בהריון , אך לא שיתפה אף אחד בסודה .אבי אשר היה מחוץ לעיר , לא יכול היה לדעת על כך וסבתי ידידה אשר חשדה לא הייתה בטוחה ולכן גם לא שאלה . כשעבר חודש ואימי לא הלכה למקווה הטהרה , ניגשה אליה סבתי ידידה , שהייתה אישה מדהימה ושאלה אותה בעדינות , "צֶ'רָה פָאַיוֹבְ נֶא רָאַפְטִי "(מדוע לא הלכת למקווה ) ואימי ענתה לה , שהיא לא קיבלה מחזור והיא לא יודעת מה לעשות . סבתי חייכה והחלה לרקוד ולשמוח , כאילו היא קיבלה את מתנת חייה. כשנודע הדבר לקרובים ולשכנים , הייתה חגיגה גדולה. כולם אהבו את אימי ,היא הייתה אישה נעימת הליכות , צנועה ושקטה.וכששמעו שהיא הרה, בשבילם זו הייתה סיבה למסיבה. נשים הגיעו לבית סבתי , הביאו סוכריות , עוגיות ובאו לראות את אימי ולאחל לה בריאות , ושתלד בן זכר , בריא ויפה. כשנולדתי , השמחה הייתה גדולה, סבתי ידידה , הייתה המאושרת בנשים ,כשהמיילדת אמרה לה כי נולדה לה נכדה , היא לא נתנה לפרט הקטן הזה להפריע לה בשמחתה והיא הרימה קולה בשירה , שהנה סוף סוף היא קיבלה נכדה.הם קראו לי בשם ברוכה , ברוכה הבאה למשפחה. בשנים הראשונות לחיי הייתי הנסיכה של החצר , חלקנו חצר אחד עם עוד שתי משפחות ובאר אחת . כשאימי הייתה הולכת לעבודה , סבתי ידידה הייתה שומרת עליי , היא הייתה שרה לי שירים , משחקת איתי , מלמדת אותי את עבודות הבית . אחריי נולד לי אח ציון שמו , אבל בגיל שנה וחצי הוא ניפטר, יש אומרים מאבעבועות שחורות , אבל אני חושבת שהוא מת , כי לא ידעו איך לטפל בו . אחרי ציון , חזרתי להיות שוב בת יחידה ואז שוב אימי הרתה והביא לעולם את אברהם , בן קטן וחמוד , הוא היה בובת המשחקים שלי , שמרתי עליו ועזרתי לאימא לטפל בו , כשהיה לו כאבי בטן , הייתי משקה אותו עם מים חמים , הֶל וֶנַאבָט , כשהוא היה עייף , הייתי משכיבה אותו על ידי ושרה לו שירים שהייתי ממציאה. אחרי אברהם , הגיעו יצחק , יעקוב ולבסוף קיבלתי אחות – שמה היה שוּשָן ואני הקטנה טיפלתי בכולם . אימא הייתה יוצאת כל יום לעבודה, היא הייתה אופה לחם בבתים של אנשים עשירים . היו ימים שהיא הייתה מביאה , מטעמים , אוכל שנשאר ממסיבות חתונה או ברית מילה , אורז , גוּנְדִי (קציצת בשר) , נוֹן (פיתה) ׁ, שאריות בשר כבש וֶבֵנְקָר (החלק הקשה מתחתית סיר האורז ) לנו זו הייתה חגיגה.למרות העוני הרב שחיינו בו , העולם שלנו היה מלא במשחקים ודמיון . לפעמים הקרובים העשירים , היו מזמינים אותנו ללכת איתם לָבַאכּ (לצאת לטייל ביער , לטבול באגם או בנהר הקפוא). אלו היו הימים הכי יפים שלנו, אחי ואני היינו רצים לכל מקום , מטפסים על העצים , קוטפים דובדבנים ותפוחים , בינתיים המבוגרים היו פורשים על הרצפה שמיכה ועליה היו מניחים כל האוכל שהביאו ויושבים לפטפט ומפצחים תוֹכְמֶה הַנְדוּנֶה (גרעני אבטיח) או תוֹכְמֶה חַרְבּוׁזֶה (גרעיני מלון) . דודי מרדכי גול , היה איש חכם ומצחיק , הוא היה מספר סיפורים בחסד. זֵנֶה (אשתו של) מרדכי הייתה מכינה לו נרגילה עם קצת חשיש , מעט ערק בכוס ועל יד היא הייתה מניחה מלפפונים קלופים ומומלחים לֵמָזֶה (תקרובת להפגת הטעם האלכוהולי החריף) .וכך היו הגברים יושבים , חצי שוכבים , מעשנים , מדברים וצוחקים .הנשים בינתיים היו מסתובבות סביב הילדים , או שהיו מתיישבות בצד ומרכלות.
כשהגעתי לגיל 12 , החלו הנשים מסביבי , לדבר על כך כי צריך למצוא לי חתן ולחתן אותי . היו שאמרו שאסור להמתין יותר מדיי , שמי שבא לבקש את ידי אז לקפוץ על המציאה ולתת אותי ככלה , היו נשים שאמרו שצריך לבדוק את החתן המיועד לפני שמשיאים אותי .מה שבטוח שכולם היו בטוחים בצדקת דרכן ולא חשבו לרגע שאולי אני עדיין ילדה קטנה ,צעירה מדיי להיכנס לעולם הנשואים ובכלל אף אחד לא שאל אותי כלום , תמיד דיברו מעליי , שבפניי או שלא . אנשים הסתכלו עליי ואמרו מאחורי גביי שאני "חוּנֶה מוֹנְדֶה" (רווקה זקנה) ."אף אחד לא מריח אותה" , נהגה לומר אסתר השכנה באוזני גיסתה ואילו מרוס השכנה השנייה , הייתה אומרת שהכול בגלל אימא שלי, שהיא לא נותנת אותי לאף אחד , כאילו אני ילדה של מלך אפגניסטן. אני לא רציתי להתחתן לכן היה לי חשוב , לצותת לכל השיחות ולראות אם אני נמצאת בסכנה , למזלי גם לאימי לא היה איכפת , היא רצתה שהחיים שלי יהיו שונים משלה . |