22.5.97 שלושים שנה אחרי, ועדיין הלב רועדשלושים שנה אחרי, והסבל כל כך כבדחוששת, פוחדת ולא מסוגלת להחליט כואבת, כועסת, על מי בעצם?לא יודעת האם הוא זה שאשם?או אולי בגללי הכול קרה?אולי הקרנתי, כאילו ביקשתי שזה יקרה דווקא לי.חיפשתי לאהוב, וחיפשתי אהבה, האם לזאת התכוונתי ילדה כל כך קטנה?אהבתי שלושה אחיינים קטנים בכל ליבי, להיות במחיצתם רציתי בכל מעודימה קרה לי? , האם התבלבלתי?למה לי זה היה צריך לקרות?אהבה חיפשתי ,חיבוק חום והבנה ,לא יותר.האם על דבר כל כך חשוב יכולתי לוותר ?האם לחיות בתוך הסוד , בתוך החדר האפל .לחיות בסבל ובמצוקה קל יותר לקבל , להתרגל ? אחרי שלושים שנה , הכאב כל כך גדול , לא יכולה יותר בשקט לסבול.ומשפחתי שאת האהבה , השמחה והשלווה ממנה גזלתי .אינני יודעת מה העשה , מה להחליט , אבל הפצע אחרי שלושים שנה צריך כבר להגליד , ועדיין כל יום זה כואב ופוצע יותר .להתמודד עם העולם , לכסות , להסתיר ומנגד לראות את צמיחת משפחתו , בשמחה , באהבה ומאוד בשלווה.ואני רואה , למה זה מגיע לי ? , למה ? .ובכל זאת שתקתי , אני נחנקת , לא יכולה יותר להתמודד ,לא מסוגלת לראות ולשתוק ולוותר. אני חושבת שהגיע זמן לטפל בפצע .אני חושבת שהגיע הזמן לטפל גם בפשע.את החיים שלי הרסתיאת ילדי אני חנקתיאת בעלי אני הענשתיאת כולם רצחתילא יודעת אם אצליח לשקם את ההרסלא יודעת אם אצליח להציל אותם מחנקלא יודעת אם אוכל לתקן את העונשומה העשה עם הרצח.אולי תהיה לי הזדמנות לחיות עם נשמתי בשלום.האם בשביל זה כדאי לנסות היום? |