שתיים עשרה שנים אחרי שנגזזו מחלפות ראשי למען המולדת, נדרשתי לגדלן מחדש, על מנת לשוות לעצמי מראה של אדם מן היישוב. ברווח הזה של בין לבין הלכתי גלוח ראש. כמו כולם.
הדבר היה כשנדדתי אל מעבר לים. בשל עבודתי בעיתון נפוץ אחד בניכר קיבלתי תעודה יפה ומיוחדה של תא העיתונאים הזרים, עם שמי המלא ודמות פני מונצחים עליה, ובעזרתה הייתי בא ויוצא אצל תיאטראות, אולמות קונצרטים, אולמות ספורט, מוזיאונים וחדרי הרצאות, כאילו אני עובר מחדר לחדר בביתי שלי, אלא שבביתי שלי לא היה לי אלא חדר אחד בלבד ועל כן שם לא היה לי מאיפה ולאן ללכת. בבואי אל אחד ממוסדות העיר, כל שנדרשתי הוא לנופף בתעודה הכתומה הזוהרת - עם מראה דמותי גלוחת הראש מזה שתיים עשרה שנים ושמי המשונה כל כך לעין המתבונן קורא האנגלית - ומיד היו נפתחים המעברים בפני, כסא או שניים היו מסתדרים לי מאליהם ויכולתי ליהנות כאוות נפשי מהצגת יחיד, מדואט לאמן צעיר ומבקר מזדקן, משלישיית ג'אז, רביעיה קאמרית או חמישייה פותחת.
ומכיוון שהייתי מהלך בין אנשים, רמזה לי בעדינות עלמה מקומית אחת כי לא ראוי לו לאדם מן הישוב לילך בתספורת השמורה לאלה המאיימים על שלום החברה, וכי אין הדבר נהוג במחוזותיה, שבהם - לתפיסתה - אינני אלא אורח, וכי מן הראוי, הוסיפה, שאתיר לשערי לצמוח כדי אינץ' ומחצה ושמכאן והלאה אקפיד על מראה ציווילי מהוגן.
אלא שאני לא נעתרתי לבקשתה כלל וכלל. גם לא בימים בהם חדלה לרמוז בעדינות וסנטה בי בקוצר רוח כי אני נוהג בברבריות וכי זוהי גסות רוח לבוא למקום מסויים ולהתקבל בברכה על ידי תושביו ואז להשיב להם בבוז שכזה, ועוד כהנה וכהנה מיני טיעונים שאילו הייתי מקשיב להם בעיון הייתי זוכר אותם היטב - ובוודאי מביא אותם כאן - אלא שלא עשיתי זאת.
עד שביום חורפי אחד נמלטתי מפני הקור והגשם אל ארכיון סרטים שנקרה בדרכי, שלפתי את הכרטיס הכתום שלי ונכנסתי אל אולם אחד פנימה, ומצאתי את עצמי בעיצומו של נאום סוחף וחוצב להבות, בפלצטו מלא התלהבות ותנועות ידיים משתלחות לכל עבר, בשפה הגרמנית, ללא תרגום. היטלר.
זה נמשך שעות. כל ההיסטוריה המונאמת של הפיהרר מתועדת דקה אחר דקה, כל מילה שנשא בכל מפגש רעים סביב שולחן עגול או באיצטדיונים עמוסים במאות אלפי אנשים. סליחה, גרמנים. לא הבנתי מילה, כמובן, אבל ברור היה לי שכל חבריי להקרנה, שראשיהם הגלוחים למשעי נגלו לעיני אט אט עם ההתרגלות לחשכה מסביב, דווקא הבינו יופי. וכי אילו היו יודעים שאינני אלא מתחזה מן הגזע הנחות ביותר, היו באים איתי חשבון.
למחרת התחלתי להצמיח שערי מחדש, והוא טופח וסודר מעת לעת כל עוד שהיתי בגולה המסורקת למשעי, ונעלם שוב רק כשחזרתי לארץ הקודש. שנאמר - ברומא התנהג כרומני.
אני מאוד אוהב קולנוע. במהלך השנים מאז שהתחלתי לראות סרטים ישבתי אלפי שעות באולמות חשוכים וראיתי סרטים. כשהייתי סטודנט וכילכלתי את עצמי בעבודה בסינמטק הירושלמי ראיתי שני סרטים ביום לפחות. היו תקופות שלא היה חשוב לי כלל מה עומד להופיע על המסך ובלבד שייכבו כבר האורות והמקרנה תתחיל לגלגל את הסרט. שנים לא הייתי יכול לומר דבר על הטעם שלי בקולנוע כי לא היתה לי שום העדפה. הייתי מן סוג של פח זבל של צלולויד. מוכן לראות הכל. היום לא תתפסו אותי הולך לסרט מהמזרח הרחוק. אינני יכול לשאת את התבונה ההיא עוד. אם אני רואה סרט שצבע מסויים מופיע בשם שלו אני יודע לברוח ממנו כמו מדרקון אש. נמאסו עלי כל העפיפונים הכחולים, השדות האדומים, המיתרים הירוקים והחכמים צהובי הזקן. אני לא עומד יותר בתנועות המצלמה הסטואיות האלה, שגופה שצפה במורד הגנגס נעה יותר מהר מהן. גם בשביל הגנגס עצמו אין לי סבלנות.
היום נראה לי שמכל הסיבות הנפלאות ללכת לקולנוע, מפגן ראווה מוצלח של שחקן תאב מצלמה היא הנפלאה ביותר בעיני. ואף פעם לא נטרפו מצלמות בידי שחקנים להוטים כמו באותו עשור וקצת שבין מחצית שנות השישים לזו של שנות השבעים, בהוליווד.
במהלך השנים הללו נקבצו ובאו שמה אנשים שעשו כמה סרטים שאפשר לראות ולראות ולראות ולא להתעייף מהם אף פעם. הכל היה רענן כל כך ופשוט כל כך ובעיקר כל כך מלא התלהבות, שזה כבר לא שינה על מה הסרט בכלל. אפשר לזרוק שמות סתם, ככה אקראית, ותמיד ליפול על שורה של סרטים שכלום לא אבד מהם גם ארבעים שנה מאוחר יותר. למשל?
למשל ג'ק ניקולסון. קחו את שקשוק כנפי התרנגולת שלו באיזי ריידר (1969) או את ההסבר שלו למלצרית מה היא יכולה לעשות עם העוף שהיא לא מוכנה להוציא לו מהסנדוויץ' ברסיסי חיים הנפלא של בוב רפאלסון (Five Easy Pieces, 1970) או את המלך של מארווין גארדנס (אותו במאי, 1972). את ידע הבשרים של מייק ניקולס (1971), הפרט האחרון של האל האשבי (1973), צ'יינטאון (פולנסקי, 1974) או קן הקוקיה (1975). במשחקי פוקר אין כאלו ידיים.
או רוברט רדפורד. המרדף של ארתור פן (1966) (שעשה גם את בוני וקלייד ב-67, את המסעדה של אליס ב-68, חקירה באפלה ב-75 ודו-קרב במיזורי ב-76) עם מרלון ברנדו וג'יין פונדה. העוקץ וכך היינו ב-73. גטסבי הגדול ב-74, שלושת ימי הקונדור ב-75 וכל אנשי הנשיא ב-76. כל רובה הורג.
הלאה: רוברט דה נירו. ואולי בכלל דה-נירו - סקורסזה כי קצת קשה להפריד בין השניים: רחובות זועמים (1973), נהג מונית (1976), השור הזועם (1980). בדרך הוא היה גם ויטו קורלאונה הצעיר בהסנדק 2 של קופולה (1974) והטייקון האחרון (איליה קאזאן 1976).
אל פאצ'ינו. 1971 - פאניקה בנידל פארק. 1972 - הסנדק. 1973 - סרפיקו. 1974 - הסנדק 2. 1975 - אחר הצהריים של פורענות (Dog Day Afternoon), שהוא אחד הסרטים הנפלאים שנעשו אי פעם.
אני רוצה לעצור רגע. אפשר להמשיך לרוץ כמו עכבר מורעל לג'ין הקמן (השיחה, פרנסיס קופולה, 1974) ולדונלד סאתרלנד ולג'יין פונדה ולפיי דאנאווי. לדבר על נערת הטלפון והבלש, על הם יורים גם בסוסים, על השיבה הביתה, על אליס לא גרה כאן יותר, חשמלית ושמה ברתה, על מק'קייב וגברת מילר, על מאש וגנבים כמונו. אפשר להרהר בדסטין הופמן: הבוגר (1967), קאובוי של חצות (1969), איש קטן גדול (1970), כלבי הקש (1971), לני (1974), כל אנשי הנשיא ואיש המרתון (1976). זה לא שאין לזה סוף, אבל זה נמשך עוד קצת וצריך לגלות איפוק.
כשאני חושב על זה לרגע, רבים מהסרטים האלה עוסקים בתנועה. במסע. כולם בורחים ממשהו או בדרך לאנשהו. הייתי רץ לראות עכשיו את הדחליל. אל פצ'ינו וג'ין הקמן הם שני אסירים משוחררים שנוסעים למישיגן לחפש איזה בן של פצ'ינו, בן שהוא לא ראה אף פעם. זה אחד הסופים הכי עצובים שיש בקולנוע, אבל הנה הפתיחה.
מי שחיסל את תור הזהב הזה היה סטיבן ספילברג, כשעשה ב-1975 את מלתעות והפך את הקולנוע האמריקאי בן לילה לים של כרישים מחושבים היטב כלכלית. באופן מעניין, הסרט האחרון שנעשה בהוליווד של אז, דקה לפני מלתעות, נקרא שוגרלנד אקספרס, וגם הוא של ספילברג עצמו. גולדי הון יוצאת למסע במטרה להשיב לעצמה את הילד שנלקח ממנה ונמסר להורים מאמצים, וכל משטרת אמריקה בעקבותיה, ככה זה מתחיל.
אבל יותר מהכל או מכולם אני אוהב את ג'ון קאסאבטס. יש לי איזו חברה (בפעם האחרונה שכתבתי עליה "יש לי איזו חברה" היא צילצלה אלי וצרחה "איזו חברה, אה? עלוב נפש! תראה לי עוד מישהו אחד שיכול לסבול אותך כל כך הרבה שנים. אמא שלך כבר התייאשה ממך ורק אני עוד באה לבדוק שאתה בסדר. איזו חברה? רפה שכל אחד!", גם מחר היא תעשה את זה), בכל מקרה, אם אני רוצה שיעלו לה דמעות בעיניים אני מתחיל לדבר איתה על קאסאבטס. פעם נסעתי לפריז לעשרה ימים וכל הביקור נהרס לי לגמרי כי היתה רטרוספקטיבה של קאסאבטס בסינמטק. ישבנו כל הימים שם באולם, לא רחוק ממגדל אייפל וראינו קולנוע אמריקאי בפריז. ראינו את ילד מחכה ואת צללים, מיני ומוסקוביץ' ופנים, ואת גלוריה ואת נחשולי האהבה, את מותו של סוכן הימורים סיני ואת ליל הפתיחה אבל יותר מהכל ראינו וראינו ועוד נראה את אשה תחת השפעה שהוא הסרט הבודד ביותר שיש אם את אשה, ואת בעלים שהוא הסרט הבודד ביותר שיש אם אתה גבר.
---
הבטחתי שההקרנה תתחיל בעשר וחמישה. קיימתי. בלי פרסומות אפילו.
שבת שלום
|
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (47)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לפני כמה שנים כתבתי תסריט לפיצ'ר יחד עם בן הזוג שלי. התרגשנו נורא במהלך הכתיבה. זה היה מן רומן עם זוג שמתבודד בצימר 3 שבועות ומה קורה להם במהלכם. יצא מקסים.
רק מה...? שלחנו למפיק אחד שהתלהב מ"היכולת שלנו לכתוב דיאלוגים" וצלצל ואמר - אבל מה זה? איפה המערכות? ומה עם המבנה? בקיצור - אז התגלה לי שלכל סרט קולנוע - לכו-לם - יש מבנה קבוע. יש מסע - פיזי או רוחני - שעובר הגיבור כתוצאה ממקרה מחולל כלשהו. במהלך המסע הוא אמור להתקל בסיטואציות שונות שיטלטלו אותו ויגרמו לו להבחין שמשהו בדרך שבה הוא מנהל את חייו תקוע. לקראת סוף הסרט הוא אמור לבחור האם הוא משתנה, ובכך משנה את מהלך חייו, או שהוא שב לאחור וחוזר לקונכיה. זה השטאנץ'.
הזדעזעתי מהגילוי הזה שהכל ככה מובנה וחסר מעוף, אבל אז בחנתי אותו (את הגילוי) על סרטים רבים שאני אוהבת, וגיליתי שוואלה - המבנה השטאנצי אמנם קיים, אך אינו פוגע במאום בסרטים האיכותיים. אז סבבה.
אין לנו דבר משותף בכל הנוגע לקולנוע לפי רשימת הסרטים שציינת (שחלק מהם מצוינים, אבל פשוט לא הייתי זוכרת אותם מעולם ככאלו שפיסלו את הווייתי), ויש לי גם חשד קל שקצת נותרת מאחור... נסה את "סינקדוכה ניו יורק" של צ'ארלי קאופמן הגאון באדם.
יום מקסים,
גלי
איזו אסופת רשימות נהדרת כתבת לאחרונה; איש עשיר אתה להב.
ריפרפתי מהסוף להתחלה, כלומר, מהספרים למתנה הנפלאה שקיבלת לראש השנה האזרחית 2000.
רשימות יפהפיות - תרתי משמע (הן התוכן והן דרך הבאתו לידי ביטוי) - שבטח עוד אחזור לקרוא בהן שוב.
בינתיים, קבל שתיים כאלה - }{ (וע"מ שלא יחשדו בי בענינים מגונים, אחת על כל לחי) וזה בגלל ג'ון קאסאבטס. אין לך מושג כמה שמחתי למצוא אותו ברשימה ושנתת לו את המקום המכובד שהוא כל כך ראוי לו. אני מומחית קטנה מאוד לקולנוע, אבל אותו ואת זוגתו הנפלאה -ג'ינה רולנדס- אהבתי נורא; ותמיד כשמזכירה מי מהם, מסתכלים עלי כאילו נפלתי זה עתה מהירח (לא עדכנית, לא שוחה בחומר, לא מבינה מהחיים שלה וכאלה...)
ובכללי, הרשימות האלה שלך לוקחות אותי אחורה וקדימה וחוזר חלילה... זאת, למשל, מזכירה לי את ההצגות היומיות של שישי בצהריים בקולנוע 'פריס' או 'תכלת'. המוסיקה - את תהליך ההתבגרות בגילאים שונים; ההעדפות, בבחינת ניסוי וטעיה, עד שמגבשים 'טעם' די ברור. מה שמזכיר לי, שיש בהחלט מקום להרגע - גם אצל הילדים שלנו זה קורה; אל חשש; כי בסופו של יום, לבית ולנוכחים בו (בהנחה שאכן נוכחים - ההורים {גם כשמדובר בהורה יחיד}) השפעה גדולה יותר מכל סחף חברתי. שלך עוד צעירים, אבל שלי כבר די בוגר כך שיכולה להעיד על כך. והספרים - אהה, עזוב, לא כדאי שאתחיל בכלל...
ועוד משהו קטן עולה לי/בי עכשיו (אמרת לי, בזמנו, שמותר לסחוב לך שטח בבלוג {זוכרת גם את התנאים (-:)}) משהו שנתקלתי בו פעם ואהבתי ואף הזכרתי זאת באחד הפוסטים שלי וחושבת שמתקשר אל כל הרשומות הללו - אביגדור אריכא סיפר על דיאלוג בינו לבין חברו הטוב ד"ר משה שפיצר כשדירת המרתף של האחרון הוצפה במים - "תמכור את הציור של קליי שברשותך וקנה לך בית" ושפיצר ענה לו: "מה אני צריך בית אם לא יהיה לי קליי לתלות בו" (יתכן וטועה בציטוטים, אבל רוח הדברים וודאי מובנת)
רשימה מדהימה של קולנוע אמריקאי ( ברובו עם אני לא טוע)- כשהיה טוב
גם לי יש אחד על נתן זך ואיך ירדנו על בקבוק יין בקפה של יאירי שלי ואיך הבטיח להביא לי מעיל מתנה ובסוף לא יצא.
דוקא חבל, המעיל היה יפה כזה לבן... (קנה אותו בשוק הפשפשים).
מקווה בפעם הבאה לרדת איתו על עוד אחד. (כאילו יין... לא מעיל ).
(:
ועל זה נאמר רק כשאני בורח אני מרגיש חופשי.
באחת הפעמים שהאבא של הילדה שלי חזר מהספר היא הסתכלה עליו ובטון מופתע אך גם זועף היא קבעה: "לאן עפו השערות שלך? מה, אתה צוחק עלי? למה לא שמת כובע?"
כך שלמרות שזאת רשימה על סרטים מכובדים לכל הדעות, נושא השיער הוא עיניין רציני לא פחות. מאז, במיוחד שיש גשם בבוקר, היא לא שוכחת להזכיר לו שישים כובע.
וחוץ מזה אני זקוקה לעזרה, אחת הסצנות המרתקות שיש לי בזכרון הקולנועי הפרטי היא סצנת מטבח, בה אמא מכינה שניצלים לילדיה ותוך כדי כך חושבת להרעיל אותם. נדמה היה לי שזאת ג'ינה רולנדס מתוך אישה בהפרעה אבל אני כבר לא בטוחה... עזרה תתקבל בברכה.
חייכתי כל ה"דרך" ומיותר לציין שנהניתי מאאאד!!!
ב ד י ו ק .
אוהב נורא קולנוע. גם את רוב מה שמנית.
כל כך אוהב, שלעיתים אני נוזף בי ואומר: על מה זה מעיד, שאין לך חיים? בורח מחייך לחיים של אחרים?
אתה יכול לסדר לי את ההפרעה?
דווקא קיטור במקומו.
קחי כל סרט שאת מכירה ואוהבת, קצרי ממנו עשרים דקות ומיד הוא יהיה הרבה יותר טוב.
ונתן זך, יש לי סיפור לא רע על שיחה עם נתן זך, אבל נחכה לימים שהשמש תזרח אחריו, גם אם זה יקרה עוד שלושים שנה, גם אם היא תזרח אחרי עוד לפני שתזרח אחריו.
חחחחחחח. משפט נפלא.
סלח לי על הזינוק האסוציאטיבי, אבל הזכרת לי איזה שיר של נתן זך "השמש שוב שוקעת. היא שוקעת כך מיום היוולדי / ברגע של הפרזה ניתן אולי לדמות / כיצד היא שוקעת גם אחרי".
ואם אני כבר כאן, אני רק רוצה לקטר.אני לא יודעת אם זו הסבלנות שלי שאוזלת עם הגיל, או שהסרטים הפכו איטיים יותר וארוכים באופן בלתי הגיוני בעליל. פתאום אנשים לא מתביישים לייצר סרט של ארבע שעות. מה, כבר לא לומדים עריכה וגזירה באוניברסיטה של הקולנוע?
די חברים. זו לא רשימה שצריכה לעורר מחלוקת. תנו לה לחיות את חייה
פתחת מלחמה.
ממש לא. סיפור אהבה קלאסי ויתרה מזו דיאלוג עתידי בין אדם לבורא . מסע לתוך התודעה ולתוך ההבנה שבעצם
אנחנו רק אוסף של זכרונות, חוויתים או מושתלים - עדיין זכרונות - ועכשיו מה ההבדל בין זכרון רטוב לזכרון מושתל? מה יותר אמיתי? מה ההבדל אם חווית את זה או שהשתילו את הזכרון לאיכות הזכרון בחיים שלך?
מה ההבדל אם הסוף של כולם הוא ללא תאריך תפוגה?
ועדיין לא דיברתי על העריכה, והצילומים וה.... נו, באמת לרדת לפרטים?
רק מוכיח שלא באמת ראית את הסרט עם "תרגום" אמין.
אני חולה על סרטים אדומים וצהובים. כל אלה שמצלמה איטית מלווה קשיש חרוש קמטים בשדות חיטה אינסופיים,
שעות ארוכות. כל הפגיונות ודרקוני האש. שוודית עתיקה ושלל פרצופים אסימטרים מרחיבים את ליבי.
ובגלל שמדובר באהבה מעט עקמומית, אני רואה אותם בדר"כ באולמות אינטימים לגמרי.
אבל הלא בלייד ראנר זה בכלל סיפור אהבה שאינה מצליחה להתממש. תראי כמה כולם מיוסרים שם כל הזמן.
בדיוני ושואה ?
בלייד ראנר יקירי. למרות שיש נגיעות של שואה תעשייתית, הסיפור היריעה מתחת
גוברת על הכל. מזמינה לך קופי או אשלח לך בשביל הmust
שונאת שונאת שונאת בידיוניים ומפחידים גם כן.
אוהבת סרטים אנושיים, מתבוננים, סרטים שהמצלמה משרטטת רגשות.
למה לא הזכרת את אלמודובר ?
נזכרתי בו פתאום ובדבר אליה.
לי, קורה אותו דבר עם ספרים.
אני מוצאת עצמי נפעמת מדי פעם ממשפט, משננת אותו, מטמיעה והולכת מלאת הנאה, כאילו גיליתי עולם ומלואו.
וגברים עם קצוץ (מצויין להוסיף לזה גם זיפים בני יום) עושים לי את זה.
נהדר לפתוח שבוע עם פוסט כזה.
לא אוהב מדע בדיוני ולא אוהב סרטים של פעם.
כל מה שהיה לפני השואה או מה שיהיה אחרי מחר הוא לא מענייני.
רק קרחת .תמיד קרחת.
וכמה חסכוני קרחת- לא מסרק לא מברשת לא שמפו לא מרכך לא שיער בכיור ובאמבט לא תספורות וספרים וצבע ואופנה.
קרחת הארד קור אמיתית יופיייאיייו...
ולי יש איזה חבר (..) שאומר שאני נראית כמותה, כשאנחנו יושבים באוטו ואני מכונסת בעצמי וקשויית-גוף וחסרת אוריינטציה ועם מסכה של נשיות ועוצמה. וכשהוא אומר את זה אני מיד מתרככת על המקום.
חוצמזה נו, שוב אתה עם הגלגלים המקבילים שלך. כשלמדתי קולנוע באוניברסיטה עבדתי בדידנגוף סנטר והכרתי את הסדרנים של לב ושל דיזנגוף. אז יומיות. ואחרי צהריימיות. וימים כאלו שאני נכנסת ל"נרדפי החוק" בלית ברירה כי יש לו שם של סרט בנים, יושבת לבד באולם באחת בצהריים ויוצאת ונכנסת ישר עודפם מרוב... נו.
לא סתם, כך נראה לי, הסרטים שהזכרת באים מתקופה מסוימת
היה משהו בקולנוע של שנות השבעים שלא חזר בשנים אחר כך
חוסר המנוחה, האמירה הפוליטית,
כשהסרטים נלקחו מידי הבמאים והפכו לסרטי אולפנים
עוד כמה שעלו בזכרוני "השיחה" עם ג'ין הקמן, "שלום לנצח" עם אליוט גולד
כל אנשי הנשיא, מחפשת את מר גודבאר, קאטר ובון.
לגבי גברים מגולחי שיער. דווקא מחבבת.
רשימה ראויה בהחלט. כמובן, גם איך שהיא כתובה..
אבל הכל אמריקאי?
ומה עם הקולנוע הצרפתי והאיטלקי והסקנדינבי וכיוצא באלה? אתה לא בעניין?
הרבה זמן לא ביקרתי בקולנוע
ברור שבשביל סרטים הוליוודיים אני לא אפקיר את ביתי
ואם יש משהו טוב שאני זוכרת להמליץ כאן זה - את שעת הצוענים
שאני יכולה לצפות בו שוב ושוב. בעיקר בשל המוזיקה.
שכחת לציין שזה פתרון הולם למלחמה הבלתי פוסקת בכינים.
גם אני עושה קרחת ממש ברגע זה !
זזזזזזזזזזזזזזזז (רעש המכונה)
בעניין הקרחות אני אגיד לך משהו:
במשך חמש השנים שבין בר המצווה לגיוס לא הסתפרתי והייתי גאה ברעמת השיער שלי כאילו זה היה הדבר הכי חשוב שיש ברשותי. היום בו נאלצתי להסתפר היה אחד השחורים בחיי. הרגשתי כמו שמשון לפחות. מזל שלמחרת התחילה איזו טירונות והכל נהיה הרבה הרבה יותר גרוע מאשר המחסור במחלפות הראש. יופיין של פרופורציות.
במהלך השנים הבנתי אט אט איזו טרחה היתה רעמת השיער הזו על הראש וכמה זה הרבה הרבה יותר נוח להסתובב בראש חף מכל. ואז כשאתה יוצא לחופשי ומותר לך הכל מחדש, אתה מביט במראה ואומר לעצמך: "מה אני, מפגר?שוב אני אתחיל עם כל השיער הזה על הראש?" ומיד נותר קרחלעולם ועד.
בשנים האחרונות כל מאמץ של טיפוח שיער גברי קוקו, תספורת, זקן מטופח, שפם, פאות וכל מיני יצירי כלאיים של בין לבין, נראים לי כמו שילוב בין טווסיות לטרחנות ששתיהן מיותרות לחלוטין.
ואני לא שוכחת את "הסערה" של קאסאבטס שהוא שירת הלל לגבר במשבר גיל , בכיכובם האלמותי של גי'נה (בתפקיד האישה החוקית הבוגדת) סוזן סרנדון (בדמות הבחורינה הצעירה) וקאסאבטס המלך בכבודו ובעצמו בתפקיד הבעל של גי'נה , וכל זה על רקע נוף פראי עוצר נשימה של אי יווני.
הייתי בצבא כשראיתי את הסרט הזה לראשונה , מאז עברו כבר כמה שעות שבתות וחגים ואני עדיין זוכרת כל פריים.
בעניין הקרחות - מעולם לא הבנתי את ההצהרה האופנתית הזו (למעט במקרים מחויבי מציאות של "לצאת בכבוד" מקרחת טבעית), בעיני זה יותר מצב תודעתי שאישית- ממש לא בא לי טוב, בין היתר כי הוא תמיד איכשהו מזכיר לי את אלו שישבו איתך באולם הקולנוע עם הסרט הגרמני ההוא....
בעניין הפוסט כשלעצמו - יצירת מופת. כמו תמיד.
שםחתי.
הייתי םרכיבה רשיםה כםעט זהה.
היא אחת הטובות. ג'ינה.
מומלץ (בפעם המאה...) :))
לפני חודש וחצי ג'ינה רולנדס היתה בת שמונים (!) וערכו לכבודה הקרנה חגיגית של אשה תחת השפעה במומה.
אם לא ראית את זה מזמן את באמת חייבת לראות שוב.
זה רק הולך וגדל עלינו.
אח......אשה תחת השפעה......איזה סרט ואיזה שחקנית.
חייבת לראות שוב. חייבת. וגם את בעלים.
חלקו השני של הפוסט הזכירה לי את אבי ז"ל,
הוא זכר כל שחקן ובימאי, יתרה מכך התלהבותו
היא זו שגררה אותי לצפות בסרטים של איכות.
תודה לך..
טוב. אחרי תשובתך ללייט קראתי פעם שניה ואני אוכלת את הכובע. מאד אוהבת את כל מה שכתבת.
שייסה, שוב זה קורה...
אני אגיד לך: מרוח כולם, דומני, מנשבים החיים עצמם.
נדמה לי, שהפוסט מטיב לתאר את תחושותי ביחס לעולם הקולנוע, עד האחרונה שבהן.
בימים אלה בדיוק, אני חוכך בדעתי, איזה פתרון טכני למצוא לצורך (שהוא הרבה מעבר לרצון או סתם דחף פשוטים), הייתי מעז אפילו לומר - חובה, לחוות מחדש את כל אותן יצירות שמנית, ואשר לרובן יש מקום של כבוד בלבי.
מה שברור לי הוא, שלמרביתן אהיה חייב לשוב בעת הקרובה. לשוב ולבחון לעומק, מדוע הן קנו להן שביתה בלבי ומה מקומן שם כיום.
שבת שלום.
(אמנם לא חברה, אפילו לא מכיר אותך בעצם, אבל מבטיח לא לצעוק עליך...)
בגללך כנראה נזכתי בקישלובסקי הלילה.
אוך אוך אוך איזה במאי אוך.
כעת אני מבינה למה ברחתי קודם כל הפוסט הזה הוא על תנועה ובריחות .
עכשיו קראתי , גם יש לי זמן זכרתי כמה סרטים לא את כולם ויש כמה שארשום לעצמי לצפות בהם.
סומכת עליך להב.
שלא תפשל.
רונית
אהבתי שהתחלת עם ג'ק ניקולסון. הוא אחד השחקנים האהובים עלי
אני גדלתי עם דודים מכורים למחזות זמר, כך שבגיל 9 כבר ידעתי לדקלם קטעים שלמים מ "ניו יורק ניו יורק", "אמריקאי בפריז" וכמובן "שיר אשיר בגשם"
בנוסף - דודה מאוהבת ברוברט רדפורד ופול ניומן. כך ש"העוקץ" ו"קיד וקסידי" נכנסו גם הם לרפרטואר :)
ואבא שמעריץ את ברוס לי ושאר סרטי הז'אנר
מכל הסלט הזה יצא שאני אוהבת הכל (כמעט. רק לא סרטים שמתרחשים בצוללות)
כן, גם סרטים מהמזרח הרחוק :-)
יופי של פוסט.
היי להב, זו פעם ראשונה שאינני מקבלת את מה שאתה כותב בהערצה ובקבלה מוחלטת. כי אני הייתי מרכיבה רשימה אחרת לגמרי!
תפנית משמעותית ביחסינו. איזה כיף... :))
די, אנחנו במתח
אם את כבר פה אז תגיבי
מגיע לך פה מקבץ כוכבים אבל הקמצנים לא מאפשרים
אז יש לי רק כאלה
**********
קבל בברכה
כי כבר אמרת הכל
ואין לי מה להוסיף לזה
איזה כיף לך