שתיים עשרה שנים אחרי שנגזזו מחלפות ראשי למען המולדת, נדרשתי לגדלן מחדש, על מנת לשוות לעצמי מראה של אדם מן היישוב. ברווח הזה של בין לבין הלכתי גלוח ראש‪.‬ כמו כולם.
הדבר היה כשנדדתי אל מעבר לים. בשל עבודתי בעיתון נפוץ אחד בניכר קיבלתי תעודה יפה ומיוחדה של תא העיתונאים הזרים, עם שמי המלא ודמות פני מונצחים עליה, ובעזרתה הייתי בא ויוצא אצל תיאטראות, אולמות קונצרטים, אולמות ספורט, מוזיאונים וחדרי הרצאות, כאילו אני עובר מחדר לחדר בביתי שלי, אלא שבביתי שלי לא היה לי אלא חדר אחד בלבד ועל כן שם לא היה לי מאיפה ולאן ללכת. בבואי אל אחד ממוסדות העיר, כל שנדרשתי הוא לנופף בתעודה הכתומה הזוהרת - עם מראה דמותי גלוחת הראש מזה שתיים עשרה שנים ושמי המשונה כל כך לעין המתבונן קורא האנגלית - ומיד היו נפתחים המעברים בפני, כסא או שניים היו מסתדרים לי מאליהם ויכולתי ליהנות כאוות נפשי מהצגת יחיד, מדואט לאמן צעיר ומבקר מזדקן, משלישיית ג'אז, רביעיה קאמרית או חמישייה פותחת.

ומכיוון שהייתי מהלך בין אנשים, רמזה לי בעדינות עלמה מקומית אחת כי לא ראוי לו לאדם מן הישוב לילך בתספורת השמורה לאלה המאיימים על שלום החברה, וכי אין הדבר נהוג במחוזותיה, שבהם - לתפיסתה - אינני אלא אורח, וכי מן הראוי, הוסיפה, שאתיר לשערי לצמוח כדי אינץ' ומחצה ושמכאן והלאה אקפיד על מראה ציווילי מהוגן.
אלא שאני לא נעתרתי לבקשתה כלל וכלל. גם לא בימים בהם חדלה לרמוז בעדינות וסנטה בי בקוצר רוח כי אני נוהג בברבריות וכי זוהי גסות רוח לבוא למקום מסויים ולהתקבל בברכה על ידי תושביו ואז להשיב להם בבוז שכזה, ועוד כהנה וכהנה מיני טיעונים שאילו הייתי מקשיב להם בעיון הייתי זוכר אותם היטב - ובוודאי מביא אותם כאן - אלא שלא עשיתי זאת.
עד שביום חורפי אחד נמלטתי מפני הקור והגשם אל ארכיון סרטים שנקרה בדרכי, שלפתי את הכרטיס הכתום שלי ונכנסתי אל אולם אחד פנימה, ומצאתי את עצמי בעיצומו של נאום סוחף וחוצב להבות, בפלצטו מלא התלהבות ותנועות ידיים משתלחות לכל עבר, בשפה הגרמנית, ללא תרגום. היטלר.
זה נמשך שעות. כל ההיסטוריה המונאמת של הפיהרר מתועדת דקה אחר דקה, כל מילה שנשא בכל מפגש רעים סביב שולחן עגול או באיצטדיונים עמוסים במאות אלפי אנשים. סליחה, גרמנים. לא הבנתי מילה, כמובן, אבל ברור היה לי שכל חבריי להקרנה, שראשיהם הגלוחים למשעי נגלו לעיני אט אט עם ההתרגלות לחשכה מסביב, דווקא הבינו יופי. וכי אילו היו יודעים שאינני אלא מתחזה מן הגזע הנחות ביותר, היו באים איתי חשבון.

למחרת התחלתי להצמיח שערי מחדש, והוא טופח וסודר מעת לעת כל עוד שהיתי בגולה המסורקת למשעי, ונעלם שוב רק כשחזרתי לארץ הקודש. שנאמר - ברומא התנהג כרומני.


אני מאוד אוהב קולנוע. במהלך השנים מאז שהתחלתי לראות סרטים ישבתי אלפי שעות באולמות חשוכים וראיתי סרטים. כשהייתי סטודנט וכילכלתי את עצמי בעבודה בסינמטק הירושלמי ראיתי שני סרטים ביום לפחות. היו תקופות שלא היה חשוב לי כלל מה עומד להופיע על המסך ובלבד שייכבו כבר האורות והמקרנה תתחיל לגלגל את הסרט. שנים לא הייתי יכול לומר דבר על הטעם שלי בקולנוע כי לא היתה לי שום העדפה. הייתי מן סוג של פח זבל של צלולויד. מוכן לראות הכל. היום לא תתפסו אותי הולך לסרט מהמזרח הרחוק. אינני יכול לשאת את התבונה ההיא עוד. אם אני רואה סרט שצבע מסויים מופיע בשם שלו אני יודע לברוח ממנו כמו מדרקון אש. נמאסו עלי כל העפיפונים הכחולים, השדות האדומים, המיתרים הירוקים והחכמים צהובי הזקן. אני לא עומד יותר בתנועות המצלמה הסטואיות האלה, שגופה שצפה במורד הגנגס נעה יותר מהר מהן. גם בשביל הגנגס עצמו אין לי סבלנות.

היום נראה לי שמכל הסיבות הנפלאות ללכת לקולנוע, מפגן ראווה מוצלח של שחקן תאב מצלמה היא הנפלאה ביותר בעיני. ואף פעם לא נטרפו מצלמות בידי שחקנים להוטים כמו באותו עשור וקצת שבין מחצית שנות השישים לזו של שנות השבעים, בהוליווד.
במהלך השנים הללו נקבצו ובאו שמה אנשים שעשו כמה סרטים שאפשר לראות ולראות ולראות ולא להתעייף מהם אף פעם. הכל היה רענן כל כך ופשוט כל כך ובעיקר כל כך מלא התלהבות, שזה כבר לא שינה על מה הסרט בכלל. אפשר לזרוק שמות סתם, ככה אקראית, ותמיד ליפול על שורה של סרטים שכלום לא אבד מהם גם ארבעים שנה מאוחר יותר.

למשל?
למשל ג'ק ניקולסון. קחו את שקשוק כנפי התרנגולת שלו באיזי ריידר (1969) או את ההסבר שלו למלצרית מה היא יכולה לעשות עם העוף שהיא לא מוכנה להוציא לו מהסנדוויץ' ברסיסי חיים הנפלא של בוב רפאלסון (Five Easy Pieces‪,‬ 1970) או את המלך של מארווין גארדנס (אותו במאי, 1972). את ידע הבשרים של מייק ניקולס (1971), הפרט האחרון של האל האשבי (1973), צ'יינטאון (פולנסקי, 1974) או קן הקוקיה (1975). במשחקי פוקר אין כאלו ידיים.
או רוברט רדפורד. המרדף של ארתור פן (1966) (שעשה גם את בוני וקלייד ב-67, את המסעדה של אליס ב-68, חקירה באפלה ב-75 ודו-קרב במיזורי ב-76) עם מרלון ברנדו וג'יין פונדה. העוקץ וכך היינו ב-73. גטסבי הגדול ב-74, שלושת ימי הקונדור ב-75 וכל אנשי הנשיא ב-76. כל רובה הורג.
הלאה: רוברט דה נירו. ואולי בכלל דה-נירו - סקורסזה כי קצת קשה להפריד בין השניים: רחובות זועמים (1973), נהג מונית (1976), השור הזועם (1980). בדרך הוא היה גם ויטו קורלאונה הצעיר בהסנדק 2 של קופולה (1974) והטייקון האחרון (איליה קאזאן 1976).
אל פאצ'ינו. 1971 - פאניקה בנידל פארק. 1972 - הסנדק. 1973 - סרפיקו. 1974 - הסנדק 2. 1975 - אחר הצהריים של פורענות (Dog Day Afternoon), שהוא אחד הסרטים הנפלאים שנעשו אי פעם.

אני רוצה לעצור רגע. אפשר להמשיך לרוץ כמו עכבר מורעל לג'ין הקמן (השיחה, פרנסיס קופולה, 1974) ולדונלד סאתרלנד ולג'יין פונדה ולפיי דאנאווי. לדבר על נערת הטלפון והבלש, על הם יורים גם בסוסים, על השיבה הביתה, על אליס לא גרה כאן יותר, חשמלית ושמה ברתה, על מק'קייב וגברת מילר, על מאש וגנבים כמונו. אפשר להרהר בדסטין הופמן: הבוגר (1967), קאובוי של חצות (1969), איש קטן גדול (1970), כלבי הקש (1971), לני (1974), כל אנשי הנשיא ואיש המרתון (1976). זה לא שאין לזה סוף, אבל זה נמשך עוד קצת וצריך לגלות איפוק.

כשאני חושב על זה לרגע, רבים מהסרטים האלה עוסקים בתנועה. במסע. כולם בורחים ממשהו או בדרך לאנשהו. הייתי רץ לראות עכשיו את הדחליל. אל פצ'ינו וג'ין הקמן הם שני אסירים משוחררים שנוסעים למישיגן לחפש איזה בן של פצ'ינו, בן שהוא לא ראה אף פעם. זה אחד הסופים הכי עצובים שיש בקולנוע, אבל הנה הפתיחה.
מי שחיסל את תור הזהב הזה היה סטיבן ספילברג, כשעשה ב-1975 את מלתעות והפך את הקולנוע האמריקאי בן לילה לים של כרישים מחושבים היטב כלכלית. באופן מעניין, הסרט האחרון שנעשה בהוליווד של אז, דקה לפני מלתעות, נקרא שוגרלנד אקספרס, וגם הוא של ספילברג עצמו. גולדי הון יוצאת למסע במטרה להשיב לעצמה את הילד שנלקח ממנה ונמסר להורים מאמצים, וכל משטרת אמריקה בעקבותיה, ככה זה מתחיל.

אבל יותר מהכל או מכולם אני אוהב את ג'ון קאסאבטס. יש לי איזו חברה (בפעם האחרונה שכתבתי עליה "יש לי איזו חברה" היא צילצלה אלי וצרחה "איזו חברה, אה? עלוב נפש! תראה לי עוד מישהו אחד שיכול לסבול אותך כל כך הרבה שנים. אמא שלך כבר התייאשה ממך ורק אני עוד באה לבדוק שאתה בסדר. איזו חברה? רפה שכל אחד!", גם מחר היא תעשה את זה), בכל מקרה, אם אני רוצה שיעלו לה דמעות בעיניים אני מתחיל לדבר איתה על קאסאבטס. פעם נסעתי לפריז לעשרה ימים וכל הביקור נהרס לי לגמרי כי היתה רטרוספקטיבה של קאסאבטס בסינמטק. ישבנו כל הימים שם באולם, לא רחוק ממגדל אייפל וראינו קולנוע אמריקאי בפריז. ראינו את ילד מחכה ואת צללים, מיני ומוסקוביץ' ופנים, ואת גלוריה ואת נחשולי האהבה, את מותו של סוכן הימורים סיני ואת ליל הפתיחה אבל יותר מהכל ראינו וראינו ועוד נראה את אשה תחת השפעה שהוא הסרט הבודד ביותר שיש אם את אשה, ואת בעלים שהוא הסרט הבודד ביותר שיש אם אתה גבר.

‫---‬

הבטחתי שההקרנה תתחיל בעשר וחמישה. קיימתי. בלי פרסומות אפילו.

שבת שלום