פוסטים אחרונים
- בפלסטין ההיסטורית קם ערב רב של גוזלי אדמה - מגילת העצמאות לו הייתה נכתבת בידי השמאל של ימינו 17/2/13
- אחת ולתמיד: דרוש פיתרון לבעיה היהודית 15/2/13
- הספר שלי יוצא לאור 8/11/12
- רק תזכורת שיש את 28/4/12
- זרעי הפורענות של כושר הייצור העודף 22/6/11
- השפעה לעומת כח: מדוע אין לאינטלקטואלים את הכבוד שלנו (2) 18/6/11
- הוא חכם, הוא צודק והוא מוסרי, אז למה אין לו את הכבוד שלנו? על ירידת קרנו של האינטלקטואל (1) 17/6/11
- האישה הצעירה מהכרם (היא הקיץ) 19/5/11
- 1+1 7/5/11
- אני עושה ערב (ומצלמים אותו לדוקו של ערוץ 2) 28/4/11
- קילשון אחוז בידיו של מורפיאוס 17/4/11
- כעת חיה 26/3/11
- שני שירים חדשים 25/12/10
- האדם גדול מסך דפוסיו: הרהור על מדע ואנשים 25/10/10
- פינוק, עיוות ערכּי ואטימות: ארבעה קטעי דיעה שמאלניים ותגובה ציונית הולמת אחת 18/10/10
- דברים ששכנה גונחת עזרה לי לנסח, ועוד איזה עניין קטן 13/10/10
- "זכויות אדם זה קטע שמאלני" ועוד שקרים שמספרים לנו על דמוקרטיה 13/10/10
- מגלומניה אינפנטילית ומסוייטת: פרסומות הענק של הזמן שלנו 5/10/10
ארכיון
אושר וחופש
אושר עכשיו, עכשיו, במקום רחוק, יש מישהו שרואה בפעם האחרונה את היקר לו מכל או את השמיים והוא על הברכיים וזה לא משנה להם: מישהו נשבר, מישהו גורר רגליים אחרי שתקוותו האחרונה הושבה ריקם - אופנוען רואה את העצם הכבד שיחתום את חייו עוד הרף עין אחד בשניה הנוכחית הזאת ממש - אל תסיט את המבט - רופא יוצא אל משפחה ומניד ראש, סכין עושה את דרכה אל בטן של מי שלא עשה רע, דלת נפתחת ואל חדרה של ילדה נכנס מישהו שלא אמור להיכנס וריח של אוכל מכאיב לנחיריהם של מי שאינם יכולים להרשות לעצמם לאכול או צרחת האמבולנס פוסקת ושיחה מתנתקת, לתמיד, עם הסיכוי האחרון של מישהו.
- על מרפסת מול אגם ז'נבה שניים יודעים רק יופי -
ואתה -מקומט המצח, הראית בפעם האחרונה, על הברכיים, את היקר לך מכל או את השמיים? גררת רגליים? נשברת מחוץ לחדר, במקום שקט, או בקהל, אחרי שתקוותך האחרונה הושבה ריקם? עצם הכבד עמד לחתום את חייך? על מה חשבת? היית משפחה שרופא הרכין מבטו לפניה? הסכין - העשתה את דרכה אל בטנך? מי נכנס אל חדרך שלא אמור היה להיכנס? מזה רעב, לא יכולת להרשות לעצמך לאכול? היית שם כשאמבולנס פסק מצרחותיו? שיחה התנתקה וידעת שזה נגמר?
- האם מול אגם זנבה ידעת רק יופי? -
אתה חייב להיות מאושר כדי שיהיה מישהו שנאנח בכאב - באושר - וזיכרון וציפיה של ימים אחרים.
חופש אין אדם חופשי עד אשר משפחתו הייתה לאפר, כולה, עמו לזיכרון מת, חבריו לתמונות סגורות עמוק בקופסא; אין אדם חופשי אלא אם כן שכח את שפת אימו את הדרך המובילה אל ביתו, את אהבותיו, טעמיו, כשלונותיו, עצמו - אין חופש בלא אובדן: אין אדם חופשי בלא שיזוב דם ויטבע בים של כאב ולב שבור ומנוקר עד תום על ידי ציפורים גדולות של עבר מת ויינטש וייעזב ויישכח - אין אדם חופשי אם הוא קיים בזכרונו של מישה:
ואתה מה אתה יודע על משפחתך - ההייתה לאפר? מאין אתה בא אם לא מזיכרון של דוויי? בתמונות של מי אתה לא מסתכל עוד, שכחת שקיימות? איזו שפה כבר אינך מדבר? לאיזה מקום אתה כבר לא קורא בית? והאם לא זבת דם וטבעת בים של כאב ולב מנוקר על ידי ציפורים של עבר מת? האם לא נעזבת וננטשת ונשכחת כליל? האינך משתוקק להימחק מזכרונו של אחרון דרי תבל כדי שתהיה חופשי?
לא, לא - אין אדם חופשי בטרם ישתחרר מכבליו המספרים לו שעליו להשתחרר מדברים הכובלים אותו כדי שיהיה חופשי -
אין אדם חופשי עד שיסתכל לתוך עיניו של בן דמותו הפנימי שהוא נושא עימו - באפס עננה - ויאמר לו "חופשי הנני, בכבליי, באזוקיי, בשפתיי, במשפחתי, בעברי המת, חופשי, חופשי, חופשי".
*הטקסט הזה, לפני שהוא נכתב ותוך כדי שהוא נכתב וגם עכשיו, כשהוא כבר כתוב, מרגיש לי כמו טקס מעבר בחיים שלי, משהו מכונן, והייתי מאוד רוצה שהוא יזכה לכמה שיותר זוגות עיניים קוראות. אהיה אסיר תודה אם תעזרו לי להפיץ אותו, אם תוכלו לגרום למישהו או שניים שלא מגיעים לכאן לדעת שהוא קיים. הוא יישב כאן, בראש הבלוג שלי, בלי לזוז, במשך חודש.
תודה, שבת שלום. |
תגובות (149)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
חופשי.
"חופשי הנני בכבליי:
תודה גלית, ברוכה הבאה.
- - -
תודה.
אצטרך לנהל דיאלוג מתמשך עם הפוסט הזה, מפני שהעוצמה הזו שהוא מכיל חזקה מנשוא.
ואולי לא אצליח להפסיק לעולם! יצירת מופת, כתיבה במיטבה.
טילטלת אותי לחלוטין.
מלכודת מתוקה - [האיחור גדול אך לחלוטין לא מכוון]
עבורי המפגש של הדברים שלי עם חיים של אנשים פרטיים, אחרים, הוא אולי הדבר הכי מעניין שיש, אז תודה על זה.
מעבר לזה, נראה לי שיש ארבעה או חמישה או שישה רעיונות גדולים שאיתם אנחנו מתמודדים כל חיינו, וכל הזמן יש איתם דיאלוג, וכל אירוע משמעותי בחיים משנה את הדרך שבה אנחנו תופסים את ארבעת או חמשת אבני היסוד האלה. זה עשוי להישמע כאילו אנשים הם לא מורכבים ודומים מאוד בבסיסם - אבל גם כל הבתים משמשים למגורים ובנויים מכתלים, ריצפה ותקרה - והוריאציות אינסופיות.
אני לא אקספיזם, איזו מחמאה אדירה, בחיי (:
כתבתי לך לאישי.
תודה על החלון שפתחת כאן, ארמנד, אם כי אני מוכרח להגיד שקצת נראה לי שקראת את הטקסט הזה מבעד לחלון המסויים שלך. אף פעם לא נחשפתי לתורות שאתה מדבר עליהן באופן ישיר, אבל אלה רעיונות שמסתובבים סביבנו, בכל מיני וריאציות וגלגולים, כבר אלפי שנים, באמת.
בכל אופן ההמלצה שלך נרשמה והיא באה בצירוף מקרים משעשע עם הפוסט הבא שאני מתכוון לכתוב והייתי מעלה הערב אם היה לי כח.
תודה על הביקור והתובנות - -
[ועוד ייצא לי, אני בטוח]
שקע ונשאר זה כל מה שאפשר לבקש. תודה.
תודה דן - ונדמה לי שאנחנו מכירים עוד מימי במה חדשה הרחוקים מאוד. שמח שבאת.אהבתי את השיר הראשון
יפה מאוד.
תודה דייויד - גם על כוכב אסטרטגי (:
נעים להכיר בהחלט ניסה.
משהו בי קצת מתקומם נגד איזכור הנסיבות שלך, כי אני מאוד רוצה לחשוב שמה שיוצא ממני הוא לא תוצאה של אירוע כזה או אחר אלא משהו שנוצר במהלך חיים שלמים. אבל כנראה שאת מתכוונת לזה באופן קצת יותר עדין.
ג'ופלין זה אחלה, בהקשר הזה - זה סוד של שיר מסע, והיא זמרת של מסעות הרי.
תודה -
נעים להכיר,
חבל שאני מרגישה הזדהות עם הנסיבות לכתיבת טקסט שכזה.
אני בהחלט מבינה את השבירה ימינה לחיוביות.
או שמאלה, תלוי מאיפה באת.
ואני בראש שמעתי את ג'ופלין,
למרות שהיא באמת הייתה יותר בעניין של הרס עצמי מאהבה עצמית.
ולאהוב את הכל. תודה יוגיתיwow!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
זה מה שאנחנו צריכים, להעריך את מה שיש! ולא לקחת דברים כמובן מאליו.
למה סבל, כפרה עלייך? השאיפה היא לתודעה דמוית-אלוה - יודעת כל ואוהבת. זו משימה לחיים, לשיר, לא לספר.
את גורמת לי להתגעגע לקפה שאף פעם לא שתינו ביחד.
ברור שאתה מבין נכון את הדברים, התגמול הוא ענק. אהבה ללא חופש יוצרת דרמה נהדרת ומביאה רייטינג גבוה ובאיזשהו שלב הופכת למעיקה וטרחנית, לא ככה?
לא יודעת אם זו סגירת מעגל או יותר משהו בסגנון של דיאלוג מתמשך עם העובדה שהבדידות היא בלתי נמנעת , ואני לא מתכוונת במובן השלילי. בעצם - אולי זו ההשלמה עם העובדה הזה שסוגרת את המעגל. טוב, שיהיה, סגירת מעגל.האתגר התמידי - והתגמול הגדול שבצידו, אם אני מבין את הדברים נכון.
סוג של סגירת מעגל, שאנחנו נפגשים מחדש תחת הטקסט הזה, לא?
חופש ונצח כאהבה.
נזכרתי ב"את חרותי" וגם ב"מוות במלחמה מתחיל בירידה במדרגות של אדם אחד צעיר" של עמיחי.
ובעיקר, באתגר התמידי של לאהוב ולהיות משוחררים מהכבלים בו זמנית. כי בעצם, זו מהות האהבה, חופש ונצח.
הוא עמוק והוא לא רק שלי, הוא של כל העולם, של כל מה שלא נכון ולא צריך להיות כך. תודה - -
מילים לא תוכלנה לתאר עד כמה עמוק הכאב
והוא עמוק..אלוהים , כמה הוא עמוק.
מצחיק אחד! זה הכי קל :-)
עכשיו נשאר שתאהבי רק גופנית (: תודה איילה - - זה חיפוש חיוני, את בטח יודעת.
כן, שמעתי את זה ממקור קרוב ואהוב מאוד. תודה צפונית.
גם רגשית וגם תבונית
אהבתי את הכתוב.
מחפשת את הדרך בעצמי.
אושר בהקשר של חופש
או
חופש בהקשר של אושר
כל אופנוען יגיד לך מהו...
*מצפונית אחת שיודעת ..
חייב להגיד שהתגובה הזאת קצת מוזרה לי כשהיא באה ממישהי שנתקלת בי בפעם הראשונה, אבל נניח לזה. ברוכה הבאה.
יפה אמרת:)
מתוך הכאב מתוך החידוש.
לך לך לדרך חדשה.עכשיו אחרי שראית עצמך.
אני חושב שמה שהשיר הזה מנסה לומר הוא דווקא די הפוך - אפשר להיות חופשי גם ככבלים, לא כל שכן בכבלים של אהבה ודם כמו משפחה. זה אולי יותר מהלך רגשי מלוגי אבל זה שיר, לא מכתם, ואנחנו יצורים רגשיים לפני שאנחנו תבוניים, אין מה לעשות.
צריך להרגיש חופשי במידה מסויימת כדי להיות מאושר - מי שמרגיש משועבד (לפחות אם זה נגד רצונו) קשה לו מאוד להיות מאושר, אלא אם כן התקווה לחופש, או הסיכוי לחופש ממלאים אותו בצורה כזאת שזה מבטל את עלבון השיעבוד.
בקשר לפיסקה האחרונה שלך - מסכים מאוד מאוד. האושר, בניגוד לדיעה הרווחת היום, לא תלוי בחופש כפי שרבים תופסים אותו (והוא בעצם הפקרות). כמו שהשיר מנסה להאיר, אפשר להיות מאושר, וחופשי, בדרכים רבות רבות.
תודה על תגובה ארוכה ומושקעת - -
מילן קונדרה אומר באחד הספרים הנידחים שלו שחופש יכול להיות רק אם נולדת כביצה שהוטלה מהשמים באמצע הג'ונג'ל.
ככה זה. כל זמן שאתה קשור באיזשהוא סוג של עבותות אנושיים, כל זמן שיש איזשהוא יצור אחד בעולם הזה שאתה מחויב לו או אוהב אותו, אין סיכוי שתחווה חופש אמיתי.
אני לא מדברת על בודהות למיניהם.
ומי אמר שפסגת האושר הוא החופש. למה בכלל כולם כל כך רוצים להשתחרר. מישהוא בחן פעם את האושר שבמחויבות? שבזיכרונות? שבכאב? שבהשתעבדות? שבמסירות? שבהתמסרות? שבהתבטלות?
תודה איילה
it takes 1 to know 1 (;
ראיתי אותך מסתובב כאן בכמה ימים האחרונים, וזה משמח אותי מאוד, ונשיקות.
בדיוק הדילמה, או לפחות אחת החזקות שבהן. תודה על תגובה מרעננת, אנאירובי.
מי היה זה שאמר שכדי להיות חופשיים באמת צריך לאבד את הכל?
אני לא בטוח שבחיינו נהיה חופשיים באמת
אין על-אדם של ניטשה
ומקווה מאוד שאין צורך להיות איוב
טקסט חזק, מהמם ומדויק
אעשה את שלי כדי להפיצו
אסף
תודה אוריתי
תודה לך, נראה לי.
תמיד יש בחירה, לפעמים צריך לעבור דברים בשביל להבין את זה.
תודה or (:
פעם ראשונה שלי אצלך
אוסף חוויות מוזרות
הרגשתי שצריך... אבל לא הצלחתי לבכות...
הרגשתי שאני רוצה לחבק אותך... אבל אני גבר ולא כזה
המילים באו חזק לבפנים
זה טוב וזה גם מפחיד
קראתי כמה פעמים כבר ובטח אחזור
כרגע רק רוצה להרגיש
אחרכך אולי לדבר על מה בדיוק
מוזר לי
וזה משהו טוב
תודה על החויה
וואהו!!! זה היה חזק!
מדהים!...
לגבי החופש, אני בכל זאת חושבת שזה עניין של בחירה.
אפשר לבחור להיות חופשיים גם אם אתה לא נפרד מכל מי שמסביבך ובתוכך...
אתה בוחר. הבחירה אם נעשית היא באמת אז התוצאה הוא חופש אמיתי...
אמיץ מצידך: ציטוט יפה והולם מאוד. תודה.
תודה על תגובה נוגעת מאוד, פרספונה.
מרגיש לי לצטט כאן את פסקת הסיום מתוך "זן ואמנות אחזקת האופנוע":
אין קץ למבחנים, כמובן. סבל ופגעים עלולים תמיד לקרות כל עוד חיים אנשים, אך יש בי הרגשה עכשיו, שלא היתה בי קודם לכן - ואין זו הרגשה שטחית, אלא כזו המחלחלת לעומק: ניצחנו! עכשיו יהא טוב יותר. דברים כאלה אפשר לחוש.
נוגעות ללב מילותיך.
היה חזק.
קוראת ומרגישה כאילו יד נעלמה אוחזת לי בלב.
אוחזת ולוחצת...
צריך להיות בנאדם חכם ורגיש מאוד כדי להביע אמפתיה והערכה, במצבים מסויימים, מבלי שזה ייראה כרחמים. כבוד גדול על זה, יעל.
בכל פעם שאני קוראת טקס חשוף וכואב שלך, שמהמם אותי (בכל פעם מחדש)
אני חושבת על זה שאתה דה סטרונגסט טרי אין דה פורסט. ואפילו שאתה ככה, גם אני מחבקת.
ואפילו שאני ככה החיבוק שלך מתקבל בברכה, הלןאפילו שאתה גדול וכל יכול אני מחבקת אותך.
איזה יופי, איזה יופי. תודה סגולה
תודה, נהניתי והשכלתי בכל קריאה, כל פעם מחדש.
(בינתיים יעל, בינתיים)
תודה, שמח שבאת ואמרת.
הדיאלוג שאת מנהלת עם השיר הזה, גליה, הוא אחד הדברים הכי שווים. וזה בכלל בלי להתייחס לתוכן העדין והיפה של דברייך. תודה על זה.
נותרתי ללא מילים אבל הלב לא צריך אותן, זה מהדהד הכל כך הרבה מקומות בפנים בכל כך הרבה פצעים...
גליה
רציתי להזמין אותך לבקר, אז על הרציף, והנה באת מעצמך. יופי, ותודה.
תודה
נורא יפה בעיניי מה שאמרת.חזק....
ברשותך אגיב ללא מילים.
כמו אגרוף לבטן הטקסט שכתבת.
זה השאיר אותי חסרת נשימה - מעורר הרבה שאלות. (קיומיות)
ביקור ראשון שלי אצלך - "דה סטרונגסט טרי אין דה פורסט"
זקוקה לקריאה נוספת ברשותך.
מאחלת .
יש לי צביטה חזקה בלב עכשיו, ואיכשהו התגובה שלך גם משככת וגם מעצימה אותה.
זה טקסט שצריך ללמוד לבחינת בגרות.
מלא וגדוש ומורכב. חיים שלמים. וגם מוות.
הרגשתי את יהודה עמיחי מרפרף לי ליד האוזן, כשקראתי.
אני מאמין בך.
יש אגוזים
אין שיניים
אולי פעם...
תודה אנה - אוהב את הכתיבה שלך, ושמח שנכנסת בעצמי (:
חזק מאוד.
פעם ראשונה כאן ושמחה שנכנסתי :)
יודע ולא בטוח שאני מסכים. אנחנו מקבלים ים מתנות בחיים האלה ומה נעשה איתן - אחריות שלנו. זה נקרא בחירה חופשית.
ואם את, שידועה בגזירתן המדוייקת והלא בזבזנית של מילים, ככה, אז אני לוקח את התגובה שלך ושם בפה ויושב בחזרה בכיסא ים ותענוג - -
אני מרגיש שזה סוג של סיכום ביניים רגשי-פילוסופי בחיים שלי, וזה בא במתפרץ. תודה.
מספיק הטקסט
כשהוא פוצע את הלב
לדעת שאין מהות הידיעה
מהו באמת חופש
אנחנו אזוקים בכבלינו שלנו
לעד
(ואתה יודע על מה אני מדברת.. נכון?)
אוף, אין לי מלים, זה מדהים, ובכלל, העובדה שהצלחת להכניס רגע מכונן לתוך מלים, או שהן היו הרגע המכונן, אני לא מכירה הרבה אנשים שמסוגלים לכך.
כתיבה כואבת ,מצמררת, בוטה משהו
ומאידך ..כשהסערה נרגעת יש זיכוך ואחריה צמיחה.
הקטע הבא, נגע בי במיוחד-
הוא כל כך נכון ומאידך כה קשה לביצוע
לא, לא,
אין אדם חופשי
בטרם ישתחרר מכבליו
המספרים לו
שעליו להשתחרר מדברים הכובלים אותו
כדי שיהיה חופשי -
אין אדם חופשי
עד שיסתכל לתוך עיניו
של בן דמותו הפנימי
שהוא נושא עימו
באפס עננה
ויאמר לו
"חופשי הנני, בכבליי,
זה תופס אותי ביום של מאזן...
אם הצלחת לחוות זאת, "שאפו"
שירלי
ברוכה הבאה: ואני קצת משוחד, נכון, אבל האבחנה שלך מחממת את ליבי. תודה.
זה באמת וואו.
ביקור ראשון אצלך חטפתי חזק לבטן..
זה בהחלט מרגיש כמו ארוע מכונן.
משהו שקורה שאין ממנו דרך חזרה.
מקווה שמכאן והלאה תראה רק טוב.
אפילו אם שבריר מחייך עובר כאן,וזה מרגש אותך - - די לי בזה. תודה על זה, מרקסית.
ריגשת אותי. הרגשתי איך כל חיי עוברים לי. טוב אולי קצת הגזמתי, אבל חלק גדול הממערכות המורכבות של חיי. יפה.
להיפך, רונית, הוא חופשי לגמרי לחודש שלם, מונח גלוי. תודה, תודה.טקסט כזה חופשי וכלאת אותו לחודש?...
נפלא.
אני
זה פלא גדול, זה בטוח. אחרי שאהיה נוכח באחת (אולי אפילו אחת שאני גרמתי) - - אחזור לספר (:
תמיד טענתי שלידה זה הדבר הכי יפה, אנושי, מרגש וגדול שיש - למרות שיש בה כאב (ויש בה לא מעט) --- אתה מרגיש בשר ודם.
קטנטונת (: זה בכלל לא מעט. ועוד תהיה הזדמנות.
כתיבה מצויינת.
(וכל מה שאני לא יכולה להגיד במילים)
ואת את שלי עם התגובה הזאת. תודה ענת.
כבשת את לבי במילותך המכוננות.
את יודעת שאני לא מסוגל לקרוא את זה? שלא קראתי את ז, בשלמותו, מאז שסיימתי לכתוב? גם לי קשה מידי. וזה אמנם היה לי בראש כמה ימים קודם, אבל כשסיימתי לכתוב הייתי חייב להתרחק. זה לא חומר קל: תודה שחזרת.
כמו שקורה לי אצלך לפעמים, אני הולכת וחוזרת.
הפעם חזרתי כדי לסיים לקרוא, כי לא הצלחתי בפעמים הקודמות.
כאב לי מידי. הפחיד אותי.
היום ראיתי גם את השורות הקטנות.
ואתה צודק, ראוי שיגיע ושיכונן, אצל רבים.
הכי שווה להיות בריא (: תודה אהובה.נשבע לך ביקר לי שאתה אחד האנשים הראשונים שחשבתי עליהם הבוק - חשבתי על נסיעה לפרדס חנה שבת ועל ארוחת ערב בויתקין ועל הפרצוף החמוד שלך מחייך מתחת לסככה שם. והנה אתה כאן. ברוך הבא שחק.
לא חושב ששמעתי אותך מדברת ככה פעם, רחלי. תודה על זה.
זו תגובה שאני אזכור, גליה.
הי אלון,
פעם ראשונה שאני קורא חומרים שלך,
ריגשת אותי..
מעלה אצלי יותר מידי דברים יותר מידי מהר...מציף אותי.
קשה לעכל.
אהבתי.
חופשי זה לגמרי לבד... לפעמים אני מבקשת חופש, מטרדות היומיום, מחרדות האמהות, משלושת הגורים שכל הזמן, כל הזמן, כל הזמן, צריכים ממני משהו.. ואז אני קולטת את עצמי, חס וחלילה חופש כזה, שלוש נקישות על עץ, שלא נדע, וטוב לי בשעבוד שלי ובו אני בוחרת בשמחה.
תודה לך שאתה מזכיר לי.
איזה שיר חודר מלא אמת בלתי מתפשרת, כאילו מנסה להעיר את הלב לחיים ואת האדם מתרדמתו העמוקה.
את הלב שלי הוא הצליח להזיז הבוקר. תודה, אני אשוב לקרוא אותו, יש בו חומר לעוד הרבה קריאות.
הבעיה היא שאבל הוא דבר מאוד פרטי וההתמודדות איתו (משך, מאפיינים) היא לא משהו שמישהו מבחוץ יכול לדמיין. כששואלים צריך מאוד בזהירות, זה הכל. וזה בסדר, סתם לתשומת לב, שום דבר היסטרי.
לא מבין מה הבעיה בשאלה.
ולא, אני כאמור לא מכיר אותך, זה המוטו שכותבים באינטרנט לאנשים שלא מכירים ולפעמים הם שואלים שאלות מוזרות.
טוב, אני בשוק מהיציאה הזאת כבר כמה ימים.
כשאתאושש, אגיב. אבל שלא יהיה לך ספק שראיתי.
את מעלה את עניין המקריות והחלופיות של החיים, תמר, וזה מעניין כי בכלל לא חשבתי עליהם כשכתבתי. ואולי זה בלתי נמנע, כשמדברים על הנושאים האלה. השכל שלנו מנחה אותנו לחשוב שרק את ההווה יש לנו, אבל הרגש מסרב להרפות מכל כך הרבה ומסרב להפסיק לייחל לכל כך הרבה. סוג של פרדוקס. תודה על תגובה מלאת מחשבה.הכאב הזה
כמו בור ללא תחתית
כמו חור שחור
מבעבע החוצה
דברים כמו שכתבת עכשיו.
שלב בדרך למעלה.
חיבוק.
אלון,
העילת כאן משהו יוצא מן הכלל. מילים שהופכות למחשבות במחי קריאה. וכל שורה מזמינה בדיקה, האם גם אני מרגישה ככה? נכון, לא נכון? לפעמים לכאב האין סופי, יש יכולת להכנס ללבות אלו שאינם כואבים באותו רגע. מה גורם לחשוב באמצע היום על מי שנמק בכלא מתחת לאדמה, גורלו נתון בידי אחרים, בידי שטן או בידי אלוהים, ומה גורם לחשוב שהנה ביום יפה כזה, מישהו כבר יסיים את חייו בלי שהוא ציפה לכך, אפילו חתול שהשתזף לו בשמש החורפית, אתמול והיום כבר שרוע על הכביש הופך למדרס גלגלים ואז לכלום, ומה גורם לחשוב שהחופש הוא בר השגה? חופש הוא רק חוסר יכולת לחשוב.
לא חושב שאפשר לעשות את ההפרדה הזאת: החיים זה הכל ביחד, כל הזמן.
[לא בטוח גם שהשאלה הזאת ראוי שתישאל על ידי מישהו שלא מכיר אותי בכלל, אבל אני אניח שהיא נשאלה בתמימות.]
תודה גדולה על זה, יעלי.
האבל הזה שמנקר ולא עוזזב מוציא ממך את המיטב.
ואני שואל- עד מתי האבל וממתי החיים ממשיכים?
הצלחת לגרום לי לבכות. בכי של התפרקות, בכי של תובנה.
זה גדול ועצמתי וריגשי וכל מה שאתה מעביר בדרך כלל רק פי כמה.
תודה.
או שבאמת. תגובה מאלפת מירי, תודה ותבואי שוב (ושוב).
יש בו משהו מרעיד וממש לא פשוט.
שואב אותך לחזור ולקרוא בו.
לראות שלא החמצת משהו.
או שבאמת כתוב שם את מה שחשבת שכתוב שם
"מסנוור" זה יפה (: תודה אסתי, ותודה גם לשרון.
שרון אבני המליץ.
טקסט מסנוור בעיניים. העיניים הן ראי הנשמה.
שמע, אהבתי יותר את הטקסט על האושר.
דיבר אלי.
אהבתי.
מול הים הבוקר, התגובה שלך יושבת ממש יפה בנוף. תודות נירית.אני דווקא חושב שיש משהו מאוד משחרר, לפחות פוטנציאלית, בקשר קרוב עם אדם אהוב. אולי אכתוב על זה פעם. אבל החיבור שאת עושה בין חופש לאושר מעניין מאוד. תודה קירה.
טכסט מכונן בהחלט. ומצמית ומצמרר
וגם מעורר מחשבה ורקום במחשבה, מלאכת מחשבת.
אינספק שאעביר הלאה.
תודה אלון.
מפתיע ביותר
ולא בגלל האגרוף הזה שטס לעבר קוראת לא מוכנה - כמוני
שזה לי ביקורי הראשון בכתביך
אלא דוקא מכיון שלפני דקה יצאה את ביתי חברה אשר באה להיפרד לפני חזרתה לביתה בנכר
ושיחתינו בעת ביקורה הובילה להרבה תובנות עמוקות שחלקן מתחבר היטב לטקסט המובא כאן
(ואף מאותו מקום של מעבר או שינוי)
באופן מאוד משעשע -בדיעבד
חשבתי לעצמי, בעת הכניסה לאתר
"הינה עוד חזרה לשיגרה" "הינה עוד אקט מנוון של אסקפיזם"
והרי לי תזכורת נאה ביותר לתוכן שיחתי עימה
במהות לפחות - אם לאו דוקא בדימויים.
חופש מוחלט זה רק לבד .
אושר אמיתי הוא בביחד .
מוכנה לוותר בשמחה על החופש המוחלט למען קצת אושר .
הטקסט מדהים ומעורר מחשבה .
תודה .
תודה מיטרה, כיף לראות שאת פה קרוב.
[ההזמנה לבקר בעינה עומדת (:]
את מרשה לי למסגר את זה, לינה? תודה ענקית לך, ושבת קסומה מקסם.
תודה איילולה.
אלון, כמו תמיד אתה מפליא לבטא את "התבקעות המעטה המגונן על הבנתך" הכאב (ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן), השמחה והצער, השזורים יחד,החירות האמיתית, המוות ומה שביניהם: והמחול המטורף של הוויתנו. אני בהחלט אפיץ את הטקסט המופלא הזה, מוקדש באהבה לאנשים יקרים לי ואוסיף-ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן המודרני, האוטנטי והמרעיד את מנעד הנפש!
שבת קסומה שתהיה לך!
וואו. משובח ביותר.
תתלבטי, תתלבטי, זה סוג ההתלבטויות שטובות לעור הפנים. תודה ענברי, חודש מצויין גם לך (:
ועכשיו אני מתלבטת האם האושר עושה את האדם חופשי
או שהחופש עושה את האדם מאושר...
טקסט מצויין אלון...
מקווה שיהיה לך חודדש מאושר... (-:
אני הכי אוהב, בהקשר הזה, את המילים הבלתי יומרניות ששם מלווין בפיו של ישמעאל במובי דיק: "show me who ain't a slave". תראה לי מי לא עבד. במה שמדובר על חופש אני חושב שמה שיש אצלי זה חיפוש החופש בתוך השיעבוד, דרך ולמרות השיעבוד.
ואם לקוראת כמוך הטקסט הזה גרם להתרגשות - מעבר ולפני ההרהורים - לא חושב שאפשר לבקש יותר מזה.
"האם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים". ככה כתב רוסו, החכם, שהספיק בעצמו להוליד שבעה ילדים לכאב כשמסר אותם לבתי יתומים.
זה טקסט מצמית. אלון. מעורר מחשבות. המון. רק כמה שנים אחרי שנפטר מישהו מאוד יקר לי חלמתי בלילה אחד על הרגע שאני הוא ואני יודעת שאני הולכת למות. פעם ראשונה שהבנתי כמה החרדה הזאת בלתי נתפסת, העוול וגם חוסר היכולת לשנות את הגורל הזה. ואז כן, מהמקום הזה אתה מוקיר תודה לכל רגע שאתה יכול לבחור והבחירה נתונה - במגבלות כלשהן, אבל עדין.
וכל רגע שאתה יכול לחוש אהבה, לאהוב, להיעזב, להכאיב ולכאוב. להיות בריא ולנסות לעשות דברים. לראות את האהובים שלך.
ואנחנו יודעים לאהוב, נכון? ועוד יש הרבה מה, אפילו שאנחנו לא מכירים עדיין, נכון?
תודה דובדבן (:
["דוד עץ אלון" זו צעצוע מתנה אדאני, נתן לך נשיקות].
וזה ממך, שלא הפסקת להדהים אותי השבוע עם טקסטים עמוסי חכמה ואהבת אדם.
רק האהבה תציל אותנו, רק היא, תציל וגם תעשה אותנו הכי פחות חופשיים, גם, עץ-דוד אלון!
זו המהות של החיים האלה, להיות כבול בנשמה לאנשים יקרים, ככה זה לטוב ולרע וליפה ולמכוער עד הסוף.... ובלי זהכאילו לא היה דבר..
לך קיבינימט. עשית לי דמעות על אגם ז'נבה.
כן, קצת למות בשביל טיפה (או הרבה) לגדול. תודה על הפרגון, סלע.
זו בדיוק תגובה שגורמת לי לחשוב שרק בשביל התחושות של הקוראים שווה לכתוב. אם זה מה שזה גרם לך להרגיש - -עשיתי את שלי בריבוע.
זהובה.
לא אקלקל תגובה מופתית כזאת בתודות ריקניות, אבל את גורמת לראש שלי להתרומם קצת אחורה כשאת ככה. תענוג לראות. תהיה שבת מעולה, יש לי תחושה כזאת.
מעולה אלון!!
המסע לאותנטי האמתי דורש ביצים של שור,
וגם קצת למות כל פעם מחדש.
וואו. תופס אותך חזק, טקסט כזה.
זה מאחד לכמה רגעים עם כאב של כל כך הרבה אנשים בעולם הזה.
גם ובמיוחד לאור מה שקרה בהאיטי. ובדיוק חשבתי על זה היום, כשקראתי את החדשות, והרגשתי אשמה שזה לא מספיק מחלחל אליי, שאני לא מסוגלת לתפוס כזו קטסטרופה. והנה עכשיו הצלחתי להכיל את קצה של הכאב, סוג של הזדהות.
מרגיש כמו תת מקלע על אוטומט בלי אף אחד שאוחז בו,
הוא מרסס ללא הבחנה תוך כדי שהוא עף לכל הכוונים.
להבדיל -
מרגיש כמו ענן לבן גדול ומלא מאוד על סף של משהו שיותר גדול ממנו,
אז הוא אוסף את כל העננים החברים והעננים הסובבים
ואת כל אלו שבייקום כולו.
הם נעמדים קרוב, נצמדים ומתעבים לתוך אמירה מרוכזת ומוצקה
שבסופה ימטירו מבול שחור, מפלס, דוקר ומעוור
שרק בסופו תנצנץ קרן אור זהובה.
מה שעשיתי כאן זה לנסות לכוון סוס משתולל לאנשהו. מקווה שקצת הצלחתי. שמח על התגובה שלך.
(:
זה גרם לי לעיניים שלי להסגר מהעוצמה והחדות... הדיוק במילים, בתחושות.
הייתי שם. התודה היא לך.
ואפשר הכל.
זה עשה לי סחרחורת.
הרגשתי שהכנסת את הקורא ללופ אינסופי של מצבים, של דלתות מסתובבות. כדי לחוש.
אדם הוא חופשי רק כשהוא מת.
עד אז אתה רק כאילו חופשי.
אני בהיי מזה שהצלחתי ללדת את זה ואני חושב שזה הדבר הכי גדול שכתבתי ושזה עוד יהדהד הרבה. תודה שהיית ראשונה. אפשר לנשק אותך?
וואו.
ככה בדיוק.