השמועה במשרד מתפשטת כמו בר רפאלי על דפי המגזינים. אנחנו הולכים לעבור משרדים או במילים סקסיות יותר, לעשות רילוקיישן. השמועה התחילה כשהמנכ"ל פלט משהו לרואה החשבון על הוצאות המעבר, המשיכה כשהתברר ששתי הבחורות המצודדות שהסתובבו במשרד הן אדריכליות והסתיימה בביקוריו התכופים של המתווך עם כל מיני מתעניינים שנכנסים, אומרים יפה שלום, עושים פרצוף בוחן של מינימום מהנדסי בניין תואר שלישי ונעלמים כלעומת שבאו.

המנכ"ל מצידו מסרב להתייחס לשמועה וכמוהו יתר ההנהלה הבכירה שלשמע השאלה משיבים לנו בפרצוף של "אני יודע ואתם לא".  אבל כולנו יודעים וכולנו משחקים את המשחק ולא לוחצים יותר מידי כדי לא להרוס להם את ההפתעה.

ככלל ההתרגשות בחברה רבה. כל אחד רואה בדמיונו כיצד הוא משפר את תנאיו ומעמדו הפיסי. בעז הצעיר מדמיין עצמו מגשים חלום ומקבל שולחן ליד החלון, ערן האדום חולם על חלון שלא פונה לצד דרום שמבשל אותו בחורף וצולה אותו בקיץ ומוטי הג'ינג'י מפנטז על חלון הצופה לחדר האמבטיה של אסתי גינסבורג. אשר לי, אני לא כל כך עוסק בחלומות אבל בהחלט מעריך מאוד את מנכ"לנו שחרף המצב הקשה שהוא חוזר ומספר לנו עליו בכל עת, הוא משקיע את מעט המזומנים שנותרו לו בקופה כדי להיטיב את מקום העבודה שלו ושלנו. והרי אם כבר עוברים, סביר להניח שיושקעו גם כספים רבים בהחלפת הספה המוכתמת שבכניסה, בכיסאות שבורי המשענות, בשולחנות המחורצים ובעיקר במטבח החבוט שאין ספק שלא יעבור איתנו. האם יהיה מקרר חדש עם ברז לסודה? האם תירכש לכבוד המעבר מכונת אספרסו חדשה? והאם היא תעבוד בשיטת הקפסולות או הקפה הטחון? במקרה של קפה טחון הגיוני יותר לרכוש מטחנת פולים... המממ.... אני כבר מריח את הריח שישתרר כל בוקר ברחבי המשרד החדש. כל השאלות הללו נותרות לפי שעה ללא מענה, עקב השתיקה של חברי ההנהלה. לדעתי, שתיקה זו אינה חכמה במיוחד שכן העובדים הזוטרים בהחלט יכלו לתרום רבות להחלטות השונות. למשל, במידה ורוצים להקים עמדת משחקים, האם לרכוש פלייסטיישן, ווי או אקס-בוקס ואילו משחקים כדאי לרכוש שישפרו את יעילות העבודה.

יום המעבר מתקרב, כל אחד כבר סימן את חפציו השונים וארז את ניירותיו. המעבר נקבע ליום שישי כדי שלא נפסיד יום עבודה חלילה וחס. תחילה עוררהעניין מרמור קל שכן הפיצוי היחיד שהובטח לנו הוא "הרבה כבוד והערכה", אבל ההתרגשות והציפייה לעתיד מעוצב, נוח ומגניב יותר חיפתה על הכל.

יום שישי, אנו מגיעים למשרדים בבגדים זרוקים, האווירה חברותית ונעימה, וכולם יושבים על המדרכה ומחכים למובילים.

המנהל מכנס אותנו פנימה לחדר הישיבות. כנראה שהמובילים הבריזו לו. ככה זה, לך תסמוך על בעלי מקצוע בארץ הזאת. הוא משתיק אותנו והורס המסיבות הזה מתחיל לחזור שוב על נאום המצב הקשה. ואז הוא משליך את הפצצה. השכרנו את המשרדים שלנו לשני משרדי עורכי דין, אני מבקש עכשיו שכל אחד ייקח את הארגזים שלו דרך חדר המדרגות, אנחנו עוברים לקומה מינוס שלוש, איפה שהיו פעם המחסנים של המסעדה. מוכי הלם אנחנו יורדים בחדר המדרגות החשוך עם הארגזים, הכסאות השבורים, השולחנות המחורצים וכל תחולת המטבח החבוט כולל הקומקום הישן שכנראה ימשיך לספק לנו מים חמים לאבקת הנס קפה. מצד שני, בעז הצעיר כבר לא יהיה היחיד ללא חלון, ערן האדום כבר לא יתבשל בשמש והג'ינג'י ימשיך לפנטז על גברת גינסבורג. ואני? לפחות מהיום, גם אני יכול לספר שעשיתי רילוקיישן.