"How to..."
פוסטים אחרונים
- capra aegagrus hircus 13/12/12
- ניסוי מחשבתי באהבה עצמית 5/11/12
- אופטימית לשם שינוי 9/6/12
- אוהב דגים, דייג? 4/6/12
- שלושת סתתי האבן 31/5/12
- הזמנה ל"הזמנה לחתונה" של אחותי. 21/5/12
ארכיון
למה שום דבר לא זורם אצלי בקשרים עם אנשים?
לפני זמן מה שוחחתי עם בעלי על מהות החברות. אני טענתי שכשחברים מאכזבים אותי בתכונות שלהם החברות מתחילה להיות קשה. הוא, לעומת זאת, טען שחברות אינה קשורה בתכונות, או יותר נכון, היא מעבר לתכונות. יכולתי להבין מה הוא אומר כשהשוויתי זאת לקשרי משפחה, שם הקשרים שלי הם אכן מעבר לתכונות, אבל לא יכולתי להיזכר באף חברות שהייתה לי שהרגישה ככה. הוא העלה את הנושא שוב בפני אחייניתי וגם היא אמרה שחברות אמיתית היא מן סוג של חיבור עם מישהו שלא קשור בתכונות שלו. הבנתי שבעניין הזה אני נכה, שמעולם לא חוויתי אפוא חברות אמיתית. כבר כתבתי כמה פעמים על כך שאני ביישנית או יותר נכון, הימנעותית בכל הקשור בקשר עם אנשים. סיפרתי בזמנו גם על התיאוריה של אלן דאונז שטען שהדיסתימיה (דכאון כרוני קל) היא תוצאה של חוסר יכולת לנהל תקשורת כנה-רגשית עם אנשים. גם סיפרתי שבתרגילים שהוא הציע כדי להתגבר על הנושא נתקעתי, מה שאומר שכנראה שהם אכן נגעו בנקודה הכי בעייתית אצלי. עכשיו אני רוצה להיות יותר קונקרטית ולתאר את החוויה שלי בחברת אנשים. נניח שאני יושבת עם חברה בבית קפה. בהתחלה כל אחת מאיתנו מספרת משהו, השיחה מתגלגלת (ובכוונה אני לא רוצה לומר "זורמת"), ואז יש איזה רגע שאני מרגישה שאני נתקעת. פתאום אין לי מה להגיד. החוויה היא של התרוקנות מנטאלית מוחלטת. בדרך כלל בשלב זה החברה שנבוכה יותר מדי מהשתיקה שולפת איזה שאלה כמו "מה שלום סבתא שלך?" (אין לי סבתא, זו רק דוגמה). אני עונה תשובה לאקונית ומנסה להפעיל את כל גלגלי המוח כדי למצוא עוד נושא לשיחה ובדרך כלל ללא הצלחה יתרה. דאונז טוען שהכנות הרגשית באה לידי ביטוי בתחושה של זרימה בתקשורת. לפי התיאור לעיל, אפשר להבין שאצלי החוויה הבסיסית בתקשורת עם אנשים היא של חוסר זרימה, של התקעות. נשאלת השאלה למה ובדיוק על כך אין לי תשובה. ייתכן שהדבר קשור במשהו פנימי לי בלבד (ולא חשוב כרגע אם זה גנטי או נובע מטראומה ישנה), אבל ייתכן שהדבר גם קשור באינטראקציה. השאלה שאולי שווה לי לבדוק היא באיזה רגע התקיעות הזו מתרחשת?. ייתכן שאמצא שזה משהו אקראי לגמרי או שזה קשור בזמן שעבר מתחילת הפגישה ואז כל מה שאכתוב בפסקאות הבאות אינו רלוונטי, אבל ייתכן שאמצא שזה קשור איכשהו בתכנים שעלו או לא עלו בשיחה. אם זה קשור בתכנים וגם קשור במשהו פנימי לי אפשר אולי לחשוב שעולה לי בראש תוכן מסוים שאני רוצה להעלות ואז מתעוררים בי משום מה פחדים להעלות אותו ואני מוותרת. יכול להיות שזה עובר לי במוח להרף עין ואני אפילו לא שמה לב שזה קרה ובמקום זה אני מרגישה התרוקנות מוחלטת של כול תוכן אפשרי. אם, לעומת זאת, זה קשור בתכנים אבל לא רק במשהו שמתחולל אצלי בפנים אלא באינטראקציה אז ייתכן שמה שמתרחש הוא שאני אומרת משהו ואז אני קולטת באופן לא מודע "התקפלות" אצל החברה ואולי בגלל שהחושים שלי חדים מספיק כדי לקלוט דחיות קטנות כאלו או אולי בגלל שיש לי נטייה להעצים את הדחיות הקטנות האלו, אני משתתקת ולא ממשיכה לדבר על הנושא והתחושה היא שהראש התרוקן. האופציה השנייה מתחברת לי גם עם מקרים שאני חווה באופן מודע לגמרי. לא אחת קורה לי שאני אומרת משהו ואני רואה בבירור את האדם שמולי מתכרכם, משתתק, מעביר נושא, זורק אמירה מהסוג "יופי לו" או אפילו אומר בפירוש "אני לא רוצה לדבר על זה". ברגעים כאלו אני נסוגה ותחושת ה"ראש הריק" צפה גם כן למרות שבמקרה כזה (כאשר החוויה מודעת) הראש שלי גם מתמלא בחרטות על מה שאמרתי והלב מתמלא ברגשי אשם מעורבים בכעס ואכזבה מחוסר היכולת של החברה להכיל את הדברים. חוויות כאלו מחזקות אצלי את התחושה שאי אפשר להיות כנים רגשית עם אנשים, כלומר אני מקבלת אישור לכך שכל חברות סופה להגיע למבוי סתום שבו זרימה אינה אפשרית. מה שמפתיע אותי הוא איך זה שאצל אחרים "הכול" זורם? האם זה בגלל שהם מסוגלים לומר מה שהם מרגישים למרות התגובות של סביבתם? האם התגובות האלו הם בעצם רק דמיון שלי? האם זה בגלל שמראש לא חשוב להם להגיד דברים שאנשים אחרים נרתעים מהם? האם סוג הדברים שהם נרתעים מהם זהה לסוג הדברים שהחברים שלהם נרתעים מהם? האם הם יודעים להגיד את זה בצורה כזו שהמחסומים נמסים? |
תגובות (29)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני הבנתי אותך בהחלט ושמחה מאוד שאני לא יחידה שחשה ככה.
דוקטורה
כל כך מבינה אותך
גם אני מכירה את הקושי הזה.
"סמול טוק" זו באמת 'מיומנות' שגם לי אין לי אותה וכמוך מרגישה נכות מסוימת.
מרגישה 'סוציומטית' בשל החולשה הזו , ובאמת אין לי קשרי חברות ארוכים מילדות , צבא, ועוד.
תמיד, לא השקעתי ואנשים התיאשו והתנתקו .לא השקעתי כי זה היה קשה לי. היום במבט לאחור קצת מבינה למה זה קרה
לי , איזה שהוא פחד חסם אותי , יכול להיות שפחד מחשיפה ואולי בלבול פנימי בתוכי שעצר אותי.
עד היום , אני מרגישה הרבה יותר נוח עם אנשים שמדברים , להם אני יכולה להקשיב( מיומנות שפיתחתי כפיצוי...) וגם להגיב.
ההרגשה שאני חווה בשיחה של אחד מול אחד ,כשלמולי מישהו שתקן, היא לחץ על הראש ,מה שהוא דומה למה מה שאת קוראת לו "ראש מתרוקן"
וזה משהו שבאמת לא משמח גם אותי , כבר לא יודעת אם זה ישתנה אי פעם.
מה שכן, הפסקתי לדאוג בשל כך כשזה קורה
ומה שיקרה יקרה...
בקשר לחברויות חדשות ,אני נצמדת לאנשים חברותיים ויוצרת 'קשרים' חדשים.
ולא בזכותי...
לומדת הרבה גם על הערך הזה - חברות- משהו שלא הכרתי שנים.
ברברתי הרבה ולא יודעת אם הובנתי
אבל מה שבטוח אותך
הרגשתי.
ביום רביעי אני מסיימת את הסמסטר, אז אולי בחצי השני של השבוע? אני יודעת שהבטחתי שאני אתקשר ואנסה לעמוד בהבטחתי.
מאחר ואני כנראה מדברת יותר מידי אז אולי באמת נקבע לקפה ב"פרש"?
טוב תודה!
(ומה אומרים עכשיו, שיט, הראש שלי ריק).
פנים אל פנים בהחלט הרבה יותר קשה. הכתיבה זורמת אצלי בקלות.
נורא משונה, אבל באמת אין לי מה להגיד.
מה שלום סבתא שלך?
היכולת שלך לדבר בכנות כזאת
מראה על פתיחות גדולה. (לספר
למשל על הריק שאת מרגישה פתאום).
כנראה שפנים אל פנים הרבה יותר קשה
לדבוק בה, בכנות הזאת.
תודה על הדברים שהעלית.
בעניין חברות אני נוטה להצטרף לדעתו של
בעלך. לאהבה, חברות, חיבה אין הסברים
לוגיים.
תודה לך על פוסט מעורר מחשבה.
הגיע הזמן, כזכור (כתבתי על כך פוסט פעם), פירנסתי את הפסיכולוגים זמן רב למדי.
אני קורא וקורא
וחושב לעצמי...
הקפה גוזל את פרנסתם של הפסיכולוגים
אנחנו כאן עוזרים אחד לשני
אין כשיתוף וסימפטיה !
ברור לגמרי. אבל ככה זה אצל כולם. זה לא מצב אישי רק אצלך. לכן לא צריך להתרגש מזה. פיתרון אחר הוא פשוט להיות פתוחים ולספר במקרים כאלה משהו יותר יומיומי, כזה שהיית מספרת לבעלך בערב, אבל לא חשבת שהוא חשוב או מעניין מספיק כדי לשתף חברה פחות קרובה.
טוב, אז עוד יש לי תקווה. תודה נילי. אצלי בראש יש בלאגן ולכן אני מנסה לעשות סדר לעצמי ובדרך אם עוד מישהו מרוויח סדר זה רווח נקי.
אולי זו הבעיה שלי שאני תמיד רוצה קיצורי דרך. אין לי כוח לדרכים ארוכות.
בעבר גם אני הרגשתי כמוך
אבל עם השנים התאספו סביבי אנשים
שאיתם גם שתיקות הן משמעותיות
ולא נורא אם אין מה לאמר
פשוט מחייכים והמילים הנכונות מגיעות מעצמן.
אם איני חשה בנוח בחברת אדם
פגישותינו הן לעיתים מאד רחוקות !
תודה על כנותך ופתיחותך כאן בוירטואלי בקפה
כתבותיך עוזרות לי לפעמים
לעשות סדר בדברים
אין קיצורי דרך בחברות
חייבים להשקיע בקשר
[לא חשוב באיזה גיל]
כדי ליהנות ממנו, יחסים עם חברה
בגלל ההבנה הבסיסית וקיצורי הדרך
שבכל זאת יש כל כך הרבה מכנה משותף
בין נשים, יכולים להיות מתגמלים מאוד
ככל שאנחנו מתבגרות.
בכלל רעיון הקומונה עלה פה בקפה
לאחרונה בכמה נסיבות, וכשמסתכלים
על חתך האוכלוסיה בבתי הורים ,שהרוב נשים
זה לא רחוק מחיי קומונה....אני מניחה שפתחתי פה אישיו ...
בטח....
ואני לפעמים רוצה לשתוק.
מתאמנת במדיטציות.
את לגמרי צודקת. העניין הוא שכבר שנים אני לא מצליחה למצוא חברה שנפגשים איתה על בסיס יומיומי ומדברים שטויות ועושים שטויות ביחד. בגילנו (פנינה -
) זה לא פשוט לבסס מערכת כזו.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מחפשת ביג טוק, אני מחפשת הונסט טוק.
אני מכירה כמה אנשים מעניינים מאוד כך שאני לא חושבת שזו הבעיה. את צודקת לגבי הקושי לנהל סמול טוק. כבר שנים אני עובדת על זה אבל זה יוצא לי במאמץ. בעלי, דרך אגב, אומר עליי שאני לא נחמדה לאנשים (אליו כן).
ידעתי שזה יקומם אותך שאני אומרת שמאוחר מדי אבל לפעמים אני לא מתאפקת ואומרת דברים שאני יודעת שקצת ירגיזו. אולי בגלל זה אנשים מתכרכמים בחברתי. בכל מקרה, מה שהתכוונתי הוא לא שמאוחר מדי למצוא חברה אלא שמאוחר מדי לשנות את עצמי. אני לא מחופשת בהכרח מישהו שהיו לו חוויות חיים כמו שלי אבל אני בדיוק מחפשת את אותה זרימה וסימפטיה שאת מדברת עליה, השאלה היא אם אני מסוגלת למצוא את זה.
יופי, אז כשנפגש פעם את תמלאי את כל השתיקות. אני אוהבת אנשים שמדברים הרבה כי אז אני יכולה לדבר פחות.
אולי פשוט חסרים בחיים שלך אנשים שמעניינים אותך מספיק כך שהשיחה לא תתקע...
אנשים שאת מעריכה את דעתם, ומרגישה ששווה "להתאמץ" בשיחה איתם: להעלות נושאים, להתעניין, להיות אקטיבית. אנשים שהשיחה איתם מתגמלת אותך. שאת לא "מזייפת" התעניינות בהם וסימפאטיה כלפיהם.
ובאותו עניין- יכול להיות שקשה לך לזייף... : להיראות כאילו מעניין אותך, לנהל "סמול טוק" או אפילו להראות התעניינות גלויה במקרה שישנה. ואז השיחה נתקעת.
ו... לי לא יזיקו עוד כמה אנשים כאלה... :-)
את בטח מתארת לעצמך שאין מילה מאוחר בלקסיקון שלי,
כי מי אמר שקשרי ילדות מוכיחים את עצמם
בגלל הותק הם עמידים, ממש לא בהכרח
ומי אמר שמה שהיה לך לדבר עם חברה באוניברסיטה
יש לך מה לדבר בתקופת גיל המעבר
ומי אמר שאין חברויות הנוצרות דווקא
כשאת מרגישה משוחררת מנטל ומצורך להוכיח את עצמך
ואני שמעתי על חברויות שנוצרו בבית הורים
ובכל מקום, כי בסופו של דבר זה מתחיל מסימפטיה
ומזרימה והרגשה של נושאים משותפים גם אם לא עברתם אותו מסלול חיים
וזה מסתיים בעניין האישיות, כששתי הפרסונות מעריכות חברות
ומוכנות להשקיע, לטעמי אין לזה בכלל גיל.
הבנתי ענת יקרה!
את כל כך גלויה
וכל כך נכנסת לעמקם של דברים.
תענוג לי לקרוא אותך.
גם אני נפגשתי בתופעות כאילו אך עם השנים למדתי לזרום כפי שאת קוראת לזה.
חוץ מזה שאני כניראה כל כך אוהבת לדבר, פטפטנית ,עלק ותמיד תמיד
יש לי מה להגיד.
עד כדי כך שאנשים או חברות אומרים לי שאני מאד תקשורתית.
אז אני באמת לא יודעת ממה זה נובע.
רק יודעת להגיד על עצמי
עוד לא הגעתי בשיחה לשתיקה .
ומה רע בשתיקה לפעמים.
תודה על מה שאת כותבת.
כל כך טוב לי לקרוא אותך.
מזל שאני בקפה.
ועוד יותר מזל שאת חברה שלי פה.
שבת שלום.
אשה חכמה.
אהבתי את הרעיון שהבאת בסוף: להגיד שאין מה להגיד. אני מקוה שיצליח לי בלי להרגיש מלאכותית מדי. לגבי השתיקה יש לי הרבה פעמים הרגשה שהיא פחות מפריעה לי מאשר לזולתי. ולגבי ההתחלה של מה שכתבת על הקשר שבנוי טוב זה בדיוק הבעיה שאין לי כזה קשר ואני לא יודעת איך ליצר אותו. ואולי מאוחר מדי כבר לנסות ליצר משהו כזה בגיל שלי.
יש הרבה בדברייך בקשר לקושי להיות כנה עד הסוף
ההסתייגות היחידה שלי, שבקשר שבנוי מאוד טוב ויציב
בעיקר כשיש רגש עמוק, אז גם אם כנים ויש משהו בעייתי
בתוכן הרבה פעמים, זה עשוי להיות מחסום אבל גם יכול להיות חציית[שבירת] מחסום
שאחריו נפתחים ערוצי תקשורת עוד עמוקים יותר.
לגבי זרימה תקשורתית, דווקא יש לי הצעה מאוד פרקטית
א. לדעת לסבול שתיקה, כי זה טבעי שאפשר לשתוק ביחד, להתבונן
במה שקורה אם יושבים בחוץ, ואם זה בבית להתבונן בתוכך
מה קורה, ותמיד קורים דברים אם מאפשרים לשקט להתרחש, בלי לחשוב
שחייבים לדבר כל הזמן, גם על עובדה זו שאפשר לשתוק ביחד אפשר
לסכם עם חברים וזה נהייה נעים.
ב. רעיון שיש לי ואני מציע אותו להרבה אנשים עם בעיית תקשורת, שידמיינו שקיבלו
בחינה, ואת עונה לשאלה הראשונה כי היא קלה, מגיע שאלה שניה ,שומו שמיים אין תשובה
במקום להתעסק בזה לעבור לשאלה השלישית והרביעית ובסוף משהו תדעי.
אני למשל למדתי בגיל צעיר להגיד לאנשים שאין לי מה להגיד באותו רגע, ומייד זה שחרר
איזו ציפיה ופתאום נמצא מה להגיד.
תחשבי על זה ואם תוכלי תנסי
תודה בונבונייטה. מה עשית עם האמירה ששמעת ממישהו? איך פתאום מרגישים נוח ובטוח עם עצמך? ואני בכל זאת מרגישה שבבית נוח לי, עם החיות שלי נוח לי, עם בעלי נוח לי ועם כל שאר האנשים קצת פחות.
*
כוכב על גלוי הלב והאומץ לומר דברים בצורה כנה, גלויה כזו.
לא יודעת לתת לך תשובות, זה קצת קשה כשלא ממש מכירים ואין הרי הכללות בתחום, מה גם שתמיד לדעתי עדיף לקבל דיעה מקצועית יותר.
אני רק יודעת שכאשר הייתי מאד צעירה לא הרגשתי נוח בשום מקום, כלומר היו לי קשיים דומים. עד שהבנתי לאחר ששמעתי זאת ממישהו, שכאשר אתה מרגיש עם עצמך בטוח ונוח, ומקבל את עצמך כמו שאתה, מרגיש נוח בעצמך, תרגיש נוח ובבית בכל מקום.