לפני זמן מה שוחחתי עם בעלי על מהות החברות. אני טענתי שכשחברים מאכזבים אותי בתכונות שלהם החברות מתחילה להיות קשה. הוא, לעומת זאת, טען שחברות אינה קשורה בתכונות, או יותר נכון, היא מעבר לתכונות. יכולתי להבין מה הוא אומר כשהשוויתי זאת לקשרי משפחה, שם הקשרים שלי הם אכן מעבר לתכונות, אבל לא יכולתי להיזכר באף חברות שהייתה לי שהרגישה ככה. הוא העלה את הנושא שוב בפני אחייניתי וגם היא אמרה שחברות אמיתית היא מן סוג של חיבור עם מישהו שלא קשור בתכונות שלו. הבנתי שבעניין הזה אני נכה, שמעולם לא חוויתי אפוא חברות אמיתית. כבר כתבתי כמה פעמים על כך שאני ביישנית או יותר נכון, הימנעותית בכל הקשור בקשר עם אנשים. סיפרתי בזמנו גם על התיאוריה של אלן דאונז שטען שהדיסתימיה (דכאון כרוני קל) היא תוצאה של חוסר יכולת לנהל תקשורת כנה-רגשית עם אנשים. גם סיפרתי שבתרגילים שהוא הציע כדי להתגבר על הנושא נתקעתי, מה שאומר שכנראה שהם אכן נגעו בנקודה הכי בעייתית אצלי. עכשיו אני רוצה להיות יותר קונקרטית ולתאר את החוויה שלי בחברת אנשים. נניח שאני יושבת עם חברה בבית קפה. בהתחלה כל אחת מאיתנו מספרת משהו, השיחה מתגלגלת (ובכוונה אני לא רוצה לומר "זורמת"), ואז יש איזה רגע שאני מרגישה שאני נתקעת. פתאום אין לי מה להגיד. החוויה היא של התרוקנות מנטאלית מוחלטת. בדרך כלל בשלב זה החברה שנבוכה יותר מדי מהשתיקה שולפת איזה שאלה כמו "מה שלום סבתא שלך?" (אין לי סבתא, זו רק דוגמה). אני עונה תשובה לאקונית ומנסה להפעיל את כל גלגלי המוח כדי למצוא עוד נושא לשיחה ובדרך כלל ללא הצלחה יתרה. דאונז טוען שהכנות הרגשית באה לידי ביטוי בתחושה של זרימה בתקשורת. לפי התיאור לעיל, אפשר להבין שאצלי החוויה הבסיסית בתקשורת עם אנשים היא של חוסר זרימה, של התקעות. נשאלת השאלה למה ובדיוק על כך אין לי תשובה. ייתכן שהדבר קשור במשהו פנימי לי בלבד (ולא חשוב כרגע אם זה גנטי או נובע מטראומה ישנה), אבל ייתכן שהדבר גם קשור באינטראקציה. השאלה שאולי שווה לי לבדוק היא באיזה רגע התקיעות הזו מתרחשת?. ייתכן שאמצא שזה משהו אקראי לגמרי או שזה קשור בזמן שעבר מתחילת הפגישה ואז כל מה שאכתוב בפסקאות הבאות אינו רלוונטי, אבל ייתכן שאמצא שזה קשור איכשהו בתכנים שעלו או לא עלו בשיחה. אם זה קשור בתכנים וגם קשור במשהו פנימי לי אפשר אולי לחשוב שעולה לי בראש תוכן מסוים שאני רוצה להעלות ואז מתעוררים בי משום מה פחדים להעלות אותו ואני מוותרת. יכול להיות שזה עובר לי במוח להרף עין ואני אפילו לא שמה לב שזה קרה ובמקום זה אני מרגישה התרוקנות מוחלטת של כול תוכן אפשרי. אם, לעומת זאת, זה קשור בתכנים אבל לא רק במשהו שמתחולל אצלי בפנים אלא באינטראקציה אז ייתכן שמה שמתרחש הוא שאני אומרת משהו ואז אני קולטת באופן לא מודע "התקפלות" אצל החברה ואולי בגלל שהחושים שלי חדים מספיק כדי לקלוט דחיות קטנות כאלו או אולי בגלל שיש לי נטייה להעצים את הדחיות הקטנות האלו, אני משתתקת ולא ממשיכה לדבר על הנושא והתחושה היא שהראש התרוקן. האופציה השנייה מתחברת לי גם עם מקרים שאני חווה באופן מודע לגמרי. לא אחת קורה לי שאני אומרת משהו ואני רואה בבירור את האדם שמולי מתכרכם, משתתק, מעביר נושא, זורק אמירה מהסוג "יופי לו" או אפילו אומר בפירוש "אני לא רוצה לדבר על זה". ברגעים כאלו אני נסוגה ותחושת ה"ראש הריק" צפה גם כן למרות שבמקרה כזה (כאשר החוויה מודעת) הראש שלי גם מתמלא בחרטות על מה שאמרתי והלב מתמלא ברגשי אשם מעורבים בכעס ואכזבה מחוסר היכולת של החברה להכיל את הדברים. חוויות כאלו מחזקות אצלי את התחושה שאי אפשר להיות כנים רגשית עם אנשים, כלומר אני מקבלת אישור לכך שכל חברות סופה להגיע למבוי סתום שבו זרימה אינה אפשרית. מה שמפתיע אותי הוא איך זה שאצל אחרים "הכול" זורם? האם זה בגלל שהם מסוגלים לומר מה שהם מרגישים למרות התגובות של סביבתם? האם התגובות האלו הם בעצם רק דמיון שלי? האם זה בגלל שמראש לא חשוב להם להגיד דברים שאנשים אחרים נרתעים מהם? האם סוג הדברים שהם נרתעים מהם זהה לסוג הדברים שהחברים שלהם נרתעים מהם? האם הם יודעים להגיד את זה בצורה כזו שהמחסומים נמסים? |