מנגינת הימים הנוראים כבר מהדהדת. אור יום מיוחד כבר נמשך והולך על רגעיה האחרונים של השנה היוצאת. עוד רגע תשקע החמה ולובן תכריכי התפילה יעטוף את הימים הבאים. גם בשופר יתקע וקול דממה דקה  אולי ישמע. ובין כל המילים הרמות, המנגינות הנוגות הנוגעות ודרשות החג הצפויות ננסה גם אנחנו למצוא לנו מימד אחר. כזה  שמעט מאד עוסקים בו ביומיים הנשגבים האלה של האנושות המתחדשת.

הרבה כבר נאמר, אולי הכל כבר נאמר, על היות החג אוניברסאלי. יום הורתו של העולם ויום דינו. גם לא מעט התעסקו במכלול הסוגיות הקשורות לחרטה, ההשתנות, ההתחדשות העצמית וכפרת העבר. לא הרבה דובר על מימדיו המשפחתיים של החג. העיון בחלק מהקרביים הפנימיים של החג צופן בחובו הפתעות מעניינות ואולי אפילו מרגשות למי שמבקש להבין את מימד היחסים שבין אדם לחברו כיחסים המתחילים בין ההורים לילדים ונמשכים משם עד גבול האופק ליחסים שבין האדם לאביו או אמו שבשמיים.

הרבה ממוקדי החג וליבותיו פועמים סביב האג'נדה הנסתרת הזו של יחסי הורים וילדים. מקריאות התורה וההפטרה של החג ועד לתקיעות השופר. קריאות החג סבות סביב סיפורי התעברותה של שרה אימנו ביום הראשון ועקידת יצחק בידי אבינו המייסד, אברהם ידיד האלוהים, ביום השני. למה נבחרו דווקא פרשות אלה? ומתוכן למה נקטעו הפרקים ונחתכו מתוך ההקשר הסיפורי השלם דווקא כך ולא אחרת?

היום הראשון הוא יומן של הנשים. שרה היולדת והגר המגורשת. קריאה קשה, נכוחה, של אדונית הבית. שרה הנרגנת, זקנה וקנטרנית, מטיחה בבעלה המאושר בבנו ישמעאל "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". והוא נבוך, מהסס, גורר רגליו, פונה מעלה אל האלוהים בבקשה לעזרה, לעצה, לחנינה. אבל גם משם לא בא עזרו. אלוהים לכאורה לא עומד בניסיון העקידה של ישמעאל ונכנע גם הוא לגזירתה של שרה "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" הוא מצווה על אברהם. ושני הזרים, הגר וישמעאל, מגורשים אל המדבר היבש. בבכי תמרורים ובמעט מים-חיים בנֹאדם.

קריאת היום השני נפתחת בסיפור ההמשך: "ויהי אחר הדברים האלה". אחרי גירוש ישמעאל ואימו מאתמול הגיע היום זמנו של יצחק. והפעם אברהם כבר לא מהוסס. הוא זוכר שאלוהים גוזר על הבנים ללא רחמים. הוא אפילו לא מתווכח עם הגזירה. בסדום הוא התמקח כחנווני, בישמעאל הוא ניסה. היום הוא כבר גזור גורל בהכנעה. הוא אפילו לא שואל את האימא הביולוגית. הוא כבר נמצא במצב נפשי ובתבנית פסיכולוגית של קטל הבנים. ישמעאל תחילה ואחר הדברים האלה גם יצחק. הסוף של הסיפור ידוע, מעין הפי אנד מקראי, עת ברגע האחרון ממש נשלחת ידו של המלאך ועוצרת את ידו הרוטטת מקנאות אמונית יתירה של אברהם. "אל תעש לו מאומה" ואל תשסף את גרונו של יצחק. אחר כך, כמו לא להותיר את אלוהים שחיכה לקרבנו בתאוות רעבים מתוסכל ובלתי מסופק מקריב אברהם את האיל שהסתבך בקרניו בסבכי היער. חלופה קרבנית לבנו העקוד. ומאז אנחנו תוקעים בשופר העשוי מקרני הקרובים והשארים של אותו איל קדמון ומיתולוגי. שמחים שהכל ניגמר בלא שפיכות דמים מיותרת. ובמשכן של כל השנים האלה כולן של מי היו התקיעות? של אלהים ששלח את האיל ומאז הוא תוקע ביום חגנו כדי להעיר, להריע ולהתריע.? של יצחק שהיה בעל כרחו לנציג התכנית להגנת עדים ומאז הוא מעיד בתקיעותיו, בכיותיו כי לעולם אסור לו למאמין להתייאש מן הפורענות ובסוף התחינות מתקבלות וההצלה חשה בעיתה ובאה?

או שמא התקיעות שלנו היו למעשה תקיעות של מאן דהו אחר לגמרי??!  באירוע המקראי המקורי, זה שלא נקטע על ידי עורכי התפילות והמחזורים, הסיפור ממשיך עוד קצת. רק תמה ונשלמה הצלתו המופלאה של יצחק הבן יקיר שלה וכבר שרה האם הולכת לעולמה. ולא סתם היא מתה, לבד בלא איש מאהוביה סביב מיתתה. "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ:" אברהם, כנראה,  לא היה בסביבה. לכן כתוב "ויבא אברהם לבכות לשרה". הוא בא כי הוא לא היה שם כשזה קרה, הוא בא ממקום אחר. ומהיכן הוא בא? מן העקידה.

המדרש חש בהיעדרות הרמוזה הזאת של אברהם ומתפרץ לתווך המתפנה במלוא כוחו.וכך מציג ומייצג אותו רש"י על המקום "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה" כלומר קרבן אחד היה  בודאות לעקידה. שרה.

למה נבחרה דווקא היא על ידי המספר להיות הקרבן. איזה מעגל נסגר עם מותה? למה היא ולא בעלה, למה היא ולא בנה, למה דווקא עכשיו ולמה בכלל? מדרש אחר במקום אחר מספר לנו כך  ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כ ד"ה [ב] ר' לוי

"כיון שחזר יצחק אצל אמו, אמרה לו: 'היכן היית בני?', אמר לה: 'נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות...'. אמרה: 'ווי על בן השיכורה! אילולי מלאך מן השמים כבר היית שחוט?' אמר לה: 'כן'. באותה שעה צווחה ששה קולות 'ווי' - כנגד שש תקיעות. אמרו: לא הספיקה לגמור את הדבר - עד שמתה, הדא הוא דכתיב "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה (בראשית כג, ב). ומהיכן בא? ר' יהודה בר' סימון אמר: מהר המוריה בא. והיה אברהם מהרהר בליבו שמא חס ושלום נמצא בו פסול ולא נתקבל קרבני ממני..." ויקרא רבה, כ', ב, 

חידוש ראשון וחשוב מאין כמוהו טמון בין מילות הסיפור האגדי; תקיעות השופר אינן תקיעות האיל שבא כחלופה לקרבן יצחק אלא תקיעות קולה המייבב של שרה הנופחת את נשמת ומתה. תקיעות שרה ולא תקיעות יצחק. תקיעות החוטאת ולא תקיעות הקרבן. תקיעות של הכרה בחטא ולא תחנוניו של החף מכל פשע. אבל מה בעצם היה חטאה שבגינו מתה ביבבות?

פתאום היא הבינה כי עקידת יצחק היתה כולה מענה אלוהי בוטה כנגד דרישתה שלה לגירוש ישמעאל. כשאלוהים אמר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" הוא נתן אישור להפרדה שבין הבנים ולגירושה מן הבית של האמה הפוריה ושל בנה. אבל אלוהים לא נתן אישור לפסק דין מות. הוא לא אמר לשלוח אותה למדבר, עם מעט מים, כחום היום, כשבנה על סף היובש מוטל על שכמה בכבדות יחד עם נאד המים שמקורותיו מתדלדלים במהירות. הפרדה אנושית כן, עינויים ומוות כל כך כואבים מש לא.

שנאת היתר ששנאה שרה העקרה את הגר היולדת, מלכודת המוות הערמומית שטמנה לה במדבר היו חטאיה הכבדים מנשא של שרה. כלום לא כך לימד אותנו הרמב"ן בימי הביניים שדרש כך בנועזות את הפסוק "ותענה שרי ותברח מפניה. חטאה אמנו (שרה) בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה (של הגר) ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי": אליבא דרבי משה בן נחמן כל העינויים שלנו מיד זרעו של שמעאל מגיעים לנו בשל אותו חטא קדמון של רשע שרה. שמתחה את אישור האלהים עד מעבר לכל גבול

לא בכדי דומות כל כך הפרשות של יצחק ושל ישמעאל. פעלים דומים ופעילות דומה. וכמעט אותם גיבורים משחקים. מלאך האלהים מציל את הגר וישמעאל הוא מלאך האלהים המציל את יצחק. וכשהוא, הבן הנעקד, בא סוף סוף ומתייצב בפני אימו היא מבינה. היא צווחת כתקיעות השופר ושווקת חיים לכל חי.

ונותר רק דבר אחד סתום האמנם לעצמה היא התכוונה כשאמרה "ווי לבן השיכורה"? כן. כנראה שכן. שהרי כך בדיוק מתוארת חנה העקרה בהפטרת החג. דומה מאד היה אופייה של חנה לאופייה הנרמז של שרה. אולי משהו הקשה אותן במהלכן של שנות העקרות הארוכות, אולי העצב והגעגוע לפרי בטן המבושש לבא. שתיהן כעסניות ופגיעות. שתיהן נלחמות על מעמד כגבירות האהובות מפני ה"שניה" והפורייה. וכך נתפסת חנה העצובה והקשה בעיני עלי הכהן: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְהֹוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה: וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַ יְהֹוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ: וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהֹוָה וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ: וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהֹוָה: אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה:

היא כועסת ומדברת במרי ליבה והוא רואה אותה כשיכורה. הכעס והשיכרות ירדו כרוכים לעולם לפחות כאשר מודבר באמהות ועקרות. לכן כשהיא אומרת במדרש המופלא "ווי לבן השיכורה", כמוה כאומרת ווי לבן הכעוסה. ומתכוונת לווי לבני שזו אימו. אוי לי ואבוי לי שכעסי סימא את עיני ושיכר את דעתי עד שהייתי מוכנה להקריב את בנה של צרתי ועתה כמעט והוקרב בני על מזבח כעסי ושיכרות דעתי. ומתה.

אז התקיעות האלה למה הן נועדו? לעורר אותנו מן הכעס ולהרחיק משיכרון הדעת. להעיר אותנו משנאת החינם והתעללות היתר. אלה תקיעות שרה, תקיעות ההכרה המאוחרת, החרטה ובקשת הכפרה לבל תהיה שכרותנו כשכרותה וכעסנו ככעסה וחלילה לא סופנו כסופה. ובאופן חיובי תקיעות יצחק הן תקיעותיו של הפאסיבי המחכה למר גורלו ולא נוקף אצבע למען עצמו. תקיעות שרה כואבות מאד אבל הן תקיעותיו של האחראי למעשיו ולגורלו. אלה תקיעות ההבנה והתובנה של מי שיודע להתבונן בתוך נפשו ולהפיק ממנה את נטילת האחריות. וזו הרי מהותו האמיתית הסגולית של ראש השנה. לא?!

.