רק בפסקה השנייה מתחיל סיפור המעשה אודות צייר שגר בירושלים ומצייר את המראות הנפלאים של העולם "היה רוצה לצייר את כולם". 

לילה אחד "הצייר לא יכול לישון ,הירח נכנס לו ישר דרך החלון."

 באמצע הלילה הוא מצייר, מבלי לדעת מה. רק בשעה שקם בבוקר הוא מגלה שצייר פני נערה, נדמה לו שהוא מכיר אותה "הוא זוכר את פניה."  

הצייר לא מוצא מנוח לנפשו והוא עוזב את כן הציור ויוצא לחפש את הנערה, עובר משכונה לשכונה ולבסוף גם חוצה גבולות. מותש מן המסע הוא נזכר שהנערה מחכה לו על התמונה, בביתו הקטן.

הצייר חוזר אליה ומיד מכיר את פניה, שומע את קולה שאומר לו "הלא אתה יצרתני... מה חשוב שאני מצוירת? "  הצייר עובר ימים וארצות, חוצה גבולות ופוגש נשים רבות ולבסוף חוזר לנקודת ההתחלה, לכן הציור, לרגע הבריאה הראשונית.

היש נמצא ממש מתחת לאף, מרחק נגיעה. הוא יצר אותו, אך בכל זאת יצא לחפש בכל העולם.

 גולדברג מדברת בספרה על הבריאה האומנותית כממשות עצמאית. 

 היוצר בורא מציאות, בורא דבר חדש או אולי משהו שהיה בו כל הזמן, בנפשו.

היא שואלת שאלות פילוסופיות בספרה הכמו לילדים: האם הנערה קיימת אך ורק על בד הציור או שיש לה קיום מעבר לבד/ לדף?

האם הנערה שנוצרה על גבי הבד הונפשה וקיבלה חיים משל עצמה או שמא היא מתקיימת רק בתוך הבד?  האם היא נוצרה בהשראת אשה ממשית או שמא היא פרי דמיונו של הצייר? 

 הסיפור מדבר בלשון ארס פואטית, כלומר היצירה מדברת על עצמה, אל עצמה . היצירה הארס פואטית עוסקת בעצמה, מדברת על הלשון, על האומנות, על תהליך הכתיבה ועל היוצר עצמו.

 גולדברג השתמשה בתבנית סיפורי המסעות ביצירתה זו, דגם שבו הגיבור יוצא לחפש את שביקשה נפשו או את עצמו במסעות מתישים.סיפורה מזכיר לי סיפור עם אנגלי נפלא אודות בחור עני שגר בבית קטן ודל, בחצרו צמח עץ תפוח אחד שהניב פירות רקובים. לילה אחד הוא שמע קול שאמר לו : לך לגשר לונדון. 

 הקול חוזר לילה אחר לילה ומפר את שנתו ושלוותו של הבחור. הוא מחליט לצאת לדרך. הוא מגיע לגשר לונדון ומחכה, צופה בעוברים ושבים ושום דבר לא קורה. כעבור כמה ימים פונה אליו איש ושואל אותו למעשיו התמוהים ולעמידתו חסרת הפשר.

הבחור עונה לו שקול ברור נגלה לו בלילה,הקול אמר לו לבוא לגשר לונדון והנה הוא כאן. האיש צוחק ועונה לו: "חלומות הם דבר מתעתע. לך הביתה. גם לי קרה דבר מוזר אתמול בלילה, כשישנתי שמעתי קול שאמר לי לך לעיירה קטנה, לבית קטן, בחצר הבית מתחת לעץ התפוח תמצא אוצר גדול. אבל אני לא מקשיב לדברי הבל." שמע זאת הבחור ורץ כל הדרך הביתה. כשהגיע לביתו לקח את חפירה וחפר שעה ארוכה מתחת לעץ התפוח ושם מצא אוצר גדול. ומאז הוא חי בעושר ואולי גם באושר.  

 לאה  גולדברג איירה את הסיפור. רבות דברים היא כתבה אודות אהבתה לציור:

 "מציירת יום-יום, בעיקר קוצים ודרדרים למיניהם. מה יפות הצורות שאפשר לגלות בצמחים הללו כאשר מתבוננים בהם היטב. גם הצבעים יפים מאוד.אותו חום-צהבהב מונוטוני כביכול של שדותינו בקיץ, כמה גוונים יש בו! יום-יום אני מגלה משהו חדש. והתענוג הכפול של ההתבוננות. והציור גדול מאוד" (מתוך: יומני לאה גולדברג,  12.8.1949, עמוד 284)